אני יושבת בתחנת האחיות ומעיפה מבט על השעון על הקיר מולי. השעה תשע בערב, ארבע שעות מעבר לשעת סיום המשמרת שלי.
השעון מראה לי גם את התאריך – חמישה עשר לחודש.
"אני לא מאמינה," אני אומרת לאביגיל, "עוד חודש בדיוק תיערך בחינת הגמר שלי."
אני מותשת, ומפנטזת על המיטה. כבר שבוע אני בטירוף הזה של משמרות בלתי נגמרות. אני לא אוכלת מסודר, לא ישנה מפסיק, ומנצלת כל רגע פנוי להתכונן לבחינת הגמר. ד"ר גרין חלתה בהתקררות קשה, והיא נעדרת כבר שבוע.
הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה, זה סקיילר שמרעיף עליי הרבה אהבה.
*
"אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד," אמרתי לו, "הלחץ עליי בעבודה הוא בלתי נסבל."
"זה לא ימשך לנצח," הוא אמר וליטף את לחיי, מה שגרם לי להיצמד לכף ידו. "אני מכיר שיטה נהדרת להפיג את במתח." הפנים שלו היו רציניות.
"רק הנוכחות שלך לידי כבר עוזרת לי להפיג את המתח שהצטבר בי במשך היום," אני עניתי לו בעייפות.
"הנוכחות שלי," הוא חוזר על דבריי. 'האם הוא נשמע מאוכזב?'
"שלא תחשוב שלא הבנתי את מה שאמרת בין המילים, ואני מאד אשמח לקבל ממך את הטיפול המיוחד שלך," עניתי לו.
הוא חייך, ולשונו נגע בשפתיו, באופן שהראה לי שתשובתי בהחלט שמחה אותו.
*
אני מגיעה לדירה, וניגשת להתקלח. שלא כהרגלו, הוא נותן לי את המרחב שלי להתקלח לבד. "להכין לך משהו לאכול?" הוא שואל מבעד לזכוכית המקלחון.
"אני מפנטזת על המיטה," אני עונה לו.
"ועליי?" הוא שואל.
"למה אתה חושב שאני מפנטזת על מיטה?" אני עונה לו בשאלה.
זה מדהים איך סקיילר מצליח להעיר אותי מצד אחד, ומיד להרדים אותי.
ארבע בבוקר. אני מתעוררת מוקדם מהרגיל. אני מרגישה את חום גופו של סקלייר על גבי, ושומעת את נשימותיו השקטות צמודות לאוזני. ידו מקיפה אותי ומונחת על בטני. שלא כתמיד, כשראשי נשען על חזהו החשוף, ואוזני מקשיבה להלמות ליבו.
אני לא רגילה לישון איתו בתנוחה הזאת, ולוקח לי זמן להבין מה קורה. אני נזכרת במעשה האהבה הסוער שלנו, כזה שנבע מנזקקות גדולה שלו להרגיש אותי. מעשה שאחריו אפילו לא טרחתי לקום ולהתנקות, ופשוט נרדמתי.
אני רוצה לקום, אבל סקיילר מושך אותי אליו. "אל תקומי. אני צריך אותך עוד קצת."
אני רוצה לשטוף את עצמי, אבל נכנעת לו. הוא אוחז בי חזק ומונע ממני להסתובב אליו. "ככה נעים לי כעת," הוא לוחש, ושוב אני שומעת את נשימותיו מאיטות את קצבן.
שעתיים אחרי, השעון המעורר מצלצל בקול רם. "כבר עדיף היה שיהיה לנו תרנגול שיקרא שהגיע הזמן לקום," אני אומרת, וקמה באיטיות מהמיטה.
אני נכנסת לשטוף את עצמי. כשאני מסיימת אני רואה את סקיילר עומד מול המראה, ועסוק בטיפוח הזיפים שעל פניו. אני אוהבת לצפות בו בשעת מעשה. הוא מרוכז, ובוחן את פניו. "את יודעת שאני מקפיד על המראה שלי בשבילך," הוא אומר בלי להעיף מבט לעברי.
"אתה מושלם בעיניי," אני עונה לו, וכורכת את זרועותיי סביב בטנו.
