התשובה מנוי מגיעה מייד. אין בה מילה אחת אישית.
דריה,
נא מלאי את טופס יפוי הכח ושילחי לי אותו חתום.
התשלום עבור המכתב הינו חמשת אלפים ש"ח. תעבירי לי אותו בהעברה בנקאית לחשבון שפרטיו מצורפים.
עם קבלת התשלום אנסח את המכתב, ואשלח אותו לאישורך .
נוי בן נתן, עורכת דין
אין לי כעת זמן מיותר לבזבז. האופן בו עונה לי נוי מאד צורם לי, כאילו אני סתם אחת ברשימת לקוחותיה.
אני ממלאת מיד את הטופס, שולחת לה אותו חזרה אחרי שחתמתי עליו, ומצרפת לה אישור על ביצוע התשלום.
אני מנסה מספר פעמים להתקשר לגל, אבל הטלפון שלו מכובה. אין לי מושג היכן הוא, אם הוא בארץ, או עדיין בלב המלחמה. אני מתלבטת האם לבקש מנוי שתמסור לו על הנסיעה שלנו, אבל מחליטה שלמרות האופן בו הוא הודיע לי על הפרידה, לא אנהג כמוהו.
בעודי מתלבטת, אבא מתקשר. "עדיין אין תשובה מדוד בינו. סבא מוטרף מדאגה. דווקא היום הבנקים סגורים אחר הצהריים. רננה נתנה לי כתובת של חנות לרכישת מטבע זר. יש לה ניסיון מעולה אתו, ואת יודעת שהיא מרבה לטוס לחו"ל לסופי שבוע.
החנות נמצאת באלנבי שלושים ושבע. אני נוסע לשם כשאסיים לארגן את ענייניי בעבודה. כמה כסף להביא לך?" הוא שואל.
אבא נשמע מאופק. אני מלאת התפעלות איך הוא מצליח לחשוב על הכל כשבידיו פחות מיום להתארגן.
אני שמה לב שהוא לא אומר מילה על גל. אני מניחה שאימא עדיין לא סיפרה לו. 'האם זה באמת משנה כעת?'
גם לי יש רשימת מטלות. אני שולחת הודעה למורות ולגננת שנעדר לתקופה 'מסיבה משפחתית.' אני לא מפרטת מהי הסיבה, וגם לא מציינת שמדובר בנסיעה לשוויץ.
אמנם החורף בארץ אינו קפוא כמו באירופה, אבל אני מודה על כך שרכשתי לילדים בגדי חורף חמים. "אל תיקחי איתך הרבה בגדים," אומרת לי אימא שמתקשרת בפעם המי יודע כמה, "את יודעת שציריך היא לא עיירה נידחת. אני מבטיחה לך לקחת אותך למסע קניות."
"אני מבקשת אימא שלא תשני את ההתנהגות שלך כלפיי. אמנם לא חלמתי שאהיה גרושה, אבל אני לא מסכנה. בשנה שגל נעדר הקמתי את הסטודיו שלי, ואני מסוגלת לפרנס אותי ואת הילדים ברווחה," אני מגיבה מייד.
"אני מודה שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. אני כועסת והמומה, ובעיקר לא יכולה להבין איזה גבר נוטש אישה מושלמת כמוך. את יפה, וסקסית, ובעלת לב ענק. את חלומו של כל גבר," היא אומרת בדיוק את מה שאני לא רוצה שתאמר.
"דווקא את צריכה להבין מה עובר על גבר ששב משדה הקרב," אני אומרת.
"ואכן היו ימים לא פשוטים, ימים שחשבתי שהפסדתי בקרב הזה. ועובדה, תראי את אבא שלך היום," אומרת אימא מלאת תקווה שכך יראו חיי.
"את יודעת שמעולם לא סיפרתי לגל על החלק הזה בילדותי? כשהכרנו כבר הכל התנהל על מי מנוחות. ראית בעצמך, הוא פשוט לא מעוניין בקשר איתי. אם את רוצה לעזור לי להחלים, בואי לא נדבר על זה יותר," אני מבקשת.
"צודקת יפה שלי. אין טעם לטחון מים," אומרת אימא.
