מחבר: Bar Avidan

אתה כותב מילות געגוע בלשון הווה. למה שעוד יהיה. היית שם. לכן אתה יודע בדיוק כמה אתה רוצה זאת. המילים שלך מתעתעות בה. היא איננה יודעת אם התחלת במסע. ולכן.. היא עומדת מהצד, בולעת כל מילה בשקיקה, אבל מהססת. שכן, היא ידעה כבר לב שנשבר מהו. ב.א.

היא הרגישה שהיא נחנקת, הרגישה שאם לא תצא היא תאבד את שפיותה. "בוא איתי," ביקשה ממנו, למרות שידעה- זה הוא שמערער אותה. הוא הביט בה במבט כזה שאומר: "את רצינית??" "בבקשה," היא ביקשה ולא ידעה למה, שכן ממנו היא רצתה להתרחק. לבסוף משכה בכתפיה, לבשה את הסוודר, ויצאה לשוטט ברחובות. "קר בחוץ," הוא קרא אחריה,…

"תתני לי להכיל אותך," אתה אומר לה. היא מאמינה לך שאתה מאמין בזה. אבל ביננו, אתה יודע היטב שזו היא, גם מהמקום הנמוך ביותר שהיא נמצאת, שמרווה אותך. אתה מחזק אותה, מחזיר לה את הכוח שלה, עטוף בעוצמה המלטפת שלך. ככה זה, כש.. ל ב ע ו ט ף ל ב. ב.א. Thanks # etsy.com

אני מביטה בו. הוא יושב על הכורסה מרוכז בספר שבידו. עיניו מצטמצמות למקרא המילים, חצי חיוך, כמעט בלתי נראה, מסתמן בקצה שפתיו ושוב הוא מרצין. הוא בהחלט חי את המילים. אני מנסה לנחש מה הוא קורא שם, ורוקמת לי סיפור משלי. הוא נראה כל כך סקסי כשהוא קורא, אבל אני יודעת שזה הזמן שלו ואסור…

לקריאה נא ללחוץ על התמונה! ? סופרת לקריאה נא ללחוץ על התמונה! ? מזג האוויר כאן הוא קיצוני (מינוס שלושים) ואנחנו רוב הזמן תחת אזהרת קור. העיר בה אני גרה נמצאת צפונית לטורונטו כך שהיא גם קרה יותר, בטורונטו השוכנת לחוף האגם יש מזג אוויר נוח יותר בדרך כלל, וקורה שאצלנו יורד שלג או קר…