"את כזאת מעצבנת!" אומרת אלין בקול, "וגם קמצנית! את יכולה לקנות כל מה שאת רוצה, ואת מתלבטת. קחי את כל שלושת זוגות המגפיים."
היא שוב עושה לי את זה, הפעם לעיניה של לילי המוכרת בחנות של מיו מילאן.
"את יודעת אלין, לא כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי לקנות, אני צריכה לקנות. אני אחת שלא צריכה להיכנס לחדר הארונות שלה, ולהביט בהערצה על המדפים המלאים.
"תחשבי רגע בהיגיון," אני מנסה להסביר לה בפעם המי יודע כמה, "כמה זוגות נעליים אני כבר יכולה ללבוש על זוג רגליים אחד."
לילי מוציאה מהקופסה זוג מגפיים שגובהם עד הברך. הן בעלות עקב גבוה, ועיצוב יפיפה. היא רוצה לנעול לי אותן, אבל אני נדה בראשי ולוקחת את המגף מידיה ונועלת אותו. אני עושה כך גם עם השני, קמה ופוסעת לעבר המראה, כשעיניי נעוצות ברגליי.
"אני אוהבת לראות אותך הולכת, את נראית כאילו שאת כעת על מסלול התצוגה," היא אומרת לי בהערצה.
אמנם תמונות של אלין ושלי, שצולמו על ידי איב צלמת הבית של מיו מילאן, תלויות על קירות החנות, אבל אנחנו לא דוגמניות.
"היא תעשה הכל כדי שתקני," אומרת אלין בטון מזלזל שמוציא אותי מדעתי. אין ספק שלילי נפגעה מהערה שלה, ומעמידה פנים שהיא עסוקה במשהו אחר.
*
לפעמים אני מביטה על אלין, אלינה בשמה המלא, וחושבת לעצמי איך זה ייתכן ששתי אחיות תהיינה כל כך שונות אחת מהשנייה.
אני אישה שהמוח השמאלי הוא השולט אצלה. החשיבה שלי לוגית, אנליטית, ולכן ההסבר שלי הוא שפשוט גוף אחד לא יכול היה להכיל את אופיינו הכל כך שונה.
שלא ישתמע מכך שאנחנו לא חברות בלב ובנפש, אבל ישנם רגעים שהיא פשוט מטריפה אותי. אני חושבת שאם היא הייתה עוצרת רגע לחשוב מה פיה אומר, החיים שלה, וגם שלי ללא ספק, היו נראים אחרת.
*
לא תמיד אני יכולה להתאפק, ואז אני עונה לה, כמו עכשיו. "את יודעת, אני מכירה את לילי כבר ארבע, אולי חמש שנים. כל פעם שאני באה לקנות במיו מילאן היא פה. שזה אומר, שהיא לא החליפה את מקום עבודתה כמה שנים. להיפך, היא מתקדמת בתפקיד, ומגיעה להישגים. זה אומר משהו עליה, את לא חושבת? זה לא משהו שאפשר לומר עלייך."
"אבל לי הפרעת קשב וריכוז," עונה אלין בקולה המתפנק.
"גם לי יש, אז מה? זאת הבחירה שלך לא להלחם בזה. נוח לך להסתתר מאחורי הקביעה הזאת, ולשלוף אותה מתי שנוח לך.
כמה זמן אני עובדת אצל וייד, כבר חצי שנה? מעולם לא נעדרתי אפילו יום אחד מהעבודה, ועדיין תראי אותי, נשארתי שפויה," אני אומרת לה וכבר מבינה שחבל על הדיבור.
"לא כולם מלאכים כמוך. ובכלל, אני לא מבינה למה את בכלל צריכה לעבוד עם כל המיליונים שיש לך בבנק," היא רוטנת.
*
את מה שקרה בין כותלי האחוזה הגדולה בה גרתי עם ג'ון, השארתי לעצמי. אולי, כי בהתחלה לא רציתי להאמין שאלה הם חיי, ואולי, כי חשבתי שאוכל לתקן אותו.
כאשר פגשתי אותו בגיל תשע עשרה וחצי על המדשאות של האוניברסיטה, הפסקתי לנשום. הייתה לו הליכה של גבר כל כך עוצמתי, שלא יכולתי שלא להביט עליו בהתפעלות. איך יכולתי לדעת שהגבר יפה התואר הזה, שהביט עליי במבט מלא רגש, הוא גבר כל כך שבור?
