אור
אני עוטפת את גופי הערום בסדין ויוצאת למרפסת בבית הוריי, משקיפה על עצי המטעים עמוסי הפרי.
**
הרגשתי שאין לי יותר אוויר. הייתי חייבת לברוח.
הפכתי לעיוורת אחרי שנישאנו. לא בדיוק עיוורת, אבל יום אחד פתאום לא ראיתי טוב.
בהתחלה הוא חשב שאני מעמידה פנים. "מה זאת אומרת את לא רואה?"
"אני פשוט לא רואה טוב, אני לא מצליחה לזהות את הצבעים," אמרתי כששוב נכשלתי בעירבוב הצבעים לגוון שרציתי."
רק אחרי שבחן אותי בערבוב הצבעים הבין שאני באמת לא מצליחה לראות אותם.
כמו כל דבר שהוא עושה, הוא החליט לחקור את מה שעובר עליי ברצינות גמורה, קרא מאמרים מדעיים הרבה לפני שפנה לרופא מומחה שיבדוק אותי.
"אני אומר לך את האמת מר גונן," אמר הרופא מתעלם לחלוטין מקיומי, "אני לא מוצא שום סיבה לעיוורון הפתאומי הזה."
"אני לא יודע מה לעשות," אמר לי און והציע שניקח חופש מהחיים.
"אני חושבת שעדיף שרק אני אקח," לא שבאמת רציתי, אלא שחשבתי שאם אתרחק זה ייתן גם לו זמן לשקול את החיים שלנו יחד.
"ברור לי מה עובר בראש היפה שלך," הפנים שלו היו עצובות, "את תקבלי את החופש שלך, אבל תדעי שאחכה. אין לי צורך לבדוק את מה שאני כבר יודע. את האישה שלי לכל החיים."
**
"איך את הבוקר אור?" כך מתחילה כל בוקר השיחה עם אדווה.
"מתגעגעת אליו בטרוף. הוא חסר לי בכל נשימה, ובכל תא מגופי," זה לא מה שהיא מצפה לשמוע ממני.
"קרה משהו היום?" אדווה נשמעת בהחלט מופתעת מההצהרה שלי שכל כך שונה מהתשובה היומית שלי שהשמש שוב זורחת. "דיברת עם און, הוא יודע מה את מרגישה?"
"את יודעת שלא. אין לי כוונה להפריע לשיגרת חייו." הדיבור קשה עליי היום במיוחד.
אני חייבת להיות חזקה. כמה יותר נוח היה לו הייתי מורידה את החומות שבניתי ונופלת לזרועותיו המחבקות.
"את לא חושבת שמגיע לאון לדעת מה את מרגישה?" אין ספק שאין לה כוונה להניח לי.
"את ממש לא מבינה. מגיע לו יותר. לפני שנישאנו הייתי ציירת שהתערוכות שלה היו מפוצצות ממבקרים. הוא התהלך בהן כמו טווס. נשא בגאון את התואר 'חבר של אור סלע.' מי שלא הכיר אותו לא ידע שהוא איש העסקים און גונן שעסקיו חובקי עולם."
תמיד התפלאתי לראות איך הוא מצניע את עצמו כאשר הייתי מול אור הזרקורים.
*
את און היכרתי בערב שנפרד מאישתו הראשונה. הארץ געשה מהפרידה המתוקשרת הזו ומההכפשות שפיזרה בכל מקום שרק יכלה.
הוא הגיע לתערוכה שלי עם ידיד משותף שכלל לא תיכנן להכיר בינינו. הוא לא נראה מתעניין, לא בי ולא בציורים.
"רק היום עזבתי את הבית שהיה שלי," טון של התנצלות ליווה את קולו, "מה יש לי לעשות עם ציור אם אין לי קיר לתלות אותו עליו."
"אם יש אחד שמוצא חן בעינייך אשמור לך אותו עד שיהיה לך אחר." יכולתי להבין מה הוא מרגיש. כמה ימים קודם רבתי עם ארז ועזבתי את דירתנו המשותפת. ההרגשה הזו שאין לך מקום שהוא רק שלך היא שגרמה לי לאמר את המילים האלה . אחרת אין לי הסבר למה הן נאמרו.