"ישנת כמו תינוקת," הוא ממשיך לדבר אליי, בעודו מתיז ממי הגילוח על פניו, "זה כל כך מרגיע אותי לראות אותך כך, זה משרה עליי שלווה גדולה." אני נפעמת כל פעם מחדש ממילות האהבה שלו, ומרגישה בת מזל.
סקיילר מסיים, וניגש להתלבש, ואילו אני מתחילה בשיגרת הבוקר שלי. פס שחור שתוחם את עיניי, וצללית כמעט בלתי נראית.
"בואי נתפנק היום עם קפה בבית החולים," אומר סקיילר. "פתחו את הפטיו, ובא לי לשבת איתך קצת בחוץ, לנשום אוויר, לנשום אותך, לפני תחילת הטירוף של היום."
לעולם אין לדעת איך יתחיל היום שלנו בבית החולים. אמנם אנחנו לא בקומת רפואת החירום, אבל אין זה אומר שהיום שלנו יום רגוע. אני מודה על המחוות הקטנות של סקיילר. גם אני זקוקה לעוד דקות גנובות איתו.
מיד עם היכנסי למחלקה, מתחיל הטירוף. כאילו לא היו כאן רופאים במשמרת לילה, וכולם חיכו רק לרופאי משמרת הבוקר.
כמידי יום סמוך לשעה שתים עשרה מתקיימת ישיבת רופאים. בשבוע האחרון בגלל העדרם של כמה אנשי צוות שחלו בהתקררות קשה, אנחנו משלבים את הישיבה עם ארוחת צהריים, כדי לחסוך זמן יקר.
אני מבקשת מהפרופסור לדבר איתו באופן אישי. "אל תגידי לי ששינית את דעתך," הוא אומר לי ליד כולם.
"ממש לא. העניין הוא שעוד חודש נערכת בחינת הגמר שלי לקבלת הרישיון. אני חייבת קצת הקלה במשמרות. זה לא אומר שאקח חופש, אבל לפחות אני מבקשת לסיים בזמן. אני באה הביתה מותשת. אתמול התקלחתי, נכנסתי למיטה ונרדמתי מייד." כמובן שאין לי כוונה לספר לכולם שעברו דקות ארוכות עד שנרדמתי. אני עוטה על פניי מבט רציני, כדי לא לתת לזיכרון המתוק של ליל אמש להראות על פניי.
"אני יודע ד"ר ווסטון. הזמנתי מספר רופאים לראיון. אין ספק שהמחלקה שלנו על סף קריסה. העניין הוא, שההורים מעדיפים להתפנות לבית החולים שלנו, גם אם הם גרים במקומות רחוקים ממנהטן, ברובע אחר בעיר. מי כמוך יודעת שבאים אלינו גם מלונג איילנד.
את מבינה שחדר החירום חייב לקחת כל אחד, אלא אם כן זה מצב שמצדיק הרמת הליקופטר לאוויר," אומר הפרופסור.
"וגם אז, הם מוטסים אלינו," אני נאנחת, "בכל מקרה אני מבקשת שתתחשב בי בתקופה הזאת לפני המבחן."
אני שותה הרבה יותר כוסות קפה מהרגיל. לשמחתי גם סקיילר עסוק היום מעל הראש, כך שגם הוא לא יוצא להפסקת צהריים. הוא מפצה אותי בהפסקות קפה קצרות.
"אולי זה לא רעיון כל כך טוב להיות במערכת יחסים עם רופאה," הוא צוחק, "את קרובה אליי, אבל רחוקה. ברגעים הבודדים שאני פנוי, המחשבות שלי כולן נתונות לך, ואז אני לא מתאפק וחייב לראות אותך."
"את רומז על כך שאתה רוצה שאבחר במקצוע אחר? כי אני יכולה לבחור לא ללכת למבחן המסכם," אני עונה לו בטון רציני.
"שלא תעזי לחשוב על כך!" הוא יורה לעברי.
"ברור שלא. השקעתי כל כך הרבה שנים בלימודים. חוץ מזה שאני אוהבת להיות קרובה אליך. המחשבה שאתה כאן, עוזרת לי לא פעם בקשיי היום שנערמים לפניי.