סיפור האהבה בינינו התלקח במהירות, ותוך כמה חודשים העתקתי את מגוריי לאחוזה בה הוא התגורר. רק אז למדתי שהוא בן למשפחה עתירת ממון, מה שהסביר את השפע שהיה סביבו, ואת העובדה שהסתובבו בבית עובדים שתחזקו אותו.
אני עצמי באתי ממשפחה עשירה, והעולם הזה לא היה זר לי. אלא שאימי, למרות שהיו לה אמצעים לכך, העדיפה לנהל את הבית בעצמה, למעט מנקה שבאה פעמיים בשבוע.
ג'ון לא אהב את העובדה שהתעקשתי להמשיך ללמוד. "בשביל מה את צריכה ללמוד, כשאני מספק לך את כל מה שאת רוצה?" הוא שאל.
"אתה יודע שחיי החברה לא מעניינים אותי, רק אתה, אין לך ממה לחשוש," אמרתי כשהבנתי שבעצם מה שמפריע לו, היא העובדה שבחרתי במקצוע שהוא גברי ברובו.
לבסוף הוא התרצה, אבל הודיע לי שהוא רוצה ילד.
אלא שאז התחלתי להבין שהמעידות שלו הן לא חד פעמיות, וכי הוא שקוע עמוק בעולם הסמים. לא רציתי להרגיז אותו, ובחרתי להסתיר ממנו את העובדה שביקרתי אצל רופאת הנשים שהכניסה לי התקן תוך רחמי שימנע ממני היריון לא רצוי.
וטוב עשיתי. שכן ההתנהגות שלו כלפיי נעשתה יותר אלימה, עד שלא יכולתי יותר. אחרי שניסיתי לדבר איתו, הבנתי שאין לי עם מי לדבר.
ג'ון עבד כטייס אזרחי בשרותי ההצלה. הייתה לה היכולת המופלאה להסתיר, כשם שהיה איתי, את עובדת הזדקקותו לסמים. כל פעם שיצא לטיסה רעדתי מפחד, עד שיום אחד כשיצא, מיהרתי לארוז את חפציי האישיים, ועזבתי את הבית.
ג'ון שמע שעזבתי אותו מעורך הדין שלי שפנה אליו. אני לא העזתי עוד לעמוד מולו ולהתעמת איתו. הגענו לפשרה שהדירה במגדל הבלו ספייר, אותה הוא רכש כדי שתהיה לו דירה בעיר, תשאר ברשותי, ותמורת זאת אוותר על הכספים המשותפים, שכללו גם את המשכורות שהפקדתי בחשבוננו המשותף.
אלא שלמרות שהסכים על כך, הוא היסס לחתום. שבועיים אחרי פגישתנו האחרונה אצל המגשר, קיבלתי הודעה שג'ון נהרג בתאונת מסוק.
אז אמנם נשארתי בדירה בעיר, אבל בלי דולר אחד בחשבון הבנק. כמה ימים אחרי ההלוויה התחלתי לעבוד בחברת וייד.
*
"אין לך מושג על מה את מדברת אלין," אני אומרת לה. הגיע הזמן שאחותי תדע את האמת. טוב, לא כל האמת, אבל לפחות תדע שאני לא אישה עשירה.
"פרט לדירה הזאת בה אני גרה כעת, לא נשאר לי דבר מג'ון. לא שרציתי ממנו משהו, פרט לכך שישחרר אותי מהנישואים האומללים שלי. את מבינה שאני חייבת לעבוד כדי לפרנס את עצמי?"
"אני לא מבינה למה את לא דורשת מההורים שלו שיתנו לך את הכסף," היא אומרת.
"זה הדבר שהיחיד שאת לא מבינה במערכת היחסים שלי? אם כן, את מאושרת," אני עונה לה, "ועכשיו בואי נחזור לדבר עלייך. מתי כבר אני אזכה לראות אותך עובדת במקום עבודה ומתמידה בו?" אני שואלת.
"את יודעת שאני משתעממת מהר ו…" אני לא נותן לה לסיים את המשפט.
