אני מודה שאני מאוכזב לראות שג׳ורג׳י לא הגיעה. אני בודק באובססיביות את הטלפון שלי לראות אם היא שלחה לי הודעה, אבל אין אפילו מילה אחת ממנה, אפילו לא התנצלות שהיא לא יכולה לבוא, כלום.
השעה כבר חמש, והמאמן מודיע לנו מה סדר ההופעה במשחק. בהגרלה שנעשתה בין שני המאמנים, נקבע שאנחנו מופיעים שניים, מה שנותן לי עוד קצת זמן לראות אם היא באה. אבל זה לא קורה.
״מיטשל אתה שלישי כרגיל,״ אומר לי המאמן.
״אף פעם לא הבנתי מה הקטע של מקום שלישי,״ אומר ניית׳.
״כי הראשון והשני הם רק חימום, ואת השלישי אני משאיר לטוב ביותר,״ עונה לו המאמן, ״אתה רביעי.״
״שעכשיו אני מבין שזה מקום לגמרי לא רע,״ אומר ניית׳ מרוצה.
אני מפסיק להקשיב. אני מנסה להתרכז במשחק שעומד להתחיל. המקום הקבוע שלי הוא הבסיס השני, בזכות מהירות התגובה שלי, היכולת שלי לעצור כדורי קרקע, ולבצע פסילות כפולות. בעבר ניסו שחקנים אחרים להתחרות בי, אבל המאמן שב ונתן לי את התפקיד.
׳אז החלטת לא לבוא,׳ אני חושב בליבי, ׳אני לא אתן לך לקלקל לי את המשחק.׳ מהמקום הכועס הזה אני משחק, וגורף לקבוצה שלי נקודה אחר נקודה.
אנחנו כבר באיניניג (הסבב) הרביעי, ואני הבא בתור לחבוט. אני מסתובב פעם אחרונה לעבר היציאה, והלב שלי מתמלא אושר. היא הגיעה, והיא משירה מבטה אליי. אני מסמן לה בידי על החולצה שלי.
אני מרגישה הקלה גדולה כשאני רואה שאף אחת מהנשים שמעודדות את הקבוצה, וצועקות כעת את שמו בקולי קולות, לא לובשת את החולצה שלו.
אני רואה אותו מתכונן לגשת לחבוט. ברגע האחרון הוא מעיף מבט לעבר הספסלים, ומבטו ננעל על שלי. הוא מסמן בידו על חולצה שלו. אני ממהרת ללבוש אותה, וחיוך גדול מתפשט על פניו. הוא מניח ידו על ליבו ומרכין לרגע את ראשו לאות תודה.
*
האחים שלי שייכים לעולם הבייסבול. אני זוכרת את המשחק הראשון בו צפיתי בדניאל משחק. הוא ישב ולימד אותי בסבלנות את החוקים, וענה לשאלות שלי.
״אם את רוצה לדעת מיהו שחקן חזק,״ הוא אמר לי, ״סביר שזה לא יהיה הראשון שחובט.״
המילים האלה מהדהדות כעת במוחי, כשאני רואה שנולן הוא החובט השלישי.
*
אני יודעת שדניאל ומייסון הם שחקנים חזקים, ועדיין כשאני רואה את נולן חובט כל כך חזק, והכדור עף הרחק מידיהם של שחקני ההגנה, מה שמאפשר לו לעשות הקפה שלמה, אני מלאת הערצה אליו.
נולן מתקרב לגדר, ואני ממהרת לגשת אליו. ״את יודעת שזה היה בשבילך יפה שלי, נכון? אני מאושר שבאת.״
״אני מאד גאה בך מספר שתיים עשרה,״ אני אומרת, וגורם לשפתיו להתעקל בחיוך.
״לרגע חשבתי שלא לקחת את החולצה,״ הוא אומר.
״רק וידאתי שאני היחידה שלובשת אותה,״ אני אומרת בכנות.
״טיפשונת, זו החולצה שלי, למה שאתן אותה למישהי פרט לך? עוד לא הבנת מי את בשבילי?״ המילים שלו מלטפות לי את הלב, ואת הגוף כולו.
החובט הרביעי כבר מתכוון לחבוט, ונולן חוזר למהירות למקומו. הוא מסתובב לאחור ומסתכל עליי. ״אל תעלמי לי,״ הוא אומר ומתיישב על הספסל.
אני חוזרת לשבת במקומי, ומסתכלת על התמונות שצילמתי אותו, כשמילותיו עדיין מהדהדות באוזניי.
