מחבר: Bar Avidan

25.10.2018 על הבד הלבןמציירת אותך,מציירת אותנו. כפי שאתה מדומיין לי בראש, ולא כפי שאתה  באמת. כפי שאתה מופיע לי בחלומות,ולא כפי שאתה נעדר  במציאות. ואתה מחייך אותי,עם כל המילים היפות,שאין בהן כלום. וכך תישאר למזכרת. כציור יפהעל בד לבן ב.א.

כשאני אוהבת אני טועמת את טעם המילים, שומעת אותן נלחשות לי כאשר אתה נוגע בי נסער. מרגישה אותן רוקדות לי בפנים, מלבות בי את האש. כל זאת , גם אם לא אמרת אף מילה בקול, אלא במבט רגע לפני שעינייך עוצמות את שלי. בר #weza777.tumblr.com

את מסתירה את שקיפותך בבגדיך היפים, בחיוך על שפתייך. ומטעה.   שכן לו היו עוצרים לרגע ומקשיבים לך, היו שומעים את שברי הזכוכית שנשרו מליבך, מצלצלים בך זמר נוגה. בר #flickr.com          

כבר המחצית השנייה של אוקטובר ורוחות הסתיו נושבות מאלינו. אנחנו ממשיכים עם הנובלה "שתיקה נעימה". דין לא יכול להפסיק לחשוב על קיית. הוא מרגיש אליה מה שלא הרגיש לאף אישה לפניה. הוא יודע שהוא חייב לדבר איתה אבל לא יודע איך להשיג אותה. לא נותר לו אלא לחכות למפגש של יום חמישי ולקוות שהיא תגיע…

מידי לילה כשכולם ישנים הוא מתגנב החוצה צועד בחפזון בסמטאות העיר הצרות וממהר אליה למקום המסויים הזה שרבים לא עוברים לידו הוא רוצה להיות איתה לבד הוא מושיט לה את פרח שקטף למענה הוא פותח לפניה את סגור ליבו כמו שלא עשה לפני איש מלבדה אילו רק ידע באמת היכן למצוא אותה ובינתיים הוא מסתפק…