.
ואז היא עזבה.
הדבר הראשון שעשיתי
היה לקנות מזרון חדש.
אומרים שקירות מדברים.
נחרטים בהם מילים קשות שנאמרו,
מילות אהבה שנלחשו.
אצלי זה היה המזרון.
לא רציתי לישון אפילו לילה נוסף
על מזרון שחלקתי איתה.
בעקבותיו באה המיטה,
ושאר הרהיטים.
שון
***
פרופסור שון אדוארדס
אם להיות כנה איתכם, כשעמדתי לסיים את התיכון והיה עליי לבחור מה אעשה בחיים לא חשבתי שאבחר באותו מסלול שבחרו הוריי, מהטעם הפשוט שהייתה לי ביקורת גדולה על האופן שבהם הם נוכחו בחיים שלנו כילדים.
נכון שזה כבוד גדול כשאבא שלך פרופסור לפיזיקה גרעינית ואימא שלך פרופסור לביולוגיה, שני אנשים שנערצים על ידי עמיתיהם בקהילה האקדמית, אבל בבית כאשר אתה זקוק לאבא ואימא והם לרוב נעדרים, זה לא כייף גדול.
עכשיו אתם מבינים מדוע נמשכתי למקצועות הריאליים. הגנטיקה עבדה אצלי חזק. אחי לעומתי בחר להיות סוכן נדל"ן, אמנם של האלפיון העליון, אבל עדיין. תואר ראשון בכלכלה הספיק לו. אחותי למדה אמנם תואר ראשון במדעים אבל לא היו לה שאיפות גדולות בתחום. היא נישאה לעורך דין פלילי ועובדת כמורה למדעים בתיכון.
וככל שלמדתי, כך בא התאבון ללמוד עוד.
את פולי, מי שהפכה להיות אשתי וכבר לא, הכרתי באוניברסיטה בשנה הראשונה. אני לא יודע מה משך אותה אליי, חוץ מהחיצוניות, שכן אם להיות כנה עם עצמי במבט לאחור, לא היה לנו הרבה מהמשותף. אולי זה האופי שלי שרציתי מסגרת שתקנה לי הרגשה של בית, משהו שדי היה חסר לי, שהחזיק את הנישואין האלה כפי שהחזיק.
כשפולי עזבה כולם היו המומים. הרי היה לה הכל, גבר שנראה טוב ומחזיק במשרה נחשקת באוניברסיטה, כסף בשפע וחירות לעשות כל מה שרצתה. והחירות הזו זה בדיוק מה שהיא לקחה בשפע, ולמרות שהייתה אימא לילדים קטנים, השאירה הכל מאחוריה ועזבה.
הייתי צריך לראות את זה בא. איכשהו עם כל לוח הזמנים העמוס שלי, האחריות על הילדים נפלה תמיד עליי. כיוון שהם תפסו מקום כל כך מרכזי בחיי, לא הרגשתי צורך להכניס אישה לחיי.
*
למרות שאני מגדל את ילדיי לבד, לא היססתי כאשר הוצע לי להצטרף כפרופסור אורח באוניברסיטה בה עובד חברי ללימודים ג'ק בראון. לאחר שנתתי תשובה חיובית נותר לי רק למצוא פתרון לילדים בימים שאעדר. העזרה באה ממקום לא צפוי. בת דודתי ויקטוריה שמעה אותי מדבר על הנושא, והציעה לי לעזור עם הילדים. כמובן שהתעקשתי שאשלם לה, ולאחר ויכוח קצר היא הסכימה.
*
יום ראשון היום
יהיה מה שיהיה את היום הזה אני מקדיש לילדיי. אין שום דבר שיוכל להפריע למשפחתיות הזו שלנו. "ביום שלישי אני לא אשן בבית," אני מספר לאמילי ודין, "דודה ויקטוריה תהיה איתכם."
הקטנים אוהבים אותה, ואני לא מתפלא לראות כמה הם שמחים. זה מרגיע אותי לדעת שאני לא צריך לדאוג להם. אבל לצערי למחרת מודיעה לי ויקטוריה שהיא חולה ואני נאלץ לעשות את הדבר האחרון שאני רוצה… להתקשר לאמא שלי שנמצאת בשבתון, ולבקש את עזרתה. היא מסכימה אבל נותנת לי להרגיש שאני חסר אחריות מעצם העובדה שאני משאיר אותם לבד. לא רציתי להזכיר לה איך עברה עליי ילדותי.
מה הפלא שלא בדקתי כראוי את ההזמנה של החדר במלון?
בר אבידן
מאמינה באהבה