"מספיק לספר לי שיש לך 'בעיה.' את כבר לא ילדה קטנה, תתמודדי. ואף מילה עליי," אני אומרת לה.
אני מופתעת לראות שאלין ניגשת ללילי. "אני מתנצלת בפנייך. ההערה שלי לא הייתה במקום. אני יודעת שיש לי פה גדול, ואני פוגעת באנשים בלי שהתכוונתי. אני חושבת שאת מקסימה, ואת טובה במה שאת עושה," היא אומרת ללילי.
"תודה," אומרת לה לילי בביישנות.
אז נכון שהיא התנהגה בצורה מחפירה, אבל היא התנצלה בלי שאמרתי לה מילה. זו כבר התקדמות.
"אני מחפשת נעליים ליום יום, כך שאני מעדיפה שהעקב יהיה יותר מעודן. הריצפה במשרד בו אני עובדת, היא ריצפת שיש כזו, שטיפוף העקבים מהדהד בה לכל עבר. המגף הזה יפיפה, אבל העקב הוא שמפריע לי," אני אומרת ללילי.
"אבל המגף מונח כל כך יפה על הרגל שלך," מנסה אלין לשכנע אותי.
לבסוף אני לוקח אותו, אבל גם את המגף עם העקב הרחב יותר.
כשאנחנו יוצאות מהחנות, אני נותנת לאלין את המגף בעל העקב המחודד. "זה בשבילך," אני אומרת ומוסרת לה את השקית.
היא מעמידה פנים שהיא מופתעת. "אני כזאת שקופה?" היא שואלת.
*
"אלין תמיד נדחפת לכל מקום. מה הפלא שהיא נולדה ראשונה. וגם, זו שהייתה תמיד זללנית יותר, מיום שהן נולדו. עובדה שהיא נולדה פאונד שלם יותר מאנסטסיה," נהגה אימי לספר.
עד היום יש בינינו הבדל במשקל. שלא ישתמע מדברים שהיא בעלת משקל רב, היא בהחלט קטנה, ומידת הבגדים שהיא לובשת היא S. אלא שאני XS, מה שמטריף את דעתה, שכן היא לא יכולה לחלוק איתי את בגדיי. לא כך הדבר לגבי הנעלים, שכן לשתינו מידה זהה.
*
היה לי ברור שאלין חומדת את המגפיים לעצמה, אבל לא העזה לבקש ממני שאקנה לה. כיוון שמידתינו זהה, היא לא ידעה שבעצם קניתי אותם עבורה.
"אז מסתבר שאני בכל לא קמצנית," אני אומרת בחיוך.
אחת עשרה וחצי בלילה. הנפש שלי סוערת ואני לא מסוגל ללכת לישון. אמנם שיחקתי היום את משחק המהג'ונג והגעתי למקם ראשון, אבל עדיין אני חסר מנוחה.
אני עושה את מה שתמיד מרגיע אותי. אני הולך לבולונז'רי, בית מאפה קטן שממוקם בסמטה צדדית, שפתוח כל הלילה.
את אדריאן בעל המאפיה אני מכיר מילדות. אביו אלבר קיבל אותי לעבודה כשהייתי בן ארבע עשרה בלבד.
*
”אני לא יודע מה יש בך קולטון, שמשכנע אותי לתת בך אמון. המראה שלך משדר שאתה מביא רק צרות," הוא אמר לי והביט בי במבט קשוח.
החיים לימדו אותי לא לפחד, מהסיבה הפשוטה שאין לי מה להפסיד.
"אני מבטיח לך," אמרתי לו בטון מלא בטחון, "שאני לא אאכזב אותך."
"כבר אמרתי לך. אין לי סיבה להאמין לך, ובכל זאת אקח אותך לניסיון," הוא אמר, ושלח אותי לחדר האחורי של המאפיה. "שהידיים שלך תמיד תהיינה נקיות, והחלוק שלך תמיד מלוכלך."
עכשיו כשאני חושב על מה שאמר אז, אני תוהה האם הייתה לו כוונה ניסתרת בבחירת המילים על ניקיון כפיי, בנוסף לעובדה שהיה עליי להקפיד על הניקיון, שכן ידיי לשו את הבצק שממנו נאפו הלחמים."