ביקשתי לא לעבוד במחלקת אונקולוגיית ילדים, אבל אין זה אומר שכאן חסרות דרמות שמחסירות פעימה מליבי. ובנימה זאת אני נאלצת להפרד ממך ולחזור למחלקה," אני אומרת, והוא ממהר לנשק אותי נשיקה שלוקחת ממני את כל האוויר.
"אני מכור לשפתיים שלך," הוא אומר ועוזב.
בשעה חמש אני מקבלת טלפון מהמחלקה של ניתוחי הראש. "ד"ר סינקלייר ביקש שאודיע לך שהוא באמצע ניתוח, ולא יוכל לבוא לקחת אותך הביתה," אומרת לי סלמה, האחות שעובדת עם סקיילר בחדר הניתוח. "הוא ביקש שאומר לך שהוא אוהב אותך." היא אומרת בביישנות.
"תמסרי לו שאני אוהבת אותו חזרה, ואחכה לו בבית," אני אומרת לה.
"אני מבטיחה שאמסור," היא אומרת, ואני יודעת שהיא תמסור לו כל מילה.
אני חוזרת הביתה, מתקלחת, ונכנסת לחדר העבודה של סקיילר כדי לעבור שוב על החומר. אני מחייכת לעצמי, כשהנושא שעליי ללמוד כעת קשור למבנה המוח ותפקודו. אני משננת את החומר. אני יודעת אותו על בוריה, אבל יודעת שלעולם לא אהיה מסוגלת כמוהו לנתח מח אנושי. אני מעריצה אותו על היכולת שלו לעשות זאת. מספר ההצלחות שלו, עולה בהרבה על מספר כשלונותיו, ועדיין כל אחד מהכשלונות צרוב בו.
*
"אני יודע שאני נותן את כולי למען החולה, ולא כל דבר תלוי בי. ועדיין, כל כישלון כואב לי מאד. כאילו זה אני שבגדתי בו," הוא אמר לי אחרי שהחולה האחרון נפטר.
"אני יודעת שרבים הרימו ידיים, גם החולה עצמו כבר לא רצה להלחם, אלא לצאת לחופשי, אבל אתה התעקשת עד לנשימת אפו האחרונה, להצילו," עניתי לו.
"זה בדיוק העניין. אני לא באמת מאמין שאדם רוצה למות, אבל כן מאמין שאין לו יותר כח להלחם, ולכן אני נלחם עבורו," אומר סקיילר.
"גם מנתח מח צריך מידי להרפות ולנוח," אמרתי.
"בשביל זה יש לי אותך. את מפזרת מעליי את כל העננים שנוצרים בשעות הקשות שלי. אני לא יודע איך עשיתי את זה בלעדייך," הוא אמר.
אני נמצאת בחדרו, מוקפת בספרים שלו, ומתפללת עבור החולה, שהניתוח יצליח.
*
רק סמוך לשעה עשר סקיילר חוזר. החיוך על פניו מראה לי שהניתוח עבר בשלום. "אני מרגיש סיפוק עצום," הוא אומר לי, "הצלתי היום אדם."
"להכין לך משהו לאכול?" אני שואלת.
"אני רוצה להתקלח, וללכת לישון. אני לא חושב שאפילו אהיה מסוגל לעשות איתך אהבה. אני מבטיח לפצות אותך בבוקר," הוא מחייך חיוך עייף.
"אני שמחה שאתה פה, והיום הקשה הזה הסתיים עבורך. זה כל מה שרציתי שיקרה," אני אומרת לו, וניגשת איתו לחדר האמבטיה.
סקיילר מתפשט, ואני מסתכלת באהבה על הגוף המושלם שלו. הוא מעיף אליי מבט, רואה שאני כבר לובשת את חולצת השינה שלי, ומבין שכבר התקלחתי. אני שומעת את זרם המים מכה על אריחי השיש בריצפת המקלחת, ורואה את סקיילר מתמסר למים בראש מורכן.
אני ניגשת לצחצח שיניים, ופותחת את המגירה כדי לסרק את שיערי. אני עומדת המומה מול חפיסת הגלולות שלי, וקולטת שכבר כמה ימים לא נטלתי אותן.