מידי יום שלישי הבנים הולכים לחוגים בבית הספר, ולכן אני משאירה גם את אגם הקטנה בגן עד אחר הצהריים. דאגתי שביום זה תהיה לי רק כיתה אחת בבוקר, כיתה של נשות לוחמים, כך שישאר לי זמן פנוי לסידורים. אני כל כך מודה על כך היום.
אני נזכרת שעליי גם לבטל את המפגשים בסטודיו שיש לי בתקופה הקרובה. אני שולחת מכתב ליעלי המזכירה שלי.
היי יעלי,
אני נאלצת לבטל את המפגשים בתקופה הקרובה מסיבות משפחתיות. אין לי מושג כמה זמן אעדר. אם מישהו מעדיף החזר כספי, אנא שלחי לי הודעה, ואדאג לתשלום באופן מיידי.
בינתיים אני מבקשת שלא תפקידי יותר כספים לחשבוני.
שלך, דריה
יעלי עונה לי מייד שכולם מעדיפים להמתין שאחזור לפעילות, ואינם רוצים החזר. היא מנסה לברר מהן הנסיבות, אבל אני לא עונה לה. אני לא בטוחה למה, אבל משהו אומר לי שכדאי שלא אספר על מטרת הנסיעה שלי.
אני נוסעת לקחת את הבנים, כאשר אבא מתקשר. "עשיתי כמיטב יכולתי, לא הייתי מסוגל לסיים את יום העבודה. אני דואג לסבא אהרון, אני לא זוכר שראיתי אותו אי פעם חסר שקט כמו היום.
רכשתי מהחלפן עשרת אלפים יורו. אני יודע שיש לכולנו כרטיסי אשראי, אבל אני לא יכול להסביר לך למה מרגיש לי טוב יותר כשיש לנו גם מזומן."
"זה די והותר," אני אומרת, "תודה אבא."
"תסתכלי על השמים, השקיעה היום מדהימה, בדיוק כפי שאת אוהבת." הוא משנה את הנושא בחדות. 'אז אתה לא יודע שגל עזב,' אני חושבת בליבי.
"צלם לי אותה," אני מבקשת.
"בשמחה," אומר אבא, ותוך דקה אני שומעת כניסת הודעה שמראה שאבא שלח לי תמונה.
אני פותחת את התמונה וצוחקת. "אבא אתה מצחיק, שלחת לי סלפי שלך על רקע הבניין בו נמצאת החנות."
"באמת? לא שמתי לב," הוא אומר ושולח לי מיד תמונה של השקיעה המרהיבה. השמים נראים כאילו אמן מוכשר העביר עליהם את מכחולו בשלל צבעים. אבא צדק, אני מכורה למראות האלה.
אני נפרדת מאבא ונכנסת לקחת את הילדים. בנסיעה הביתה הם מתחרים ביניהם מי יספר לי ראשון על היום שעבר. אגם תורמת אף היא לשיחה. "אגממי ננה," היא אומרת כשהיא מנסה בהצלחה לספר לי שהיא אכלה בננה.
"יש לי משהו מאד מרגש לספר לכם," אני אומרת לבנים, "אנחנו טסים עם סבא וסבתא לשוויץ."
"יששש! תרשי לנו לשחק בשלג?" שואל אלמוג בהתרגשות.
"ברור! אני אקנה לכם חליפות שלג, ותוכלו לשחק כמה שתרצו," אני מבטיחה להם.
אני נושמת לרווחה כשהם לא מזכירים במילה אחת את גל. אני יודעת שאני צריכה לספר להם, אבל אין לי כוחות לעשות זאת היום, בעיקר כשעדיין לא הצלחתי לדבר איתו.
אני פועלת כאוטומט, דואגת לארוחת ערב, מקלחות, ומשכיבה אותם לישון מוקדם, שכן עלינו לקום עם עלות השחר.
כיוון שאין לי מושג לכמה זמן ניסע, אני מעדיפה להזמין מונית, ולא להשאיר את הרכב שלי בשדה. למרות שאני לא מאופסת, אני זוכרת להוציא מהרכב את הכיסא של אגם לו אזדקק לא רק בנסיעה במונית לשדה התעופה, אלא גם בשוויץ, שכן אבא אמר שסבא שכר שני רכבים. 'שזה הגיוני,' אמר אבא, 'בהתחשב בכך שאנחנו, הוריי, אימא ואני, ארבעה ואת והילדים ארבעה.'
