הוא
"אוף עם הסגר הזה," הוא רטן לעצמו.
קרה שבדיוק לפני שניתנה ההוראה להישאר בבתים
הם נפרדו.
"זה לא אתה, זו אני," אמרה לו את המשפט המפורסם.
"חסרה לי האש," אמרה לו,
והוא חייך כי ידע שהיא צודקת.
אם להיות כנים היא לא חסרה לו.
בינו בין עצמו הוא ידע שהיא לא חסרה לו גם כשהיה איתה.
הוא דווקא היה זקוק לשקט.
החיזור אחרי נשים התיש אותו.
הן נמשכו אליו כי ראו את החליפות היוקרתיות שלבש,
וראו את הרכב המפואר שנהג בו,
וציפו שינהג בהן בהתאם.
היה מצופה ממנו שייקח אותן למסעדות יוקרתיות,
לבילוי במועדונים נחשבים,
והוא שנא את כל אלה ובכל זאת התרצה.
הוא אהב את הבית השקט שכה היה חסר לו.
בית בלי דרמות,
בלי כלים נזרקים על הקירות,
בלי תלונות ללא הפסק,
בית שקט.
כל יום כשהיה נכנס לדירתו וסוגר אחריו את הדלת
היה מתחיל לנשום.
הוא פשט את העניבה, ובעקבותיה את החליפה שחנקו אותו,
שהיו כל כך מי שלא היה.
אם שאלתם איך נולדו לו השירים היפים שכתב,
בדיוק משם.
?
זה היה די נחמד כאשר התחיל הסגר והמשרד נסגר.
כמובן שעבודה כמו שלו לעולם לא נגמרת והוא עבד מהבית, והכיר את הזום כמו כולם.
בהתחלה זה שעשע כשיכול היה ללבוש מכנסי טרנינג שאינם נראים לעיני כל וחולצת בד מכופתרת.
עם הזמן זה הפך להרגל להתאים את החולצה למכנס פשוט ולא מחויט.
בסופו של דבר העדיף חולצת טריקו על החולצה מחויטת. אמנם לבנה ללא הדפסים, אבל עדיין חולצת טריקו פשוטה.
?
החיים שלו סבבו בין חדר השינה, חדר העבודה וחדר המגורים. וזהו.
גם מכון הכושר של הבניין כבר לא משך אותו, כי כל דבר היה מסובך ואי אפשר היה ללכת התאמן כשרצה. הוא היה רגיל להתאמן עוד לפני שכולם התעוררו, או בשעות שכולם כבר ישנו.
לתוך זה נכנסה ההודעה שנשלחה לנייד שלו שנמצא דייר אחד חיובי בבניין.
זה הוציא אותו מדעתו.
בניין מגוריו היה בן שלושים קומות, כאשר בכל קומה עשרים דירות.
מי מבין מאות הדיירים בבניין חלה?
לו לפחות היו אומרים אם הוא מהקומה שלו.
????
היא
היא גרה בקומה העליונה.
היא גרה לבד לאחר שבעלה נטש אותה בגלל אחרת.
הוא השאיר לה בלית ברירה את הדירה המפוארת כיוון שהוריה הם שקנו לה אותה. הוא היה דייר מישני כל עוד היה איתה.
לא שהסכים לוותר על מה שטען שהוא "חלקו בדירה."
למרות שידע שזו מלחמה אבודה, נילחם בה.
היא מצאה עצמה בתוך מלחמה מכוערת על חלוקת רכוש שהוא בעצם שלה. כל זה כי לא חשבה שהוא לא הנצח שלה ולא דרשה שיחתום לה על הסכם ממון כפי שייעצו לה הוריה.
הוריה, שכעסו עליה בגלל טיפשותה אמרו לה שתאכל את הדייסה שבישלה.
נכון שהנוף מכל אחד מחלונות דירתה מהמם, אבל היא יצאה מדעת בבדידותה.
'אז עכשיו אני כלואה בבית לשבועיים' היא דיברה אל עצמה, בגלל איזה דייר בין אלפי הדיירים שלא שעה להוראות.
????