נולן ממשיך לגרוף נקודות, ולפסול את שחקני הנבחרת השניה. אין ספק שהוא השחקן המצטיין של המשחק. החוכמה שלו באה לידי ביטוי גם במשחק שלו. הלב שלי מתרחב לראות את הצד הזה באישיותו.
מיד כשמשחק מסתיים, הוא רץ לעברי, מה שגורר אחריו התרגשות רבה בקרב מעריצי הקבוצה.
״אני מת לנשק אותך, מפריע לך שאני מזיע?״ הוא לוחש לאוזני. אני לא עונה לו, אוחזת בחולצה שלו, ומושכת אותו אליי. הנשיקה שלו מראה לי כמה רעב הוא היה לנשיקה הזאת, ולרגע אין לי ספק שהנשיקה הזאת מיועדת רק בשבילי, ושהעולם כולו לא קיים עבורו.
״כמה חיכיתי לרגע הזה, שאת תהיי כאן כשאני משחק. את גאה בי?״ הוא מישיר מבט לתוך עיניי, ואני חושבת לעצמי שעם כל העוצמה שבו, הוא לרגעים כמו ילד קטן שזקוק לאישור שהוא טוב.
״גאה? זאת מילה קטנה לעומת מה שאני מרגישה,״ אני עונה.
״חשוב לי שתדעי שאת היחידה שנתתי לה ללבוש חולצה שלי אי פעם,״ הוא שב ואומר.
״כשקיבלתי את החולצה, כבר ידעתי שמאוחר מדי להתקשר אליך. לא דיברת איתי, וחששתי שאבוא למגרש ואמצא אותו מלא בחולצות שלך,״ אני אומרת לו בכנות.
הוא צוחק. ״אמרתי לך שזאת אחת מחולצות השחקן שלי. זה לא משהו שחולקים אותו.״
את צדקת. מה שאמרת עליי היה נכון, ועוד תדעי למה הייתי כזה, אבל אף אחת היא לא את ג׳ורג׳י, ואיתך אני לא משחק. מבחינתי אין יותר נשים אחרייך, זו רק את. אני יודע מה אני מרגיש, ואני מקווה שיום אחד את תתני בי אמון, ותלמדי לאהוב אותי.״
״מה אתה אומר לי בעצם?״ היא שואלת באיפוק.
״אם תחפשי במדור הרכילות תמונות שלי, תמצאי כאלה שלי כל פעם עם מישהי אחרת. אף אחת מהן לא באמת תמונה אינטימית, מהטעם הפשוט שאף אחת לא הייתה איתי במערכת יחסים.
המצלמות מכוונות אלינו, איש לא שומע מה אנחנו מדברים, אבל כבר זכו לראות אותי מנשק אותך. את מוכנה לעוד נשיקה, לעיני כולם, כזאת שתתועד? כי אני רוצה שכולם ידעו שאני רק שלך,״ אני אומר.
ג׳ורג׳י לא עונה. המבט שלה יורד מעיניי לשפתיי, ואני כבר לא צריך שהיא תענה. ביד אחת אני מצמיד אותה אליי, ובשניה אוחז בסנטרה ורוכן אליה. עיניה עצומות, ואני עוצם את שלי, בזמן ששפתיי מתקרבות לשלה.
״זה בשבילי,״ אני לוחש לה, ״כי אני רוצה, אני צריך, לא בגלל המצלמות.״ אני סוחף אותה בנשיקה סוערת, ומרגיש שהאבנים האחרונות של החומה שהקיפה את ליבי מאז ילדותי, מתרסקות על הרצפה בשקט, והיא לא קיימת יותר. במקומה, החזה שלי מואר באהבה גדולה.
הלב שלי פועם בהתרגשות גם אחרי ששפתיי ניתקות משלה. ״עכשיו אני מובן?״ אני שואל.
״אני חושבת שעכשיו אתה לא צריך לשאול יותר, כי הבנת,״ היא עונה לה.
״איך הגעת לכאן?״ אני שואל.
״הייתי צריכה לקחת מונית,״ היא מבינה מיד את השאלה שלי.
״אלך להיפרד מחבריי, ונפגש אצלי בדירה?״ אני שואל.
״כן,״ היא עונה.
״אני אתגעגע אלייך,״ אני אומר, ונושק לה על מצחה.
״אנחנו הולכים למועדון, תבוא איתנו?״ שואל אותי ניית׳.
״אז לשאלתך, היא האחת שלי,״ אני עונה ומחייך כשאני חושב איך הוא מתפתל, ולא יודע איך להגיב לנשיקה הסוערת שלנו.