הבוקר מגיע מהר מידי. אנחנו נוסעים לשדה התעופה. סבא עדיין לא קיבל תשובה על ההודעה שהשאיר לדוד בינו.
הדבר האחרון שיכולתי לדמיין שיקרה, זה שתפרוץ מלחמה פחות מחודש אחרי שדריה ילדה את בתנו אגם.
רחפתי מאושר כשנודע לי שעומדת להיוולד לנו בת אחרי שני בנים. הרגשתי שאני חייב את זה לדריה, להעניק לה בת.
התקשיתי לעזוב. אין זאת הפעם הראשונה שאני נקרא לצאת למבצע. הייתי כבר בעזה בעבר כלוחם ומפקד. ידעתי שהפעם זה שונה. אני עדיין מתקשה לעכל את גודל הזוועות אליהם התוודענו.
המורל ביחידה גבוה, אבל אני שכבר יודע מהי לחימה תחת אש חיה, לא במצב רוח מרומם כמותם. אני מביט על החיילים החדשים שהצטרפו ליחידה ונושא תפילה לשלומם.
תפילותיי לא נענות, לא עובר זמן רב ומתחילות להתפרסם הידיעות 'הותר לפרסום.' וכשמדובר בחיילים שלי, אני מרגיש שאני מת בפנים. מין הרגשת כישלון עוטפת אותי, ובא לי לצעוק לשמים שייקחו אותי במקומם.
אני כבר לא אותו גבר שנכנס לעזה ביום הראשון, ולכן כל פעם שאנחנו יוצאים להתרעננות, אני שולח את החיילים שלי הביתה, ונשאר כאן.
אני כבר לא שולח הודעות בתדירות גבוהה לדריה, גם לא לילדים. מה כבר יש לי לומר להם? לו הייתי נכנס ברגע זה ממש הביתה, כשהזקן על לחיי גדל פרא, ובגדי ספוגים בדם ויזע, אני בטוח שהם היו נרתעים ממני, והיא הייתה נבהלת מהמבט בעיניי.
שוב אני מלווה את הלוחמים למפקדה העורפית, שם מקבלת את פניהם עתליה, הפקידה הפלוגתית. מספרים עליה שהיא תמיד מתאהבת בקצינים בכירים, ואני בדיוק כזה.
"תשב, אני אכין לך קפה," היא אומרת לי וניגשת להכין לי לשתות. היא ממלאת את הכוס במעט מים, מוסיפה כפית קפה ומעט סוכר, ומתחילה להקציף זאת בתנועה מונוטונית. אני רוצה לבקש ממנה שתפסיק. הרעש הזה מחריש את אוזניי, ביחוד כעת כשאני זקוק לשקט.
"אני פה בשבילך," היא מתחילה לנסות ללכוד אותי ברשתה. "מי ששם בארץ לא יכול להבין, את מה שאני מבינה."
היא המשיכה לדבר, ואני רק רוצה לעצום עיניים ולישון, לברוח מהמציאות, ולו לכמה דקות.
"רק אני מבינה אותך," היא חוזרת כמו מנטרה על מילותיה. המילים שלה מחלישות אותי, ואני מבקש מהנהג שלי שיחזיר אותי לעזה.
"אז מה? אתה ועתליה?" שואל בחיוך סגן אלוף ברק שמצטרף אליי.
"מה?" אני מביט עליו בשאלה.
"נו באמת גל. שנינו גברים. מה שקורה בעזה נשאר בעזה," הוא אומר.
"ספר לי מה עזה קשורה אליה?" אני שואל.
"היא סיפרה שהיא הייתה איתך," אומר ברק ונושך את שפתיו, בעודו מחייך.
"נו באמת! היא בסך הכל הכינה לי קפה מוקצף וזיינה לי את המוח שרק היא יכולה להבין אותי," אני עונה לו נרגז.
"זה לא מה שהיא סיפרה," אומר ברק.
"כבוד השופט," אני אומר לו, "אני משאיר לך להחליט מי משנינו משקר. אני מודיע לך שהזין שלי רדום מיום שנכנסתי לעזה, אז באמת שלא היה, וגם איני רוצה שיקרה, משהו ביני לבינה. אם אתה בוחר להאמין לה, זה שלך."
