מחבר: Bar Avidan

חשבתי שאם אפרוש ידיים, אוכל להשתחרר מהכבלים שמקיפים אותי. חשבתי שבנפילתי מטה, יחכו לי זרועות חזקות, שלא יתנו לי להתרסק. איך לא הבנתי שההתרסקות היא בפנים, ואת השברים זו אני שצריכה להרכיב? רק מההבנה הזו אני כבר מרגישה קלה יותר, שלמה יותר. והמסיכה על פניי, כך הבנתי, נועדה להשאר שם לעולם, ואל לי להלחם בה.…

הוא עוצם את עיניו כל הרגש שלו מתרכז בזוג שפתיו הבשרניות שעומדות לנשק אותה. הוא כל כך מלא באהבה אליה שאינו מוצא את המילים להביע אותן, ולכן הוא כותב אותן בשפתיו על שלה. הוא לא יודע, שבאותו זמן עצמו היא עוצמת עיניה, כדאי לא לראות אותו. איך יכול היה לנחש שקרובה השעה, שאותן שפתיים עצמן…

ושוב אני מסבירה, שעל הלב שלך אני שומרת, זה שמתאהב.

הוא אוהב אדום. לקראת פגישתנו צבעתי את ציפורניי באדום. גם ברגליי וגם באצבעותיי. לבשתי שמלה שחורה צמודה. אמנם אני לא אקסטרה סמול אבל ככה הוא אוהב אותי. אחת שיש מה לתפוס בה. לגבי הנעליים התלבטתי. היה לי חשוב שצמיד הרגל יהיה גלוי לעיניו. לבסוף נעלתי סנדלים אדומים דקי רצועות כך שהצמיד בצבץ מבעדן. למראה המושלם…

  “אני רק רוצה פורקן,” הוא אומר לה, "לא מחפש ריגושים, לא מחפש התאהבות, לא שיחות נפש, רק לרוקן את מה שטעון בי, וללכת.”   היא שותקת מולו.   “הבחירה בידיך,”  הוא אומר לה.   איך היא תסביר לו שהיא המומה?   הרי דיבר כל כך יפה. בגילוי לב על הכל. עכשיו הוא אטום. וליבה…