״אז תביא אותה. אתה יודע שלא פעם בנות הזוג מצטרפות,״ אומר ניית׳.
אני אשאל אותה אם היא רוצה להצטרף, אם לא, נראה לי שאוותר,״ אני אומר.
*
״אני רק מסיים להתלבש ומגיע אלייך,״ הוא אומר לי.
״מה אתה לובש?״ אני שואלת. זאת היציאה המשותפת הראשונה שלנו, ואני רוצה ללמוד אותו, להתאים עצמי אליו.
״הנה,״ הוא אומר, ״תראי.״ אני שומעת צליל שמתריע על כניסת הודעה.
אני פותחת את הווצאפ, ורואה שהוא פתח לנו קבוצה. אנחנו, הוא קרא לה.
אני פותחת את ההודעה, ורואה את תמונתו מול מראה גדולה בחדר הארונות. הוא לובש חולצת בד כחולה, ששרווליה מקופלים מתחת למרפק ו…תחתוני בוקסר.
״איך אני אמורה להגיב לתמונה כזאת?״ אני שואלת, ״שאשלח לך תמונה שלי כעת? כי אני עדיין רק עם הלנז׳רי בצבע שחור עורב שלי.״
״את חושבת שאני לא מספיק מורעב בגללך?״ הוא נוהם לעברי.
״אני לא הייתי עם אף גבר אחריי הלילה ההוא,״ אני אומרת, ״אתה חושב שבגלל שאני אישה…״ הוא קוטע אותי.
״את לא צריכה לספר לי שאת אישה, אני יודע את זה היטב. אני רק לובש מכנס ומגיע אלייך.״
אני ממהרת ללבוש שמלה שחורה ארוכה, שחושפת את כתפיי, מכניסה לתיק שחור קטן את הטלפון הנייד, והמפתחות. אני רוצה שהוא יהיה גאה ללכת איתי.
אני קולטת כמה חוסר ביטחון ניק נטע בי. נולן מראה לי מה הוא מרגיש כלפי, במעשים ובמילים, ועדיין אני צריכה אישור ממנו שהוא גאה כשאני לצידו.
אני ממהרת לרדת לכניסה, אני לא רוצה שהוא יחכה לי. זה עוד משהו שאני לא יודעת עליו.
*
״את מוציאה אותי מדעתי!״ אמר לי ניק בכעס, ״זה לא שאת הולכת לפגוש את הנשיא, שכל כך חשוב לך אם את לא באה בדיוק בזמן שנקבע. אני מבטיח לך שהארוחה לא תיגמר לפני שנגיע.״
היה לי קשה להסביר לו שאני לא רוצה שהיא תתחיל לפני שנגיע.
לפני ניק הייתי מקפידה להגיע לכל מקום, אם זאת פגישה עסקית או משפחתי, לפני הזמן שנקבע. מאז שהייתי איתו, לא הצלחתי שלא לאחר לכל מקום, לעיתים אפילו בחצי שעה.
כשנפרדנו, והגעתי לארוחה הראשונה בבית הוריי, אבא חייך מאוזן לאוזן. ״חזרת אלינו,״ הוא אמר, ולקחו לי כמה דקות להבין שהוא התכוון לכך שהפעם לא איחרתי.
אני מקווה בכל ליבי שנולן לא כזה. עד כה נוכחתי שלפגישות בקנדי תקשורת הוא לא איחר, השאלה היא אם גם בחייו הפרטיים הוא מקפיד להגיע בזמן.
*
אני מביטה מבעד לקיר הזכוכית בלובי, ורואה רכב עוצר ליד המדרגות. נולן יוצא ממנו, ונעמד ליד הדלת של הנוסע. הוא משלב רגליים, וידו האחת בכיסו. מזה בדיוק אני חוששת, הוא בהחלט גבר להתאהב בו.
הוא מבחין בי מיד, וניגש לפתוח לי את הדלת. ״את מהממת יפה שלי,״ הוא אומר ומושיט לי את ידו. ״את מרוצה מבחירת הבגדים שלי?״
״זה חשוב לך?״ אני עונה בשאלה, ״או שאתה תמיד מחפש מחמאות?״
״הבנתי, שוב מתחילה. אני אתאמץ יותר, כדי שתביני שכל העניין הזה של בת זוג קבועה, חדש לי. אני רוצה… אני מקווה שתהני בחברתי,״ הוא אומר, ואני חושבת לעצמי האם הוא משחק איתי, או שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר.
