אני מאמינה גדולה בסימנים.
צריך רק לדעת לקרוא אותם נכון.
זה מדהים כמה בלי שידעתי,
הסיפור הזה היה בו סימן בדרך שלי
אל לחופש,
דרך שהובילה להקמת אתר הסיפורים שלי.
ב.א.
?
?
?
אנסטסיה
"חוצפנית קטנה, מי את חושבת שאת!" הוא צועק לעברי וידו מורמת באוויר בדרכה להנחית עליי עוד מכה.
"לא עוד!" אני עונה וקולי רועד מעט. רק שלא יראה את הפחד שבעיניי.
הוא תופס את ידי, מסובב אותי לאחור ונצמד אליי. אני מנסה להסדיר את נשימתי אך מתקשה. גופי בוער מהמכות שהנחית עליי.
הוא נצמד עוד יותר וכשהוא מתחיל להתחכך בי, אני מושכת ממנו את ידי, כמעט קורעת אותה.
הוא מופתע, כל כך לא ציפה לכך שאעז להתנגד לו, מה שגורם לו לאבד את שיווי משקלו והוא מועד קדימה. משטח השיש במטבח בולם את נפילתו אך מראה פניו שהתעוותו מעיד על כך שחטף מכה בבטנו.
"יש לך דקה להחליט," הוא אומר בקול מקפיא, מנסה לייצב את עצמו ולשלוט בכאב שגרמה לו המעידה, "או שאת נשמעת לי או שהדלת …שם." הוא מצביע בידו לעבר דלת הכניסה .
"אין לי צורך בדקה, התשובה ברורה לי," אני אומרת ומביטה ישר לתוך עיניו.
"מה קורה פה?" שואלת אימי שנכנסת למטבח.
"בואי איתי אמא, זה לא מקום בשבילנו," אני פונה לאימי.
"נראה לך שאוותר על כל זה בגללך?" אומרת אמא והצביעה בידה על המטבח המרווח והעצום שמשקף את אופיו של הבית הגדול.
"אם כך אני מובן," הוא אומר, "כמו שאת, לכי תאבדי את עצמך בעולם. עוד תתחנני לחזור לכאן, ואז זה יהיה בתנאים שלי."
"אתה טועה," אני אומרת לו, "אני בוחרת לצאת אל החופש שלי ואתה לא תראה אותי עוד לעולם."
אני מעיפה מבט אחרון לאימי אבל זו לא מסתכלת עליי בכלל.
אני חוטפת את תיקי ונעליי ויוצאת מבעד הדלת כשהן עדיין בידיי.
אין לי מושג לאן אלך. דבר אחד אני יודעת, בחרתי בחופש.
כל גופי כואב ואני ממהרת להתרחק מהאחוזה הגדולה שהייתה לי ככלא ימים רבים.
אני לא מסתכלת לאחור. "אני עוד עלולה להפוך לנציב מלח אם אפנה ראשי לאחור," אני חושבת לעצמי במרירות, "הרי הוא מסוגל לעשות הכל."
אני שמחה שרק אתמול רכשתי את כרטיס הנסיעה החופשית בתחבורה הציבורית והולכת לפינת הרחוב בהמתנה לאוטובוס.
"בבקשה תבוא כבר," אני מבקשת בליבי ולהפתעתי אני שומעת את האוטובוס מתקרב.
'סימן שיהיה בסדר,' אני ממלמלת לעצמי, 'מעניין איזה עוד סימנים יקרו בדרכי היום.'
אני אוהבת לאסוף סימנים שיאשרו לי שאני בדרך הנכונה.
המושב ליד החלון בשורה השנייה באוטובוס פנוי. אני מתיישבת ומנסה לסדר את מחשבותיי.
לחרדתי אני מרגישה שיושב לידי מישהו קרוב מידי.
"היי מה אתה חושב שאתה עושה?" אני פונה אליו בקול, מה שגורם לו לקום ולעבור למקום אחר תוך שהוא ממלמל ספק לעצמו ספק לנוסעים האחרים-'מטורפת.'
"דווקא לא," אני קוראת אחריו, "לראשונה בחיי אני דווקא יודעת מה אני עושה."
