מחבר: Bar Avidan

אני יורד אחרי אן למטבח. היא יורדת במהירות את המדרגות, כאשר החולצה מתרוממת מעט, ואני חייב להתיק מבטי ממנה, כי המראה של גופה החשוף מקשה עליי להישאר מאופק. אן נכנסת למטבח ועורכת הכרה קצרה איתו. היא פותחת את המקרר, בודקת את תכולתו, ומוציאה את מגש הביצים ממנו. היא מוציאה ממגירת הגבינות גבינת שמנת, וגבינה צהובה,…

בוקר של יום חדש… היין והיאנג ניצבים באוויר מולי ואני מנסה להבין. הרי בכל חושך יש מין האור, ובכל אור יש טיפה של חושך. למה נראה לי שמישהו טיפטף בטעות טיפה אחת על זה, וטיפה על האחר, רק כדי להטעותנו? ואולי מתוך מחשבה, שלא נוכל לחיות עם החושך המוחלט, או שנסתנוור מהאור שאין בו פגם?…

אני לא מתכוון לוותר. אני מתכופף לעברה. "אני מחכה לך בחוץ, אני מבקש שנדבר," אני אומר לה כמעט בלחישה. שפת הגוף שלה לא מעידה אם שמעה את מילותיי. אני מותש כבר מקצב הלב שלי שמשתנה כל הזמן. אני יוצא החוצה וממתין ליד דלת הכניסה. מחשבותיי שוב מתפזרות. אני מנסה להבין למה ליליאנה כל כך התנגדה…

דווקא כשחשבתי שהכל מסתדר לי בחיים, כשסוף סוף אני יכולה לנשום, הגיעה השבת השחורה וטרפה את כל הקלפים. לא יכולתי להאשים את ערן על שהודיע לנו במייל שהמשרד סוגר את שעריו. נכון שהשתדלנו לתפקד כל החודשים האלה בלעדיו בעודו לוחם בעזה, ואמרנו לו שאנחנו מוכנים שיקטין לנו את המשכורת למינימום, אבל כל זה לא היה…

כאן מעבר לאוקיינוס עדיין חג,כנהוג בגולה.אני יושבת לכתוב לכם כמה מילים… חודש מאי לא חייך אליי.זה הגיע למצב שהתקשיתי ללכת,שהשרירים היו מכווצים,והדירו שינה מעיניי.מה שלא עשיתי,לא מצאתי מנוח. אני מאמינה בכוחו של הגוףלרפא את עצמו,והתעקשתישלמרות שהוא כועס עליי,ומאותת לי שקשה לו,שהוא סובל ודלוק,להראות לו שאני מאמינה בכוחולרפא את עצמו, אותי. כשחשבתי שכבר הוקל לי,וישבתי לכתוב…

אני שמח שסוזן הייתה עסוקה בזעם שלה שהופנה כלפי אן, ולא ראתה את מה שעבר עליי בקירבתה של אן. אני מתקשה לשלוט בעצמי. מה שהילדה-אישה הזאת עושה לי. גם אימה של אן הייתה במצב כוננות, ונראה כי עמדה להגיב, אבל אן סימנה לה שלא תתערב. אני לא יודע אם מישהי משתיהן הבינה את מה שהבנתי.…