"ועדיין אתה בוחר שלא לנסוע הביתה," הוא אומר לי.
"ואתה?" אני שואל.
"העניינים ביני לבין אשתי לא מזהירים. דווקא מתאים לי להיות רחוק ממנה," אומר ברק.
*
את ברק, או כפי שאני אוהב לכנותו 'כבוד השופט,' מהטעם הפשוט שזה אכן המקצוע בו הוא עוסק, הכרתי בטירונות. כשאני חושב על זה כעת, אנחנו מכירים עשרים שנים. איך שהזמן טס. אם כי לא כאן. כאן הוא נראה כמו נצח, למרות שעברו מעל ארבע מאות ימים מאז שהגענו כאן.
הוא שונה ממני. מאז שהיכרתי את דריה לא הייתי עם אישה אחרת, מה שאיני יכול לומר עליו.
"אתה מבין, היא ביקשה שנהיה בנישואים פתוחים. היא רצתה להתנסות עם עוד גברים. היא שכחה שזה אומר שגם לי מותר. אז תבין שאין לי נקיפות מצפון כשאני מזיין מישהי אחרת. אני לא משתף אותה, ולא מעוניין שהיא תספר לי על המאהבים שלה. אני רק יכול לומר לך שזה הוריד לי את החשק להיות איתה," משתף אותי ברק.
הוא גבר מרשים מאד, כריזמטי ומלא בטחון עצמי. מה הפלא שנשים מוכנות לעשות הכל כדי להיות איתו.
זה לא שנשים לא מחזרות אחריי. אלא שאני לעומתו, לא רואה אותן, אלא רק את דריה.
*
על המלחמה ומה אני חושב עליה, אני לא רוצה לדבר. יש לי את הדעה המוצקה שלי, אבל מעדיף לשמור אותה לעצמי. אני נקרע בתוכי מכל ידיעה על חייל שנופל, גם אם איני מכיר אותו אישית.
ארבע מאות ארבעים ימים עברו, ועתליה מודיעה לנו שהוחלט שהגיע הזמן לשחרר את ברק ואותי מהמילואים.
אני מקבל באדישות את ההודעה. נראה לי שגם ברק לא מתלהב. אני אוסף את התרמיל שלי, ועולה לרכב שמסיע אותנו לתל אביב. מסתבר שגם עתליה מצטרפת לנסיעה. היא רוצה לשבת לידי, אבל ברק כבר יודע מה דעתי, ואומר לה שתשב אחר כבוד ליד הנהג.
אנחנו עוצרים בקניון בבאר שבע כדי לקנות קפה. עתליה מנצלת את ההזדמנות לטייל בקניון, ונכנסת לאחת מחנויות הבגדים.
ברק קונה שווארמה בפיתה, ומביא גם לי אחת, אבל אין לי ממש חשק לאכול. מדהים אותי לראות איך החיים מתנהלים, כאילו אין מלחמה שמאיימת על קיום המדינה.
כעבור זמן מה עתליה חוזרת. "אני לא מוצאת את הארנק שלי, וראיתי בגד מעלף. הוא יושב עליי כל כך יפה, ומדגיש את חיטוביי," היא אומרת לי. אני מסתכל עליה משועמם. 'היא באמת חושבת שהמילים שלה משפיעות עליי?'
"אתה יכול להעביר למוכר תשלום בביט?" היא שואלת אותי, בטון מתפנק.
"אם הוא מקבל תשלום בביט, אז אין בעיה," אני אומר ורואה את החיוך המרוצה על פניה, "זה אומר שאינך זקוקה לארנק שלך, ואת יכולה לשלם לו בעצמך."
"כן, אבל זה עולה מעל אלף ש"ח," היא מנסה את מזלה.
"אני ממש לא מבין מדוע את מבקשת ממני שאשלם עבורך. תפסיקי להעמיד פנים שקורה בינינו משהו. מעבר לעובדה שיש לי אישה, את ממש לא הטיפוס שלי." אני לא נוהג לדבר כך, אבל אין לי שום רצון שמישהו מהיחידה יחשוב שבאמת היה בינינו משהו.