הוא
הוא עמד סמוך למעקה וחשב שאין טעם לחיים האלה.
היה משהו שהחזיר אותו חזרה לתוך הדירה.
רק כאשר פתח את המקרר ללא מחשבה יתרה הבין שזה הרעב שהביא אותו חזרה לפנים.
'שזה אומר בעצם שיצר החיים עדיין בוער בי,' חשב לעצמו.
הוא הבין שהוא חייב לעשות שינוי.
הוא חשב על כל הדברים שתמיד חלם לעשות.
בהיסח הדעת הוא ישב וצייר אותם על דף.
כמה היה מופתע לראות את הדף מלא.
הוא חייך לעצמו וידע שיש לו הרבה מה לעשות למרות שהוא לבד.
כאשר הפשיר שוב ליבו מהעצבות הוא התיישב וכתב מנגינה עליזה והעלה אותה לרשת.
'למה שלא אשתף אחרים?' חשב לעצמו ושלח את המנגינה שכתב לכל דיירי הבניין.
????
היא
"מה עכשיו?" רטנה בקול וכלל לא התחשק לה לקרוא את ההודעה.
מתוך הרגל, או מתוך שעמום או מתוך…
היא לא ידעה למה פתחה את ההודעה, רק שמחה שעשתה זאת.
היא הקשיבה למנגינה שוב ושוב.
לבסוף לא התאפקה ושלחה לו הודעה:
"תודה שמילאת את בדידותי בצלילים קסומים."
????
הם
הוא ענה לה: "תודה."
וענה: "אשמח לשלוח לך עוד."
היא ביקשה שישלח.
יחד הם ספרו את הימים שנותרו עד לסגר הכפוי.
השיחות ביניהם הלכו והפכו תכופות יותר.
בבוקרו של היום שתם הסגר שניכפה עליהם הם קמו מוקדם, ולא יכלו עוד לחכות. הם קבעו בפארק הנושק לבניין מגוריהם וצפו יחד בזריחה של יום חדש.
יעל יהל
מיתרי ליבי
הוא
"אוף עם הסגר הזה," הוא רטן לעצמו.
קרה שבדיוק לפני שניתנה ההוראה להישאר בבתים
הם נפרדו.
"זה לא אתה, זו אני," אמרה לו את המשפט המפורסם.
"חסרה לי האש," אמרה לו,
והוא חייך כי ידע שהיא צודקת.
אם להיות כנים היא לא חסרה לו.
בינו בין עצמו הוא ידע שהיא לא חסרה לו גם כשהיה איתה.
הוא דווקא היה זקוק לשקט.
החיזור אחרי נשים התיש אותו.
הן נמשכו אליו כי ראו את החליפות היוקרתיות שלבש,
וראו את הרכב המפואר שנהג בו,
וציפו שינהג בהן בהתאם.
היה מצופה ממנו שייקח אותן למסעדות יוקרתיות,
לבילוי במועדונים נחשבים,
והוא שנא את כל אלה ובכל זאת התרצה.
הוא אהב את הבית השקט שכה היה חסר לו.
בית בלי דרמות,
בלי כלים נזרקים על הקירות,
בלי תלונות ללא הפסק,
בית שקט.
כל יום כשהיה נכנס לדירתו וסוגר אחריו את הדלת
היה מתחיל לנשום.
הוא פשט את העניבה, ובעקבותיה את החליפה שחנקו אותו,
שהיו כל כך מי שלא היה.
אם שאלתם איך נולדו לו השירים היפים שכתב,
בדיוק משם.
זה היה די נחמד כאשר התחיל הסגר והמשרד נסגר.
כמובן שעבודה כמו שלו לעולם לא נגמרת והוא עבד מהבית, והכיר את הזום כמו כולם.
בהתחלה זה שעשע כשיכול היה ללבוש מכנסי טרנינג שאינם נראים לעיני כל וחולצת בד מכופתרת.
עם הזמן זה הפך להרגל להתאים את החולצה למכנס פשוט ולא מחויט.
בסופו של דבר העדיף חולצת טריקו על החולצה מחויטת. אמנם לבנה ללא הדפסים, אבל עדיין חולצת טריקו פשוטה.
