מחבר: Bar Avidan

לפעמים כשאת לא יכולה יותר, כאשר את ממש מוכרחה, שזה בועט ושורט אותך, מותר לך לצעוק את המילים, לבכות אותן החוצה או לשתוק אותן. זה לא אומר שאת צריכה להראות אותן לאחרים. אבל תמיד תזכרי לנשום עמוק, להקשיב לשירת הציפורים, להתכנס בשקט שלך, בעיניים עצומות, ולחזור למי שאת ב ק צ ב ש ל ך…

ככל שאני מכירה אותי יותר, אני מבינה שבעצם סך חלקיי מאד דומים. * אני מחייכת לזיכרון מילותיו של המורה ההוא שאמר שאני, איך לאמר, לא עם חשיבה מתמטית. כמה שהוא טעה. * דווקא את השפה הזו אני מבינה הכי טוב. והיא נוגעת בי בכל תחומי חיי. * לפעמים אני תוהה איך זה, שכאחת שרגליה נטועות…

אני יושבת מול המקלדת כותבת ומוחקת את מילותיי לכם. כזאת אני כאשר המילים בועטות בי. אני אומרת לעצמי אם מה שנכתב (לא עליי אישית) כל כך מפריע לי, דווקא בגלל זה, אני לא צריכה לתת לזה במה. ? זיכרון… היום לפני שלוש שנים הייתי בחופשה בארץ. רק אני לבד. * הזכרונות מציפים אותי כבר עשרה…