'האם זה עוד סימן שאני באמת בדרך הנכונה?' אני חושבת לעצמי.
את שאר הדרך אני מעבירה בעיניים עצומות. מאורעות הבוקר הזה התישו אותי ואני מרגישה שאני מאד עייפה.
אני פוקחת את עיניי בשעה שהנהג מכריז- "תחנה אחרונה!". אני רוצה לתקן אותו לומר שזאת עבורי רק התחנה הראשונה, אבל שותקת.
אני לא באמת מטורפת כמו שההוא אמר וזו לא באמת התחנה הראשונה.
הדבר הראשון שאני עושה הוא לחפש סניף בנק. אני לא מתקשה למצוא שכן ממש מול התחנה יש אחד כזה.
אני ניגשת למכשיר הכספומט ולראשונה בחיי אני לוחצת על הסכום המקסימלי למשיכה, מודעת לעובדה שאולי זו הפעם האחרונה שיזדמן לי להשתמש בו.
אני חשה הקלה עצומה כאשר הפעולה נקלטת והשטרות בידי . אני סופרת אותם ליתר בטחון ומטמינה אותם עמוק בתיק, בודקת שאין איש בסביבה שראה אותי מושכת את הכסף.
אני יודעת שעליי לדאוג באופן מידי להכנסה ולכן אני פונה לחנות הנוחות הסמוכה ולוקחת מהמתקן בחוץ מספר מקומונים שמחולקים חינם.
משם אני פונה לבית הקפה ולמרות שאני מצוידת במזומן אני מגישה את כרטיס האשראי בשעה שאני רוכשת לעצמה קפה וכריך. אני מחייכת בשעה שאני רואה שהתשלום עבר. "הוא בטוח שאחזור אליו על ארבע," אני חושבת לעצמי, "כמה הוא טועה. בינתיים שישלם."
אני ניגשת לקחת את המשקה ורואה את עיניו של המוכר נעוצות בי. "אין לך עבודה?" אני אומרת לו וגורמת לו להוריד את עיניו, מה שגורם לי להיות מרוצה מעצמי.
אני מתיישבת ליד החלון ולוגמת באיטיות את הקפה ואיתו לוגמת את החופש שלי.
איש לא יאמין לי אם אספר אלו חיים מתנהלים שם בתוך "האחוזה הלבנה", כך נקרא הבית שלו בפי כל.
איש לא יאמין שאיש העסקים המצליח והחייכן הוא חיה טורפת לאשתו ובתו החורגת.
אם פעם חשבתי לדבר על כך ברבים, אני מרגישה כעת שככל שיתרחקו מחשבותיי ממנו, כך אוכל באמת לזכות בחופש שאני כה מייחלת לו. חופש שנגזל ממני כשהייתי בת ארבע.
אני נוגסת בכריך ומתענגת על כל ביס, נותנת לטעמים להגיע לבלוטת הטעם שלי. למרות שאין זו פעם ראשונה שאני אוכלת כריך עם גבינה וירקות, הטעם שלהם מיוחד הבוקר עבורי.
אני מתחילה לעיין בעיתון ורואה בו כתבה על רב העיר. "הנה עוד סימן," אני אומרת ויודעת כבר מה עליי לעשות.
אני ממהרת לסיים את הארוחה וניגשת למשרדו של רב הקהילה.
"אני מבקשת לדבר עם הרבנית," אני אומרת. פתאום אני נזכרת שאני לא לבושה כל כך צנוע ומכסה עם העיתון את חולצתי.
למרות זאת אני רואה את מבטיו של הבחור נמשכים לעבר המחשוף שלי. אני מבינה שטעתי ולא לכאן אני צריכה להגיע.
אני מסתובבת לאחור ופונה לצאת. "סתם זונה אחת," אני שומעת אותו אומר למישהו.
אני בולעת את עלבוני ומסתלקת מהמקום. זה בהחלט סימן שזה לא המקום בשבילי.
לעומת זאת מה יכול להיות סימן יותר ברור מזה שבפינת הרחוב במסעדה הקטנה יש שלט גדול "דרושה עזרה?"
?
"שולחן ארבע קורא לך," אומרת לי טיפני, "שמת לב שתמיד הוא יושב שם, ותמיד מבקש אותך?"