הוא סיפר לי אחרי שכבר היינו זוג שהמילים האלה הן שגרמו לו לראות אותי.
"את יודעת מי אני?" הוא שאל ואני שלא ידעתי למה הוא חותר.
"און גונן," צחקתי, "כל הארץ מדברת עלייך. אם תשאל אותי אני לא מאמינה לכלום."
"את לא חושב שאני…" הוא התחיל לצטט את כל מה שאמרו עליו.
"לא," עניתי ופניתי לאורחים שלי.
למחרת הוא הופיע בסטודיו שלי וביקש לבחור תמונה. התמונה הזו תלויה היום מעל המיטה בחדר השינה שלנו, שלו.
**
אני מודה שאני לא מסוגלת לחשוב כעת עליו. אולי כי חסר לי אוויר, כי כל נשימה היא מאבק עבורי.
אבא שלי מנהל הרפת בקיבוץ. הוא משכים לקום בבוקר מוקדם לחליבה ראשונה. פעם הייתי הולכת איתו גם אם לא הייתי רשומה בסידור העבודה. היום קיים בי חשש שאתקל במשהו ואפול.
אימא שלי מנהלת את המפעל ליצור חולצות טריקו עם הדפסים.
כשעוד הייתי רווקה הייתי מציירת תמונות שמהן הדפיסו חולצות. לא הפריע לי שציור שלי נמכר באלפי שקלים ואף יותר. עבור המפעל ציירתי באהבה.
"זה מה שאני אוהב בך," אמר לי אז און, "את יוצרת ממקום אמיתי. את לא עושה זאת בשביל הפירסום ובטח לא הכסף."
**
עכשיו זה רק אני והשורות האינסופיות של המטעים.
"בואי נלך לטייל," אני שומעת את קולו של דולב שמגיע פתאום משום מקום.
אני נרעדת מהמחשבה שאין לי כלום מתחת לסדין. מרגיש לי לא בסדר לעמוד כך לידו, ביחוד שברור לי שלו הייתי מסכימה הוא היה שמח להיות בן הזוג שלי.
"איך נכנסת לפה?" השאלה הזו באה לכסות על המבוכה שלי.
"נכנסתי? ראיתי אותך מרחוק. לא ראית…" הוא משתתק לרגע ומייד מתעשת, "נו למה את מחכה? לכי להתלבש כבר."
אני נכנסת הביתה בצעדים מהירים, אילו נשכחה ממני בעיית הראייה שלי. הראש שלי עסוק במחשבות. פתאום ברור לי מה עליי לעשות.
אני מתלבשת בזריזות ויוצאת החוצה.
"את נראית נפלא," אומר בהתפעלות דולב, "אני אוהב את שילוב הצבעים שלך. רגע..איך את יודעת איך להתאים את הצבעים?"
אני מושכת בכתפיי. אין לי תשובה. "רגע מה אמרת?" אני מקמטת את מצחי. מה בדיוק קורה פה?
"בואי נלך. העצים עמוסים בפירות שאת אוהבת. מתי פעם אחרונה אכלת פרי ישר מהעץ?" מחייך אליי דולב.
"אני מתכוונת לשלוח הודעה לאון שאני רוצה גט," המילים נפלטות ממני בלי לחשוב.
"אבל למה ילדה? את אוהבת אותו. אני יודע שאת אוהבת אותו."
רק אז אני קולטת שאמרתי את מחשבותיי בקול.
"שמעת אותי," אני לוחשת.
"אמנם מלמלת את המילים אבל כן. את יודעת שאני קשוב אלייך תמיד. יש לך פינה מאד חמה בלב שלי," המילים שלו נאמרות בשקט כאילו מישהו אחר שומע אותן פרט לי.
"אין לי מושג מה איתו. לא דיברנו מאז שעזבתי. הוא מכבד את שתיקתי. לא מגיע לו להיות קשור לאישה שלא מתקשרת איתו," איני יודעת למי אני מסבירה את זה, לו או לעצמי.