אמנם הוא לא הכניס אותי לביתו, אבל הוא בהחלט היווה לי יציבות בחיי הלא יציבים. בימים ההם ניבטה החברות ביני לבין אדריאן. חברים לא חסרים לי, תמיד אני מוקף בהם, אבל החברות עם אדריאן יקרה לי מכולם.
*
"איזה כייף לראות אותך!" הוא יוצא מאחורי הדלפק והולך לקראתי, "יש לי כל כך הרבה מה לספר לך."
"מריה תהיי חמודה, ותביאי לנו שתי כוסות אספרסו וצלחת עם קרואסונים," הוא אומר ובוחר לנו את השולחן הצופה על הרחוב.
"תמיד חלמתי שתהייה לי מאפיה שמשקיפה על המים. מה לעשות שאבא שלי בחר את הסימטה חסרת החיים הזאת?" אומר אדריאן ונאנח, "מה עוזר לי שיש לנו חלון כזה יפה, שאין מה לראות בעדו?"
"מסתבר שללקוחות שלך זה לא מפריע. תראה את המקום אפילו עכשיו, כשכמעט חצות. הריחות של המאפים שלך משגעים את כל העיר. זה באמת משנה היכן הבולונז'רי ממוקם?"
הפעמון על הדלת מצלצל, מתריע על לקוח שנכנס. למקום נכנסת אישה לובשת מעיל גדול מידות, והיא מקיפה את עצמה בזרועותיה.
"ששש…אימא צריכה לאכול, כדי שיהיה לך חלב בשבילך," היא אומרת, ורק אז אני קולט שבתוך המעיל מצא תינוק קטן.
היא מוציאה מכיסה מטבעות ומתחילה לספור. רק אחר כך היא סוקרת את הסלסלות ובהן דברי המאפה. נעצרת על יד כל אחד, וממלמלת דבר מה.
"יש לי רק שמונים סנט," היא אומרת למריה, מה אני יכולה לקנות בשמונים סנט?"
אני קם ממקומי, ומבקש מאדריאן שיבוא איתי. "תמלאי שקית גדולה עם דברי מאפה, ותוסיפי, לה גם מהממרחים הטעימים שלך," אני אומר.
"אבל אין לי כסף לשלם," היא אומרת לי, והמבט המבוהל בעינייה מסגיר את מצוקתה.
"הבנתי. לכן אני אשלם עבורך," אני אומר לה.
"אני לא זונה! אני לא אמכור את הגוף שלי בשביל שום דבר. אני אישה נשואה ואימא ואני לא מוכנה להזדיין עם אף אחד," היא רושפת לעברי.
"אני לא מבקש ממך דבר," אני עונה לה ומסמן למריה שתמשיך.
"למה שתעשה זאת?" היא שואלת.
"אני הייתי שם, איפה שאת כעת. היום יש לי, ואני שמח להתחלק איתך במה שיש לי."
"אני אחזיר לך," היא אומרת.
"באמת, אין צורך. אני שמח לעזור," אני עונה לה. אני מוציא מכיסי כמה שטרות של מאה דולר, ומוסיף לשקית.
"אתה אדם קדוש," היא אומרת אסירת תודה.
"אני לא. אני לעולם לא אשכח מהיכן באתי, ולכן אני עוזר לאחרים שעדיין שם כשאני יכול," אני עונה לה.
*
את ימי הראשונים העברתי בבית מחסה. אני לא זוכר דבר ממנו, כיוון שהייתי תינוק בן ימים ספורים בלבד. על כך שמעתי מבני המשפחה ששימשה לי ראשונה כאומנה. אני לא יודע מה היה בי שעורר את זעמם עליי, ומדוע טרחו לזרוק לי בשעת ריתחה, שחבל שלקחו אותי משם. לבסוף הם ויתרו עליי, ושוב חיפשו עבורי משפחת אומנה אחרת.
מגיל צעיר ידעתי מה הוא מחסור. מחסור באהבה, ביחס אנושי, ובצרכים הבסיסיים שמגיעים לכל ילד. העובדה ששלחו אותי ללמוד, השקיטה את מצפונם, ולא חשבו שצריך לתת לי יותר.
הלב הצעיר שלי לא עמד בכל זה, ובגיל ארבע עשרה, סרבתי להיות במסגרת משפחתית. הייתי למוד ניסיון, וידעתי שזה יהיה עוד ניסיון כושל. ידעתי גם שאינני אדם רע, וכי כל זה לא מגיע לי.