אני מושכת בכתפיי וניגשת לשולחן.
אני לא רוצה לעורר את הקנאה של חברותיי לעבודה אבל מודעת היטב לנכונות דבריה של טיפני.
הלקוח יושב בגבו אליי. כמו תמיד הוא לובש חליפה שחורה וחולצה לבנה. רק צבע העניבה שלו משתנה. המראה שלו לא מרשים אותי. ראיתי אותו מידי יום בביתי ויודעת כמה אינו מעיד על אופיו של האיש.
"אנסטסיה," הוא אומר לאחר שהוא מעיף מבט על התג של שמי, "היה לי יום קשה מאד ואני זקוק למשהו שירגיע אותי."
המילים האלה מכות בי ואני מרגישה שהזעם נבנה בי, מעורר בי זכרונות שאני רוצה לשכוח.
"הפעם," הוא ממשיך, "בא לי לאכול אוכל ממש, לא רק כוס קפה." אני כבר על סף התפוצצות, "על מה את ממליצה? על מנת פסטה, או מנת היום?"
אני מתקשה להחליט אם יש כוונה ניסתרת במילותיו ומחליטה לברר את זה בדרכי שלי.
"אינני יודעת מה אתה אוהב," אני מתחילה לומר ומצפה במתח, יודעת שתשובתו תקבע את יחסי אליו. אני מתפללת בליבי שאני טועה.
"האמת," הוא עונה לה, "אם כבר שאלת אני אוהב אוכל ביתי. בימים קשים כאלה אני נוהג לקפוץ לבית של אימי והיא כבר דואגת להפיג לי את כל הלחץ עם התבשילים הטעימים שלה. לצערי לקתה בדלקת ריאות והיא מאושפזת."
אני מביטה בו ורואה שמבטו נודד וליבי נעצב בשבילו. "אני חושבת שמרק הפיטריות העשיר שלנו יעזור לך להפיג את הכאב," אני אומרת לו והוא מהנהן בראשו, אך לא עונה לי.
אני ממהרת למטבח ומבקשת שיכינו עבורו את המנה.
"תוסיפו גם לחם כפרי טרי," אני מבקשת ופונה לשרת לקוחות אחרים.
אני עומדת לידם בסבלנות בשעה שהם מתלבטים, משנים את דעתם שוב ושוב. אבל המחשבות שלי נודדות לעבר הגבר בחליפה.
אני שמחה שסוף סוף החליטו, אם כי בחרו רק בקפה ועוגת קינמון.
אני ניגשת למטבח למסור את ההזמנות שהצטברו אצלי ולוקחת את המרק עם הלחם לשולחנו של הגבר בחליפה.
"זה מריח נפלא. ידעתי שתדעי לבחור בשבילי. הלוואי ויכולת להצטרף אלי," הוא אומר לי.
אני קופאת. לרגע חושבת שטעיתי לגביו, אבל המבט הכנה בעיניו מראה לי שלא.
"הנה עוד סימן קטן לאוסף שלי," אני חושבת.
"הייתי שמחה, זה המרק האהוב עלי, אבל העבודה קוראת לי," אני עונה לו.
"מתי את מסיימת?" הוא שואל.
"עוד חצי שעה," אני עונה.
"ואם אחכה לך, תצטרפי אלי לקפה?" הוא שואל.
"בתנאי שזה לא יהיה כאן," אני עונה לו.
"אנסטסיה הכל בסדר?" קורא לעברי הבוס ששם לב שאני מתעכבת ליד הלקוח.
"כן בוס, אני בודקת אם הלקוח שלך מעוניין להזמין עוד משהו," אני עונה לו בקול. "עכשיו אתה מבין למה?" אני אומרת לו.
"מבין בהחלט ואחכה לך בחוץ," הוא עונה לי בשקט, "בוס המרק שלך ממש מעולה," הוא קורא לעבר המנהל.
***
"אני מקווה שלא סיבכתי אותך," אומר לי פול, "כמעט הסתבכתי איתו בעצמי. אבל חשבתי עליך. נראה לי שהוא חושד בכך שאני מעונין בך. האמת שאני לא כל כך טוב בלהסתיר את זה."