"ולמה את לא מתקשרת איתו?" מקשה דולב.
"אני מרגישה אשמה. הוא התחתן עם אישה בריאה ותראה מה נהייה ממני." אולי באמת טוב שאדבר עם מישהו על מה שאני מרגישה.
דולב תמיד היה טוב בלהקשיב לי אך גם לא פחד משתיקתי.
"כשאוהבים מישהי לא מפריע שהיא זקוקה לשקט. אני בטוח שהוא מבין את זה," ממשיך דולב לעודד אותי.
"כן," אני מתעקשת, "אבל זו לא שתיקה רגילה. מה יש לי לאמר לו? שאני לחוצה בלי סיבה."
"זה בדיוק העניין אור," דולב משתתק לרגע, "עברת משהו שגרם לך לכבות את העולם. עובדה שכשאת לא חושבת על כך את יודעת להתאים את הבדים שלך בצורה מושלמת. איך את מסבירה את זה?"
און
אני יודע שאור אוהבת אותי. היא שיתפה אותי תמיד בכל עד שיום אחד חזרה הבייתה נסערת ולא הסכימה לספר מה קרה.
ניסיתי לדבר עם אנשים שעובדים אצלה בסטודיו וכל מה שהם ידעו לספר לי שהם סיימו לעבוד באותו יום כרגיל, ואור נשארה לסיים ציור שבער בה לצייר.
ניסיתי לדובב אותה, ביחוד אחרי שהבנתי שאין לה באמת בעיה פיזית. הרופא קרא לי הצידה וסיפר על מצב של עיוורון כתוצאה מהלם.
אור מרגישה אשמה. בדיוק התחלנו לדבר על הרחבת המשפחה וכעת זה נראה לה לא רלוונטי.
ההודעה ממנה העציבה אותי מאד. היא חושבת שאני לא מבין שהיא רוצה שנפרד לא בגלל שהפסיקה לאהוב אותי.
גם אני אשם בכך. לא הייתי צריך לתת לה להיות לבד.
אני יודע שאני חייב לדבר איתה, להיפגש איתה, להסתכל לה בעיניים ולראות שזה באמת מה שהיא רוצה.
בכל זאת אני מחכה שבועיים עד שאני עונה לה.
אני נפגש עם עופר עורך הדין שלי.
"תכין לי הסכם. תשאיר לה את הדירה ותברר כמה היא רוצה לקבל ממני לחודש," אני אומר לו.
הוא מביט בי נדהם. "זה לא עובד ככה. אם היא רוצה להתגרש שתעזוב היא."
"היא רוצה לשחרר אותי, היא לא באמת רוצה לעזוב," אני אומר לו בבטחון מלא.
בערב אני מתקשר להדס אימה של אור ומבקש ממנה שתודיע לאור על בואי.
"הוא לא צריך להטריח את עצמו," אני שומע אותה לוחשת, "אני יכולה להגיע לעיר."
"איך בדיוק אור? את הרי לא נוהגת," היא עונה לה בקול רך.
"אני לא אוכל להסתכל לו בעיניים," היא לוחשת לה.
"בכל מקרה את לא רואה," היא עונה לה בטון שלא מוצא חן בעיניי.
"נתראה," אני אומר לה ומנתק. אני ממש כועס על הדס. למה היא מדברת אלייה בגסות כזו.
אני עובר דרך הדירה ומתלבט שעה ארוכה מה ללבוש, בוחר בג'ינס זרוק וחולצת טריקו עם הדפס מטופש מימיי כסטודנט, חולצה שאור לא אוהבת. אולי כדי לבחון את תגובתה. הייתי בטוח שהיא זרקה אותה מזמן.
הנסיעה לקיבוץ אורכת כשעה. אני פוגש את רון אביה של אור בחנייה. "מעולם לא ראיתי אותך בלי חליפה," הוא סוקר אותי ומחייך למראה הכיתוב על החולצה.