אני לא מתאפקת ופורצת בבכי. 'אני לא מאמינה שזה קורה לי,' אני ממלמלת.
סקיילר מזנק מהמקלחת, לא טורח לסגור את המים."מה קרה מתוקה שלי?" הוא שואל בדאגה, כולו מרוכז בי.
"זה אף פעם לא קרה לי," אני אומרת בדמעות, "דילגתי על כמה גלולות, אתה תצטרך לקנות קונדומים כדי להגן עלינו."
"אני אקנה מיליון, רק תרגעי," הוא מחבק אותי, שוכח שהוא רטוב עדיין.
"אתה שונא להשתמש בקונדומים. אמרת שזה מוריד מההנאה," אני מייבבת.
"אני אעשה מה שתרצי," הוא אומר ומחזק את אחיזתו בי.
"תדאג לקנות קונדומים. אני אף פעם לא קניתי, אני לא יודעת במה בוחרים," אני אומרת.
סקיילר מסיים להתקלח, בזמן שאני הולכת להחליף את חולצתי הרטובה. הוא נכנס אחריי לחדר הארונות. "יש דרכים אחרות חוץ מחדירה," אני אומרת לו, "אני אעשה כל מה שתרצה."
“מתוקה שלי, כבר הזמנתי מאמזון כמה חבילות, המשלוח יגיע מחר. בבקשה תרגעי. זה לא שאני אוהב אותך פחות. תמיד אני אוהב אותך היום יותר מאתמול," הוא אומר ומעניק לי נשיקה ארוכה על המצח.
"אני כזאת מטומטמת," אני אומרת, "אולי אתה באמת לא צריך להיות במערכת יחסים עם רופאה."
"אני לא מוכן שתדברי שטויות. אני אוהב אותך כל כך, ולא רוצה אף אחת אחרת. אני רוצה אותך איתי כל חיי, עד הנצח ואחריו.
אין ספק שאת עובדת בקצב רצחני. אני לא מכיר הרבה רופאים שעובדים קשה כמוך. את קשה מדי עם עצמך מתוקה שלי." הוא מביט עליי במבט מלא רגש.
החיים שלנו חוזרים למסלולם. מעשה האהבה הסוערים לא מושפעים מהעובדה שהוא נאלץ להשתמש בקונדום, ואני סופרת את הימים עד למחזור הבא. חסר לי המגע החשוף של הזין שלו. גם אני לא אוהבת את הגומי הזה שמפריד בינינו.
יומיים לפני סיום החודש אני מקבלת הודעת מהדיקן שמבחן הגמר שלי נקבע לעשרים ושמונה לחודש. אני מביטה מופתעת על ההודעה, נכנסת שוב להודעה הקודמת ומגלה שהחמישה עשר לחודש, היה למעשה הסיום הרישמי של הלימודים, שבו נדרשו הסטודנטים לסיים את הגשת כל העבודות, מה שאני עשיתי הרבה לפני.
"מסתבר שהמבחן שלי הוא בעשרים ושמונה לחודש," אני אומרת לסקיילר. אני מדפיסה את המייל, ומצמידה אותו עם מגנט למקרר.
"את מתרגשת מתוקה שלי? כי אני בטוח שאת יודעת את החומר על בוריו. הפרופסור שלך מעריץ אותך, וכך גם עמיתייך לעבודה. הלב שלי מתנפח כמו טווס, כשאני שומע מה אומרים עלייך, והידיעה שאת בחרת בי ממלאת אותי אושר גדול," הוא אומר,ומנפח את החזה שלו. אני ממהר להיצמד אליו, ולהניח את ראשי על הלב שלו, שדוהר מהר מהרגיל למגעי.
"להזכירך, זה אתה שבחרתי בי," אני אומרת.
למרות שאני בטוחה שאני יודעת את החומר, אני מכניסה לתיקי קבוצת ספרים שמסכמים את כל החומר שלי, ואת הקלסר שבו אני רושמת הערות. אני מנצלת שעות פנויות לעבור על החומר. 'הלוואי שהמבחן יוקדם,' אני חושבת בליבי, 'אני מוכנה, ורוצה כבר לסיים עם המטלה הזאת.'
