השמש עדיין התמתחה משנת הלילה שלה,
כאשר צלצל השליח בפעמון ביתה.
"רגע," היא צעקה וחיפשה את חלוק המשי לכסות
על גופה הערום.
כזו היא. היא אוהבת לישון ערומה.
היא דחפה את רגליה לנעלי הבית המרופדות בפרווה לבנה
ומיהרה לגשת לדלת.
השליח הגיש לה מעטפה לבנה, סקר בחיוך את גופה,
ונעלם.
כל כך הייתה סקרנית לראות מה יש במעטפה, אבל חיכתה עד שתחזור לחדרה.
מאחורי הדלת הסגורה פתחה בזהירות את המעטפה וגילתה שובר
ליום מפנק בספא.
התאריך היה ליום אחד בלבד.
אותו יום עצמו.
זה היה יום עבודה רגיל ולוח הזמנים שלה היה צפוף.
היא הביטה בשובר חסרת אונים.
רשימת הטיפולים שנרכשה עבורה הייתה אמורה לקחת שעות.
היא אהבה להיות מטופחת אבל מעולם לא הירשתה לעצמה פינוק כזה.
*
היא נקשה ביד רועדת על דלת חדרו של הבוס.
" אני זקוקה ליום חופש," אמרה לו.
" היומן שלך מפוצץ בפגישות," הוא אמר לאחר עיון קצר בלוח הזמנים שלה במחשב.
" ישנם דברים שקורים רק פעם אחת בחיים," היא אמרה לו, "ובשבילי היום הזה הוא כזה."
"תסבירי לי מה מיוחד ביום הזה, " הוא ביקש, "לי זה נראה יום רגיל."
"אסביר לך כשאדע," ענתה.
"זה קשור בגבר?" שאל.
"לא," ענתה לו.
למרות שלא ידעה ממי המתנה שקיבלה, היא ידעה שאין גבר אחר בחייה ולכן היתה שלמה עם תשובתה.
מבחינתה לא שיקרה.
*
היא נדהמה מהמקום המפואר ומרשימת הטיפולים המפנקת.
אחרי טיפול הפנים והמסג', בזמן שהמתינה לסידור השיער
ולאחריו גם צביעת הציפורניים,ניגשה אליה אישה וביקשה ממנה לסור לחדר הצדדי.
בחדר על מתלה ארוך ראתה שורה של בגדי ערב.
"בחרי לך אחד מהם," נאמר לה.
לזה כמובן הצטרפה הבחירה של נעליים תואמות.
*
"נתבקשתי לצלם אותך," נאמר לה כאשר סיימה לייבש את ציפורניה.
"מי ביקש?" שאלה.
"הגיעה אליי מעטפה לבנה בלי שם. היו בה הוראות היכן למצוא אותך ומתי, וכמובן תשלום במזומן," ענה לה.
היא סירבה. "מצטערת אבל בלי הסבר אני לא מוכנה להצטלם."
*
בחוץ חיכתה לה מונית.
הנהג מיהר לצאת ופתח בפניה את הדלת.
הוא מסר לה זר פרחים צבעוני עם כרטיס בצורת לב.
דבר לא היה רשום עליו.
הנהג נראה לה מוכר אבל היא לא ידעה לקשר בין המראה שלו לזהותו.
"לפחות הוא לא שלח לי לימוזינה," מלמלה לעצמה.
"אמרת משהו?" שאל אותה.
"ביקשתי שתיקח אותי הביתה," שיקרה לו, "יש לי חבר והעניין הזה מתחיל להעיק עליי."
"נתבקשתי להביא אותך למסעדה. הבוס שלך אמר שיש לכם פגישת עסקים."
היא נשמה לרווחה.
לפחות כעת ידעה להיכן היא נוסעת… רגע…
"איך הבוס ידע איפה אני?" שאלה.
"מי שארגן לך את הבוקר הזה יידע אותו כך שמעתי," ענה.
היא מאד כעסה.
הרגישה שהיא במבחן.
"אני דורשת שתיקח אותי הביתה," היא אמרה לנהג.
"מצטער," אמר הנהג "הגעת ליעד," ועצר את הרכב.
באומרו את המילים האלה נפתחה הדלת ויד הושטה לעברה.
היא הביטה כעוסה אל היד המוכרת.
"אני לא באה איתך," היא אמרה לו.
"בואי," אמר לה, "מחכים לנו."
בלית ברירה היא התרצה, אחזה בידו המושטת ויצאה מהרכב.
*
"מדוע הטרחת אותי לבוא," שאלה בכעס בראותה את המסעדה הריקה.
"מדוע את כועסת?" שאל, "האם לא נהנית ביום החופש שלך?"
"הייתי מופתעת מכל מה שקרה. לא מבינה מי העניק לי את הבוקר הזה ולמה," אמרה, "אני לא אוהבת מתנות. הן אף פעם לא ניתנות סתם."
"ובכל זאת הלכת," אמר לה.
"יש לזה הסבר פשוט," ענתה, "חשבתי שזה מאחת מחברותיי והייתי בטוחה שאגלה מי מהן כשאגיע למקום, הייתי בטוחה שיצטרפו אלי באיזה שלב לכן שיתפתי פעולה עם מה שתוכנן עבורי."
"אני מבין," אמר לה.
*
היא ניגשה והעיפה מבט על הים.
הגלים השקטים נשקו לחוף ונבלעו שוב במעמקי הים.
"אני אוהבת כל כך את הים. הוא תמיד מרגיע אותי," אמרה.
הוא שתק ולא אמר מילה.
היא הסתובבה חזרה וראתה אותו כורע על ברכו אוחז בידו
קופסה ובה טבעת יהלום.
"הבוקר הזה היה ממך?" שאלה, אחרי שענד את הטבעת על אצבעה, אחרי שכבר אמרה לו "כן!" נרגש.
"אני מכיר אותך כל כך טוב," ענה לה הבוס בשעה שליטף את שערה.
"ידעתי שתרצי להצטלם ולהראות לכולם את הטבעת,
אבל תאמרי שהציפורניים שלא עשויות כהלכה,
והשיער לא מסודר,
ואם היית יודעת היית באה עם שמלה ראויה.
לכן נתתי לך את כל אלה,
כדי שתוכלי להודיע לעולם שאנחנו מתחתנים."
"אני כזו צפויה," אמרה לו מבוישת בזמן שרכן לנשק אותה.
"ואני כל כך אוהב אותך."
יעל יהל
מיתרי ליבי©
פורסם בבלוג שלי מיתרי ליביhttps://baravidan.com/