"אני לא מאמין שחשבתי בכלל שיש אפשרות שקרה ביניכם משהו," אומר לי, ברק ומביט עליה בדחייה.
"אנחנו זזים, תהני מהקניות שלך," אומר ברק ומורה לנהג להמשיך לתל אביב.
"רגע, ומה איתי?" שואלת עתליה המופתעת.
"ההסעה ניתנה לגל ולי. את הצטרפת בלי לשאול אותנו בכלל. אין לי מושג היכן את גרה, אבל מבטיח לך שהרכבת או האוטובוס יביאו אותך למחוז חפצך," אומר ברק באסרטיביות. אני מודה לו בסתר ליבי. לפחות זה לא בא ממני.
"הזויה," הוא פולט ופונה לעבר הרכב.
ככל שאנחנו מתקרבים לאזור המרכז, אני מתכווץ יותר בכיסאי. הבטן מתהפכת לי. אין לי מושג איך אעמוד מול דריה. איך היא תקבל את מי שהפכתי להיות.
אני ניזכר ביום שהיכרתי אותה.
*
הייתי בן עשרים וארבע כשראיתי אותה לראשונה. סיימתי את שרותי הצבאי, ולא כאחרים, התחלתי מייד ללמוד בטכניון. מה שכולם קוראים 'הטיול הגדול,' מעולם לא משך אותי.
נולדתי לאבא עשיר, שלקח אותי לא פעם לנסיעות בחו"ל. לפעמים נסענו כל המשפחה, ולעיתים רק שנינו, כמו כשנסענו לחופשות סקי, שלא עניינו את אימי ואחותי שנסיעה לחו"ל מבחינתן פרושה היה מסע קניות ללא הפסקה.
דריה הייתה בת שמונה עשרה, בסיומו של בית הספר התיכון לאומנויות, כשראיתי אותה טובלת את רגליה בים. אחזתי בידי מצלמה כדי לתעד את הים, והיא הופיעה בתמונה. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה. היה לה יופי נדיר, והרגשתי שאני לא נושם.
הייתי כבר גבר מנוסה, ידעתי לא מעט נשים, ועדיין לא הייתה אחת גרמה לי להרגיש כמו שהרגשתי למראיה.
הייתי רגיל שנשים מתרגשות מנוכחותי, והופתעתי מכך שהילדה הזאת דיברה אליי מלאת בטחון. היה ברור לי שאני רוצה לכבוש אותה, אבל ככל שהיכרתי אותה, רציתי את הלב שלה, לא פחות מהגוף.
התברר לי שלמרות הדיבור הבטוח שלה, היא לא הייתה מעולם במערכת יחסים רצינית עם גבר, ולא הייתה מנוסה.
החיזור שלי אחריה היה אינטנסיבי, אבל נזהרתי לא לעבור איתה את הגבול, אלא לחכות לאישור ממנה. שבועות עברו עד שלקחתי אותה למיטה, וגם אז שאלתי אותה אם היא בטוחה.
אם היה לי ספק, בפעם הראשונה שהייתי איתה ידעתי שאני זה שזכה לקטוף את הבתולים שלה. ולמרות שהייתי מנוסה, היא למדה אותי מהי התמסרות אמיתית, וסחפה גם אותי לשיאים שלא הכרתי.
עברו מאז מעל עשר שנים, ועדיין היא בעיניי האישה היפה ביותר שראיתי מעודי. ליבי כולו שייך לה.
ודווקא מהמקום הזה, כאשר אני שרוט וחבול, אני מרגיש שאיני יכול לחזור אליה, כל עוד אני כך. אני לא מסוגל להביט לה בעיניים ולומר לה שאני לא הגבר שהיא התאהבה בו.
אני יודע שאני מתנהג כמו פחדן, אבל גם מבין שעליי קודם לטפל בעצמי לפני שאני חוזר אליה, ולכן אני שולח לה מסרון אותו אני רושם בדמעות.
אני יודע שאני שובר אותה, אבל מאמין שבכך אני מגן עליה.
אם האהבה שלנו חזקה כפי שאני חושב, הפרידה בינינו תהיה זמנית, ואחזור אליה חזק כשהייתי. אני מכבה את הטלפון הנייד שלי. אני לא חושב שאהיה מסוגל לקרוא את המילים שלה, תהיינה אשר תהיינה.