אני מחליטה לקבל את דבריו כפשוטם. ״אתה נראה מעלף. אני אוהבת את הטעם שלך בבגדים. אתה בהחלט יודע מה הולם אותך,״ אני עונה.
״חבל ששאלתי. עכשיו את צוחקת עליי,״ הוא אומר ברצינות. אני מסתכלת עליו לראות אם הוא צוחק, אבל נראה לי שהוא באמת רציני.
״נולן, אני נלחמת בעצמי לא להתאהב בך, ואתה רק מקשה עליי,״ אני אומרת.
״למה את לא רוצה להתאהב בי?״ הוא שואל מופתע.
״בגלל ש…״ אני מתחילה לומר ומשתתקת.
״אמרתי לך שאני מאוהב בך. זה לא משפט שאמרתי לאף אחת לפנייך. אני לא משחק איתך ג׳ורג׳יה,״ הטון שלו רציני. העובדה שהוא קורא לי בשמי המלא, רק מוסיפה לדבריו.
״אני רוצה שתביני, שמערכת יחסים עם אדם שעובד איתך, זה משהו שצריך לשקול היטב לפני שמתחילים אותה. אני כבר לא שם, אני יודע מה אני רוצה.
אמרתי לך שיום אחד אספר לך על עברי, ותביני כמה מחשבה השקעתי לפני שעשיתי את הצעד הזה לקראתך,״ הוא אומר. ״זו שיחה רצינית מדי מכדי לנהל אותה כעת, כשאנחנו מגיעים תוך מספר דקות למועדון.״
אנחנו נכנסים למועדון, ואני עולה איתה לקומת הוי.איי.פי. השיחות נפסקות, והעיניים מופנות אלינו.
אני מעיף מבט על ג׳ורג׳י, היא נראית רגועה. המבטים הסקרניים לא מפריעים לה, גם לא מרגשים אותה. אני קולט שאין לי מושג אם הקומה השמורה הזאת זרה לה.
התשובה מתקבלת מיד. ״ג׳ורג׳י, איזה כייף שבאת,״ פונה אליה מישהי שמעולם לא ראיתי. ״לא ידעתי שאת בזוגיות איתו,״ היא לוחשת לה, אם כי לא חלש מדי. אין לי מושג אם זה היה מכוון גם לאוזניי. אני סקרן לראות איך ג׳ורג׳י תגיב.
״נו באמת ביאנקי, הרי הזוגיות שלנו פרושה לעיניי כולם, בכל מדורי הרכילות, אחרי שהקבוצה שלו ניצחה נצחון מוחץ את המתחרה שלה,״ אומרת ג׳ורג׳י.
׳תשובה מעניינת,׳ אני חושב לעצמי, ׳לפחות היא לא הכחישה זאת.׳
״צודקת, מי לא ראה את הנשיקה הלוהטת ביניכם?״ אומרת ביאנקי, ״אולי תכירי לי מישהו כמוהו?״
״כל הקבוצה כאן,״ אומרת ג׳ורג׳י, ״את רק צריכה לברר מי מהם רווק,״ מחייכת ג׳ורג׳י. אני כבר מבין שהיא משחקת איתה.
״התכוונתי למישהו מהחברים העשירים שלו,״ היא שוב לוחשת, אבל לא בשקט מידי. הפעם אני מאמין שהיא לא התכוונה שאשמע.
״הבעיה ביאנקי, שכך את מסווגת גברים. אם את באמת רוצה זוגיות טובה, תלמדי מיהו הגבר, לא כמה יש בחשבון הבנק שלו. כסף אולי מעיד על כך שהוא מוכשר, אבל לא איך הוא בתור בן אדם,״ אומרת ג׳ורג׳י.
״היית נכנסת לזוגיות עם גבר חסר אמצעים?״ אני שואל אותה, כשביאנקי עוזבת.
״תלוי, מה הסיבה לכך,״ היא עונה, ״את המשפחה שאתה נולד אליה, אדם לא בוחר. מה הוא עושה למען עתידו, זאת בחירה. גם אין לו אפשרות ללמוד באוניברסיטה, עדיין יש דרכים ללמוד ולהתפתח. אם אדם לא מוכן להשקיע מזמנו, ורק בוכה על מר גורלו, הוא לא אחד שארצה להיות איתו.
הלב שלי לא בחר בך בגלל החליפות שלך, או הידיעה שאתה בעל חברה מצליחה. אני מקווה שאתה יודע את זה,״ היא אומרת ומישירה מבט אליי.