בנקודה הזאת פגשתי את אלבר, וחיי השתנו. את לימודי השלמתי בהצטיינות בבית ספר ללימודי ערב, והדרך לאוניברסיטה הייתה פתוחה בפניי.
אני מסתכל על האם הצעירה, ויודע שלכל אדם מגיע שיהיה מי שיושיט לו יד.
*
"את נשואה?" אני שואל.
"יש לי ילד. מאיפה הוא בא אתה חושב?" היא עונה לי נעלבת.
"ומה עושה בעלך?" אני שואל.
"אתה כבר מבין שהוא לא עובד," היא עונה ועיניה מתמלאות דמעות.
"את זה כבר הבנתי. התכוונתי לשאול מה המקצוע שלו." אני כבר רוקם תכנית במוחי.
"הוא עבד בחברה פיננסית, אבל היא פשטה את הרגל," היא אומרת.
אני רושם את כתובת המייל שלי על מפית. "תבקשי ממנו שישלח לי את קורות חייו, אם הוא מעוניין לעבוד," אני אומר לה.
"אתה אמיתי?" היא שואלת.
"המאפיה הזאת, היא המקום בו מישהו נתן לי הזדמנות לחיות. אני מקווה שאוכל לעשות זאת למענו," אני אומר לה.
"ואז אוכל לשלם לך," היא אומרת בהבנה.
"לא, מה שאת קיבלת ממני היום הוא לא על תנאי, הוא לא קשור לעובדה שאני אנסה למצוא לבעלך מקור פרנסה," אני ממהר להסביר לה.
האישה מוציאה את אחד השטרות שנתתי לה כדי לשלם עבור תכולת השקית. "זה ממני," אומר אדריאן, "תשבי לאכול, שיהיה לתינוק שלך מה לאכול."
"זאת תינוקת," היא אומרת בחיוך מבויישת וחושפת אותה לעינינו. היא תינוקת קטנטונת, בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות גדולות. היא מסתכלת עליי בסקרנות, ומחייכת.
"היא יפיפיה," אני אומר לאישה, ומחייך חזרה לתינוקת.
"קראתי לה הופ, היא התקווה שלי, והנה פגשתי אותך. אני מגי, ואבקש משון שיכתוב לך כבר מחר," היא אומרת.
"אולי נתקשר אליו?" אני מציע.
"ניתקו לנו את שרות של הטלפונים," היא אומרת מבויישת.
"אני מניח שגם אין לכם אינטרנט," אני אומר כשאני מבין עד כמה חמור מצבם.
אני מוציא כרטיס ביקור, ומגיש לה אותו. "תבקשי משון שיגיע בבוקר למשרדי. אני אעשה הכל כדי לעזור לו."
אני מסיים לשתות את הקפה, ומשתוקק כבר לחזור לדירה שלי.
המפגש הלילה עם מגי טלטל אותי, והחזיר אותי באחת לתהומות של חיי.
מי שמסתכל עליי רואה גבר אלפא בטוח בעצמו. כזה שלא מחייך הרבה, שעל פניו פני פוקר באופן קבוע. אני אף פעם לא מוריד את המסיכה מפניי, כשאני נמצא עם אישה מזדמנת, ובטח שלא מספר לה על ילדותי. אני גם לא נפגש איתה בדירתי, למרות שהדירה נמצאת באחד הבניינים היוקרתיים בעיר, ואולי דווקא בגלל זה.
אני מתערב איתכם שכולם חושבים שבאתי מבית עשיר. כך אני רוצה שיחשבו. הכל כדי שלא ירחמו עליי. אני לא אתן לאיש לגעת בשריטות שלי לעולם.
את הלילה אני מבלה שוב במשחק המהג'ונג. זה המקום היחיד שאני באמת בורח אליו מהמציאות, מוקף בדרקונים אדומים החביבים עליי, דרקונים ירוקים ולבנים.
אני יודע מראש שהעובדה שעליתי לדרגת מאסטר, לא מבטיחה שאנצח הלילה, אבל אין ספק שהאדרנלין יזרום בגופי, וימחק ממני את כל המחשבות ששורפות לי את המח. אני אסיר תודה לחתלתולה שהכירה לי אותו.