"אני שמח שהחולצה שלי מצחיקה אותך. אור שונאת אותה. היא אומרת שהיא לא מתאימה למי שאני," אני אומר באגביות.
"כנראה שהיא לא מכירה אותך," הוא עונה ומושך בכתפיו.
"אני חוזר מההכנות לתהלוכת שבועות," הוא ממשיך כאילו לא קרה כלום בין בתו לביני, כאילו זה מובן מאליו שישתף אותי בזה. "תהייה השנה תהלוכה מאד מיוחדת."
"זה לא מוקדם מידי? יש עוד מלא זמן," אני משתף איתו פעולה.
הוא ממשיך לספר לי מה מתוכנן עד שאנחנו מגיעים לבית. הוא פותח את הדלת ומסמן לי להכנס אחריו.
אני רואה אותה מייד. היא לבושה בשמלת טריקו ונראה שרזתה.
אני מישיר מבטי אליה. היא משפילה את עינייה לרגע ושוב מביטה בי. "אף פעם לא שמתי לב כמה החולצה הזו מצחיקה."
הלב שלי פועם בחוזקה. 'אז לא טעיתי. היא רואה.' למרות ההבנה הזו אני ממשיך את המשחק.
"הבאתי לך את טיוטת ההסכם כפי שביקשת. הייתי רוצה לעבור איתך עליו." הקול שלי חסר רגש. אסור לי לאבד לרגע שליטה אחרת אשבר לרסיסים לידה.
"אין לי צורך לקרוא. מה שתבקש תקבל," היא עונה לי בקול רועד.
"השארתי לך את הדירה והייתי רוצה לדעת כמה את רוצה לקבל ממני כתשלום חודשי. תרשמי את הסכום ונוכל לחתום על ההסכם," אני ממשיך באותו טון.
"אני לא רוצה כלום," היא עונה לי ולוקחת את העט וחותמת על המסמך אחרי שקראה אותו.
"זה מדהים אין לך בעיה לקרוא את ההסכם למרות שאת לא רואה. מסתבר שזה אני שאת לא רוצה לראות. עד לרגע זה חשבתי שאת רוצה לשחרר אותי בגלל המצב שלך, אבל מסתבר שזו את שרוצה להשתחרר," אני מרגיש שעוד רגע אני נשבר, "רציתי להאמין שאת אוהבת אותי."
"אתה לא מבין," היא מגמגמת.
"אני מבין טוב יותר ממה שאת חושבת. בכל מקרה אין זה משנה. העיקר שדולב מבין אותך," אני עונה בארס.
"מה הוא קשור לעניין?" היא מתפלאת.
"אני רק יודע שהוא חזר לחייך, יותר מזה אני לא רוצה לדעת. ביקשת את החופש שלך קיבלת אותו," אני אומר ומרגיש שעולמי חרב.
"בשבילך ביקשתי," היא לוחשת לי.
"את ממש נשמעת הגיונית," אני אומר לה בלעג.
"יש דברים שאתה לא יודע. עדיף שלא .." היא משתתקת.
"זה לא משנה. כבר הבנתי מה שאת מרגישה כלפיי, או יותר נכון לא מרגישה." אני יודע שעליי לקום וללכת אבל קשה לי.
"אתה לא תדע לעולם כמה אני אוהבת אותך," היא אומרת ודמעות בעיניה.
"זה משנה מה את מרגישה? העובדה היא שאת כבר לא שלי. הנה המפתחות של הדירה שלך," אני אומר ומניח אותם על השולחן.
"אני לא התכוונתי לפגוע בך. אתה לא מבין כלום," היא לא מרפה.
"את לא מדברת איתי, את לא מסבירה לי. עשיתי משהו שפגע בך?" אני שואל ויודע שאני חייב להשאר מאופק. הכל רק לא להישבר לידה.
"בלילה ההוא אחד הציירים שלי ניסה להתחיל איתי ודחיתי אותו. הוא אמר שיספר לך שפיתיתי אותו אם אומר לך משהו," היא לוחשת לי.
"אז הצלחת לא לדבר איתי עד היום ולאבד אותי בדרך," אני אומר לה וקם ללכת.