״בחרתי במקצוע שאני אוהבת, מקצוע שנחשפתי אליו מטבע הדברים בגיל צעיר. העובדה שהנושא הזה מעניין אותי, ומאתגר אותי, הוא שגרם שאבחר לבנות בו את הקריירה שלי, לא בגלל המשכורת שהוצעה לי.
אם באמת נהפוך לזוג, אתה תלמד שכל יום אני מקדישה כשעה ללמוד משהו חדש.״
זה בהחלט לא מפתיע אותי, רק מפריע לי שהיא עדיין לא מרגישה שאנחנו בתחילתה של זוגיות. אני מחליט לא להשאיר את המחשבה בתוכי. ״אם נהפוך?״ אני שואל.
״אני מבינה שנסחפנו היום בגלל המשחק,״ היא מתחילה לומר.
ידי עדיין אוחזת בידה. ״בואי נלך מכאן,״ אני אומר לה. היא מביטה עליי מופתעת.
אנחנו יורדים מהקומה בשתיקה, והולכים לרכב. אני פותח את הדלת בפניה, ומחכה שהיא תתיישב. ״אתה כועס עליי,״ היא אומרת באיפוק.
״יפה שלי, אני לומד לחזר בפעם הראשונה בחיים שלי, ואני עושה עבודה גרועה מאד. אני לא מצליח להראות לך שאני ראוי לאהבה שלך.
את צדקת, לא הייתי צריך לתת לרגשות שלי, גם אם הם עלו על גדותיהם, להראות לעיניי כולם, לפני שאני יודע שאת רואה אותם.
את יותר חשובה לי מהמפגש החברתי הלילה. אני לא רוצה לקחת אותך למקום בו לא תרגישי נוח, לכן אני בוחר לקחת אותך למקום שבו תראי אותי, בתקווה שזה יגרום לך לרצות להיות איתי, לבחור בי כבן זוגך לחיים. כי זה מה שאני רוצה ממך, שתהיי לצידי לאורך כל הדרך,״ אני אומר.
היא מביטה עליי, ושותקת. ״אני רוצה לקחת אותך לדייט,״ אני אומר.
״אני אשמח,״ היא עונה.
אני לוקח אותה למסעדה קטנה שאבא אוהב לקחת אותי אליה. מסעדה אינטימית, עם מספר לא גדול של שולחנות, שממוקמת במקום כזה, שמכל חלון רואים את ההדסון.
״מיטשל!״ קורא לעברי ג׳רמיה בעל המקום.
״תפנק אותנו באחד מהתבשילים הנפלאים שלך,״ אני מבקש ממנו, והולך לשבת ליד החלון. ג׳ורג׳י מתיישבת מולי.
״יש משהו שאת אוהבת במיוחד?״ הוא פונה אל ג׳ורג׳י.
״אני אוכלת הכל,״ היא עונה.
״אימי עזבה כשהייתי ילד קטן,״ אני מתחיל לספר, ולא יודע עד כמה אספר לה, ״אחי הגדול היה בן שתים עשרה, והשני בן עשר, הייתי התינוק של המשפחה, כמוך, הייתי בן חמש. אני מניח שזאת הייתה הסיבה לכך שאבי הכי קשור אליי.
אבי אוהב לאכול כאן, ולא פעם הוא בוחר להיפגש איתי כאן לארוחת ערב. אני לא יודע אם הוא הכיר את ג׳רמיה ובגלל זה הוא הגיע לכאן, או להיפך. אני רק יודע שבשבילי הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי.
אבי יודע לבשל, אבל כשהתאפשר לו, היינו אוכלים בחוץ, ובעיקר פה.״
״ועם מי אתה גדלת?״ היא שואלת.
״כל שלושת האחים בחרנו להישאר עם אבא שלי,״ אני עונה ומרגיש שקשה לי לדבר.
״אם כך עליי להיפגש עם אביך, ולהודות לו על שגידל בן מדהים כמוך. אני מקווה שהוא עשה זאת למעני,״ היא אומרת.
״תסבירי,״ אני אומר, אני לא רוצה לדעת שהבנתי נכון.
״כשנסענו לפה אמרת לי שאתה מחזר גרוע. אני מודה שהייתי בסערת רגשות. אני פוחדת לאכזב אותך.״ היא לגמרי מפתיע אותי.
״יפה שלי! איך את בכלל מעלה על דעתך שדבר כזה יכול לקרות?״ אני מרגיש אבוד.
״אני פוחדת, כי הלב שלי נקשר אליך,״ היא אומרת. היא קמה, מתיישבת לידי ומניחה את ראשה על כתפי.
״אני לעולם לא אפגע בך, את מרכז חיי,״ אני אומר.
