מחבר: Bar Avidan

לפעמים כשקשה לה לנשום, אני עומדת מולה ונושמת בשבילה.   ללא מילים. רק שואפת לתוכי חמצן ונושפת מעליה.   מזכירה לה שוב מה היא צריכה לעשות כדי לנשום.   אני מנסה להפוך את הנשימות למילים.   משתמשת בהן בעדינות שתחדורנה לה למחזור הדם, תתפרקנה ותהפוכנה להיות חלק ממנה.   וכשהיא מתחילה לנשום היא מביטה בי…

לפעמיםמתערב הגורל.פעם נותן,פעם לוקח.פעם מעורר,ופעם ממית. וכל אותו זמןצריך להקשיבלסימנים שבדרך. לקרואאת האותיותשבין האותיות. לעצום עינייםולקבל הכלבאהבה גדולה. כי בסוף,בסוף הכל מסתדר.

*היא* אתה האחד ששברת את ליבי לרסיסים, הקפאת אותו כמו קרחון שבקוטב. הפרת את הבטחותיך לי. *הוא* איך את לא רואה את האש שיוצאת ממני אליך, ואת זו שמתרחקת מונעת ממנה לעטוף אותך. *האחרת* איך היא לא מבינה שאת החום שחסר לו הוא מחפש אצלי, כי היא קפואה כמו הקרחון בקוטב, שוברת את ליבו לרסיסים.…

כשמבשרים לך ש.. וזה לא משנה מה, לא תמיד את עוצרת רגע לחשוב, מזמינה את ההיגיון להתייעצות, ונושמת עמוק. אלא מרגישה ענן עוטף אותך, מונע ממך לראות לתוכך, מונע ממך לתקשר עם המח. אחר כך עולים הרגשות, רוקדים בך ריקוד מטורף, כל אחד נדחף. זה רק הזמן, שנותן לכל לשקוע, ולתת למחשבות הטובות שוב להשתלט.

האם הוא זוכר את הרגע המסוים שליבו התמלא בה? עברו ימים רבים מאז. הוא לא זוכר מתי הייתה חלק נפרד ממנו. האם באמת חי לפניה? הוא עומד מולה חסר מילים, ידיו בכיסיו. הוא לא יודע איך לעצור את שטף דמעותיה. מתי זה קרה לו שאבדו לו המילים, הוא שהיה אשף בהן. מיום שהכיר אותה התקשה…