"אולי באמת טוב שלא סיפרת לך," היא מרימה את קולה, "איזה קרירות נודפת ממך כשאני סוף סוף מספרת לך."
"אני מצליח רק לראות את זה שלא נתת בי אמון, שלא האמנת שאני יכול להוציא אותך מזה. אז העדפת לא לראות את העולם ואני בתוכו. הצליח לך אור," עכשיו אני פגוע ולא מסוגל לחשוב עליה.
"כנראה שאתה באמת לא אוהב אותי," עכשיו עיניה מוצפות דמעות.
"את משחקת משחק לא הוגן. את דורשת ממני מה שאת לא מוכנה לתת. מה את רוצה ממני אור?" אני נשבר.
"שתסלח לי," היא עונה לי בקול רועד.
"על מה? על זה שהפסקת לאהוב אותי?" יש לי צורך לשמוע שאני טועה.
"אתה חושב שיש משהו ביני לבין דולב. הוא היה בריחה שלי ממה שקרה. דיבר איתי על כל נושא בעולם רק לא עליי ועל חיי הפרטיים. הוא יודע שהלב שלי כולו שלך. הלכתי לאיבוד ולא ידעתי איך לחזור, איך לתקשר איתך פתאום," היא מנסה להסביר את עצמה.
"אז הנה תקשרת. את מרגישה יותר טוב עם עצמך?" אני נד בראשי לשלילה, כאילו זה לא מה שרציתי לשמוע.
"אני לא יודעת מה לאמר לך. אני רוצה את החיים שלי חזרה," היא עונה לי.
"קיבלת אותם," אני מצביע על המסמך שחתמה עליו.
"איתך, איתך אני רוצה," היא בוכה.
"מי ביקש ממי להיפרד, תזכירי לי?"
היא שותקת.
"חשבתי שזה מה שאתה רוצה לשמוע," היא עונה לי לבסוף.
"לא חשבת שאולי כדי שנדבר לפני שאת זורקת לעברי פצצה כזו?" אני מותש מהשיחה הזו. כבר לא יודע איך להוביל אותה.
"אני זקוק לעזרה עם הבמה," אומר לי רון להפתעתי.
"במה?" אני מופתע. על מה הוא מדבר?
"אני אספר לך בדרך," הוא אומר ומצביע בראשו לעבר הדלת, "תבואי גם את ילדה. לא תזיק להם עזרה עם התפאורה."
אור
"אני יכולה לבוא?" אני שואלת. השאלה שלי מופנית לאון אבל הוא שותק.
"און?" אני יודעת שאני מאבדת את אחיזתי בו ואם אני רוצה אותו זו אני שצריכה לעשות את הצעד לקראתו.
אני ניגשת אליו ואוחזת בידו. האחיזה שלי מהוססת ואין ספק שהוא מרגיש בכך.
"את לא מבינה שאני לא יכול בלעדייך? אמרתי לך שאת הנצח שלי," הוא אומר ומשלב את אצבעותיו בשלי.
הכל קורה כל כך מהר. אנחנו מגיעים לרחבה וכל אחד הולך לכיוון אחר לעזור.
"און," טוב שבאת קורא לעברו דולב, "שמעתי שיש לך ידי.."
אני כבר לא שומעת מה הוא אומר לו, רק רואה שאון קופץ בקלילות על הבמה ונותן הוראות מה לעשות ולמול עיניי מורכבת הבמה במהירות.
"איזה כייף שבאת," קוראת לעברי עתליה, "ניגמרו לי כל הרעיונות ולך תמיד יש בשפע."
אני ניגשת לראות את פחי הצבע שפתוחים על השולחן. רק אחרי שעה ארוכה אני קולטת שאני רואה את כולם בבהירות, והצבעים מתערבבים לי בהרמוניה מוחלטת.
ברור לי שהכל בזכותו. הוא לא ויתר עליי גם כשאני ויתרתי על עצמי.