ראשון לחודש. אני מכניסה חבילת טמפונים לתיקי. הרי איני יכולה לדעת באיזה שעה המחזור יגיע, ואני רוצה להיות מוכנה לקראתו. אני לא שוכחת להכניס חפיסה של גלולות. מאז מה שקרה, רשמתי בטלפון הנייד תזכורת ליטול את הגלולה מדי ערב בשעה שמונה, נותר לי רק להכניס את התאריך של היום הראשון.
שבוע עבר, ועדיין אין סימנים למחזור. "זה דבר מאד שכיח," מרגיעה אותי ד"ר דניאל רובינס, "הגוף שלך רגיל שנים למחזורים מלאכותיים שנקבעים על ידי הגלולות, אני לא הייתי מתרגשת מהאיחור."
חמש עשרה לחודש. אני שוב מתקשרת לד"ר דניאל. "את מרגישה שינוי בגוף?" היא שואלת.
"לא, אני מותשת כרגיל מעומס העבודה והלימודים לקראת המבחן," אני עונה.
"לא פעם המתח שאת בהיריון, דווקא גורם לאיחור בקבלת המחזור." היא אומרת.
אני מתקשה להירגע, ורוכשת ערכה ביתית לבדיקת היריון.
על החפיסה כתוב שעדיף לערוך את הבדיקה עם השתן הראשון של הבוקר. אני מתחילה להירגע, ומאמינה שכעת כשהערכה בידי, אני בטח אקבל בלילה, אבל זה לא קורה.
"ארבע עשרה יום," אומר סקיילר בחיוך, ואני נרעדת.
'האם הוא סופר את האיחור במחזור שלי?' אלא שאז אני מחשבת, ומדובר בששה עשר ימים.
"למה את מסתכלת עליי כך. אל תאמרי לי שאת לא סופרת את הימים עד למבחן שלך," הוא שואל מופתע.
"כי יש לי אותך, שמחשב אותם עבורי," אני מחייכת ומושכת אותו אליי. אני כל כך זקוקה לו היום, בעיקר כדי להשכיח ממחשבותיי את הבדיקה שאני מתכוונת לערוך.
"את ממהרת מתוקה שלי?" הוא אומר, וכורע למרגלות המיטה. הוא פושט מעליי את החולצה, מוריד בעדינות את התחתונים. 'לעולם לא אשבע מהמראה של המשולש המושלם שלך,' הוא ממלמל, ומתחיל במסע עם לשונו לאורך רגליי כלפי מעלה. אני בוערת כולי, והוא לוקח את הזמן, מעביר לשון רטובה על פנים ירכיי, וחוזר לנשק את המסלול שצייר עם לשונו.
אני גונחת ללא שליטה. הוא מרים ראשו, מביט עליי, ומחניק חיוך. 'כנראה שאני יודע מה המתוקה שלי אוהבת,' הוא אומר ועובר לרגל השניה.
אני בטוחה שכשהוא יגיע עם לשונו על לקפל של רגלי, הוא יתמקם מעליי, ויחדור אליי. אני כל כך משתוקקת כבר להרגיש את הזין הקשה שלו תוכי.
אבל מסתבר שהיום יש לו תוכניות אחרות. הוא מפסק את רגלי וממשיך לטפס עם לשונו בין רגליי. אני כולי רטובה, ומיצי תשוקתי מטפטפים ממני. 'בוא כבר,' אני ממלמלת, אבל הוא בשלו.
'איזה דובדבן מתוק יש לך,' הוא לוחש בקול צרוד מתשוקה, ואני מרגישה אותו יונק את מרכז העונג שלי בפיו. "מממ… את כל כך טעימה לי."
אני נעה חסרת סבלנות, ומופתעת כשהוא מצליח להביא אותי לשיאי עוד לפני שחדר אליי. גלי ההתפרקות מורגשים לי בכל הגוף. הדופק בין רגלי משתולל, ועובר לכל תאי גופי.
'אני רוצה עוד,' אני לוחשת לו חסרת נשימה.