"הבנות רמזו לי היום שאתה מגלה בי התעניינות, שרק אותי אתה תמיד מבקש," אני עונה לו.
"לפי מראה פניך לא הייתי מנחש את זה," הוא עונה לי, "את נראית מאד מרוחקת. לפעמים אפילו נדמה לי שאת אוצרת בתוכך כעס. אני לא מנסה לחטט בחייך הפרטיים אבל עצוב לי לראות פנים כאלה יפות כמו שלך שפתאום הן , איך אומר זאת, מתגוננות מפני משהו?"
"ספר לי משהו עליך," אני משנה במהירות את הנושא.
"אני עורך דין," הוא מתחיל בסיפורו, "שותף בכיר במשרד מצליח. פעם הייתי על סף נישואין. הכרתי אותה כשעוד הייתי סטודנט ויצאנו יחד שנים, אבל מעולם לא גרנו יחד. מין הסדר כזה נוח ,שלכל אחד החופש שלו.
הענקתי לה את החופש הכלכלי עם כרטיס אשראי ללא הגבלה, והיא מצידה לא נידנדה לי על שעות העבודה הארוכות שעבדתי.
אז עוד לא הייתי שותף. לקח לי הרבה זמן להבין בעבור מה נקנה החופש שלי. ההסבר הגיע בתום יום של דיון ארוך שהסתיים מוקדם מהרגיל. ל
א חשבתי שאני צריך להודיע לה שאני בא אליה, וטוב שכך. מול עיני נגלה על מה מוגש לי חשבון כל כך גדול של הוצאות ובחברת מי.
שוב שילמתי מחיר בשביל לקנות את החופש שלי. הפעם שילמתי אותו בשמחה וטעמתי את הטעם האמיתי שלו.
מאז היו לי יחסים מזדמנים, אבל באף אחת לא רציתי להשקיע. החופש שלי יקר לי מכל."
אני יושבת ומקשיבה לדבריו. אני כל כך מבינה אותו.
הפעם אני לא מחפשת יותר סימנים. אני יודעת שמצאתי אותם.
אני פותחת את ליבי בפניו מספרת לו על הבית שעזבתי לפני חודשים רבים בהחלטה אמיצה של דקה אחת. "אני מסכימה איתך שאין מחיר לחופש," אני מסכמת את דבריי.
"אני יוצא לפגרה בעוד כמה ימים. בואי נסע מכאן לחופש אמיתי," הוא אומר לי.
"אני לא זוכרת מתי הייתי פעם אחרונה בחופש. תמיד כשאימי נסעה איתו לחופשה אני נשארתי עם אחיותי החורגות.
כמה הייתי רוצה לנסוע איתך, אבל תבין שאין לי אפשרות כספית ואיני רוצה להכנס לחובות. העצמאות הכלכלית שלי חשובה לי מאד," אני עונה לו.
"את לא קולטת," הוא אומר לה ומלטף את לחיה, "אני מאוהב בך."
?
אני עומדת ליד החלון ועיניה הרעבות לא שבעות מהמראות שניבטים מבעד לחלון.
פול נעמד מאחורי ומחבק אותי. אני מרגישה כל כך בטוחה לידו. הדחף שהיה לי בעבר לדחות מגע ידו של גבר נעלם. להיפך, אנינ צמדת אליו ניזונה מחום גופו ועוצמת את עיניה.
"לכל אדם צריך שיהיה מקום בטוח בעולם הזה," אני אומרת לו, "אתה המקום הבטוח שלי."
אני מסתובבת אליו, נושקת לו על שפתיו ארוכות., מניחה את ראשי על ליבו ונותן לגופי להרגע לקצב פעימות הלב שלו.
אני מרגישה את הלמות הדופק שלי מתאים את עצמו אליו ויודעת שעם כל פעימה כזו אני משחררת עוד סימן שאספתי בדרך אל החופש.
כבר אין לי צורך בו יותר. אני מרגישה חופשיה ומשוחררת כמו שלא הרגשתי מעולם, ועם זאת אני מאד שייכת לגבר הזה שהלך בשביל הסימנים שלי וכבש את ליבי.
? ? ?