אני מביטה עליו בין חבריי לקיבוץ, עומד ותומך בקורות בזרועותיו החזקות, זרועות של גבר שמקפיד להתאמן כל יום. זרועות חזקות שאני אוהבת להתחבא בהן. איך חשבתי שאוכל לוותר עליהן, עליו?
הוא עומד זקוף אבל אני יודעת כמה קשה עליו העמדת הפנים הזו.
אני עולה לבמה ולמרות שידיו תומכות בקורה אני נעמדת מאחוריו ומקיפה אותו בזרועותיי.
הוא מרפה מעט מהאחיזה במוט ונשען לאחור. אני מרגישה את ליבו פועם תחת המגע שלי. "הייתי חייבת להרגיש אותך," אני לוחשת לאוזנו, "כל כך התגעגעתי לגעת בך."
הוא שותק ואני לא יודעת איך לפרש את השתיקה.
"תחליף אותי," הוא אומר לדולב ומסתובב אליי. המבט שלו חודר לתוכי עד לעמקי נשמתי. אני יודעת שהוא מחכה לתשובה.
אני לא מחכה דקה ומנשקת אותו על הבמה לעיניי כולם.
"בוא תראה מה ציירתי," אני מובילה אותו בידי אל מול הבדים הגדולים הפרוסים בין מוטות ברזל.
אני רואה את המבט המוקסם בעיניו והאש ששוב בוערת בהן.
"עירבוב הצבעים שלך מושלם," הוא קורא בהתפעלות, "את קולטת מה קורה פה?"
"אני יודעת שאתה פה וזה כל מה שחשוב לי," אני עונה לו.
און
"שאלו אותי היום אם אנחנו מצטרפים לתהלוכה של הזוגות שנישאו השנה," אני שואל את אור.
**
מאז שהגעתי לקיבוץ לא עזבתי את שעריו. בעצם היה יום אחד שנסענו לדירה יחד לקחת בגדים,
את הבקרים ביליתי בעבודה מהדירה של הוריה של אור, אחר הצהריים עזרתי בהכנות לשבועות, ובלילות בילינו יחד, לא נפרדנו לרגע.
נתנו לדברים לקרות מאליהם ועדיין לא דיברנו על מה שקרה.
**
אני לא בטוח איך היא תגיב לשאלה שלי ואני זורק אותה באוויר.
"אתה יודע," היא אומרת לי בחיוך, "שזה אומר שכולם יושבים על עגלה שנגררת על ידי טרקטור. זה לא הכי נוח בעולם."
"אם את רוצה אני אבוא איתך," אני עונה לה, "הוכחתי לך שאני לא מפונק."
"זה לא יביך אותך?" היא שואלת.
"את חושבת שזה צריך להביך אותי?" אני מחזיר לה בשאלה.
"המנהג הזה מקסים בעיניי," היא עונה לי מבויישת.
"אם כך אומר להם שכן," אני עונה לה בשקט.
היא מפתיעה אותי ומחבקת אותי פתאום. ולא רק, היא מנשקת אותי תחילה בעדינות ואחר כך סוחפת אותי כך שאני כבר לא יכול להשאר אדיש אליה ונושא אותה לחדר שלנו.
מי יודע לאיפה נשיקה כזו תוביל….
שבועות 2021
"שאלבש את החולצה הזו?" אני מתגרה בה עם החולצה המטופשת שלי.
"מה שלא תלבש תמיד תהיה הכי יפה בעיניי," היא צוחקת, "למדתי לאהוב אותך עם החולצה הזו. רק שתדע שכל הגברים יבואו עם חולצת בד לבנה, אבל זו בחירה שלך."
ברור שזה מה שהתכוונתי ללבוש ולכן החולצה הלבנה מונחית על המיטה. "אני חייב לצאת. הבטחתי להיות שם מוקדם יותר," אני מתלבש, מנשק אותה נשיקה ארוכה ויוצא למקום של הטקס.
שעה אחר כך נשמתי נעתקת כשאני רואה אותה באה מולי עם שמלה לבנה רקומה עם שיבולי זהב ועל ראשה כתר קטן מפרחים.
חג שבועות שמח!
בר אבידן
מאמינה באהבה