החיים שלו סבבו בין חדר השינה, חדר העבודה וחדר המגורים. וזהו.
גם מכון הכושר של הבניין כבר לא משך אותו, כי כל דבר היה מסובך ואי אפשר היה ללכת התאמן כשרצה. הוא היה רגיל להתאמן עוד לפני שכולם התעוררו, או בשעות שכולם כבר ישנו.
לתוך זה נכנסה ההודעה שנשלחה לנייד שלו שנמצא דייר אחד חיובי בבניין.
זה הוציא אותו מדעתו.
בניין מגוריו היה בן שלושים קומות, כאשר בכל קומה עשרים דירות.
מי מבין מאות הדיירים בבניין חלה?
לו לפחות היו אומרים אם הוא מהקומה שלו.
****
היא
היא גרה בקומה העליונה.
היא גרה לבד לאחר שבעלה נטש אותה בגלל אחרת.
הוא השאיר לה בלית ברירה את הדירה המפוארת כיוון שהוריה הם שקנו לה אותה. הוא היה דייר מישני כל עוד היה איתה.
לא שהסכים לוותר על מה שטען שהוא "חלקו בדירה."
למרות שידע שזו מלחמה אבודה, נילחם בה.
היא מצאה עצמה בתוך מלחמה מכוערת על חלוקת רכוש שהוא בעצם שלה. כל זה כי לא חשבה שהוא לא הנצח שלה ולא דרשה שיחתום לה על הסכם ממון כפי שייעצו לה הוריה.
הוריה, שכעסו עליה בגלל טיפשותה אמרו לה שתאכל את הדייסה שבישלה.
נכון שהנוף מכל אחד מחלונות דירתה מהמם, אבל היא יצאה מדעת בבדידותה.
'אז עכשיו אני כלואה בבית לשבועיים' היא דיברה אל עצמה, בגלל איזה דייר בין אלפי הדיירים שלא שעה להוראות.
****
הוא
הוא עמד סמוך למעקה וחשב שאין טעם לחיים האלה.
היה משהו שהחזיר אותו חזרה לתוך הדירה.
רק כאשר פתח את המקרר ללא מחשבה יתרה הבין שזה הרעב שהביא אותו חזרה לפנים.
'שזה אומר בעצם שיצר החיים עדיין בוער בי,' חשב לעצמו.
הוא הבין שהוא חייב לעשות שינוי.
הוא חשב על כל הדברים שתמיד חלם לעשות.
בהיסח הדעת הוא ישב וצייר אותם על דף.
כמה היה מופתע לראות את הדף מלא.
הוא חייך לעצמו וידע שיש לו הרבה מה לעשות למרות שהוא לבד.
כאשר הפשיר שוב ליבו מהעצבות הוא התיישב וכתב מנגינה עליזה והעלה אותה לרשת.
'למה שלא אשתף אחרים?' חשב לעצמו ושלח את המנגינה שכתב לכל דיירי הבניין.
****
היא
"מה עכשיו?" רטנה בקול וכלל לא התחשק לה לקרוא את ההודעה.
מתוך הרגל, או מתוך שעמום או מתוך…
היא לא ידעה למה פתחה את ההודעה, רק שמחה שעשתה זאת.
היא הקשיבה למנגינה שוב ושוב.
לבסוף לא התאפקה ושלחה לו הודעה:
"תודה שמילאת את בדידותי בצלילים קסומים."
****
הם
הוא ענה לה: "תודה."
וענה: "אשמח לשלוח לך עוד."
היא ביקשה שישלח.
יחד הם ספרו את הימים שנותרו עד לסגר הכפוי.
השיחות ביניהם הלכו והפכו תכופות יותר.
בבוקרו של היום שתם הסגר שניכפה עליהם הם קמו מוקדם, ולא יכלו עוד לחכות. הם קבעו בפארק הנושק לבניין מגוריהם וצפו יחד בזריחה של יום חדש.
יעל יהל
מיתרי ליבי©
פורסם בבלוג שלי באתר: www.baravidan.com