*
נלה מונטגומרי
"בואי נלך לישון," הוא אומר לי, "את נראית מותשת." אני מסתכלת עליו. "לישון בייבי גירל, רק לישון, אני מבטיח לך."
אני מובילה אותו ביד לחדר השינה שלי. "תבחר צד," אני אומרת לו.
"אני בוחר בזה שצמוד לגב שלך," הוא עונה לי.
"אבל אני רוצה לשים את הראש עליך," אני אומרת.
הוא פושט את בגדיו ונשכב על המיטה בזמן שאני מורידה מעליי את השמלה ואת החזייה. "ככה את ישנה?" הוא שואל מופתע, "יהיה קשה לי לעמוד בפנייך."
אני מביטה בו מנומנמת, נשכבת לידו ונרדמת מייד. האישה היפה שוב באה לי בחלום. היא לא אומרת מילה ומסתלקת אחרי כמה דקות.
אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל כאשר אני מתעוררת אני מרגישה את ידו מלטפת את שיערי בקצב מונוטוני. עיניו עצומות, אבל נשימתו מעידה שאינו ישן.
"מתיאו, למה אתה לא ישן? פעימות הלב שלך רגועות כל כך," אני לוחשת לו.
"אני שומר עלייך," הוא עונה לי בעיניים עצומות.
אני מלטפת את פניו היפות ומתרוממת לנשק אותו על שפתיו. אני מרגישה שהנשימות שלו משתנות והוא מסיט מבטו ממני. רק אז אני קולטת שאני כמעט ערומה. אני מעבירה אצבע מצווארו כלפי מטה, באיטיות, רוצה לחוות כל תא בדרך.
ידו עוצרת אותי. "בבקשה. אל תקשי עליי," הוא אומר לי.
אני לא נשמעת לו וממשיכה במסעי כלפי מטה. "בייבי גירל," הוא נאנק, "את לא יכולה לשחק איתי ככה. אני רוצה אותך בטירוף, עוד לא הבנת?"
אני מסירה ממני את הפריט האחרון שעל גופי. "גם אני," אני עונה לו מה שגורם לו לפקוח את עינייו ולהביט בי.
"את בטוחה?" הוא שואל.
אני לוקחת את ידו החמה ומובילה אותי למעמקי גופי.
"את מוצפת," הוא לוחש לי.
"אני כל כך רוצה אותך," אני אומרת לו, "בוא כבר."
*
"אני עדיין לא מאמין," אומר לי מתיאו בבוקר, "בחיים לא התפרקתי כך. ואת בייבי גירל התגלית לי כתינוקת פראית במיוחד. איזו הפתעה נעימה."
"אם הבנתי אותך נכון, אלה הולכים להיות החיים שלך עכשיו," אני אומרת לו.
"אם??" הוא עונה לי, הופך אותי על גבי ומנשק אותי בפראות, "אם??"
ואז מצלצל הטלפון שלו. "אני חייב ענות," הוא אומר ויורד מעליי.
"כל שבת אני אוכל ארוחת בוקר עם אבא שלי. הוא רוצה לדעת אם אנחנו נפגשים היום," הוא אומר לי.
"בטח, לך תהנה איתו," אני עונה לו.
"בייבי גירל. מה את לא מבינה? אנחנו, את ואני," הוא עונה .
אני מופתעת. בכל זאת להכיר את אבא שלו זה באמת רציני. "כן," אני עונה לו, "אני אשמח."
"בוורד הכחול או אצל קריסטין?" הוא שואל.
"איפה אבא שלך מעדיף?" אני עונה לו.
"אתה רואה איזו אישה יש לי? היא משאירה את ההחלטה בידך," הוא עונה לאביו, "נפגש בוורד בכחול?"
"תארזי לך תיק לכמה ימים," אומר לי מתיאו, "הלילה נישן אצלי."
אני עושה כדבריו ומחשבותיי נודדות למשפחה שלי. אחרי השבוע הקשה שעברתי עם אחותי אני מתקשה לחשוב בחיוב על ההתנהלות של המשפחה כלפיי.
"את חוששת מהמפגש?" הוא שואל אותי.
"ממש לא. אני מתרגשת לראות אותך עם המשפחה שלך," אני אומרת לו.
"למה אם כך את מהורהרת?" הוא שואל.
"אני חושבת על המשפחה שלי. ראיתי באיזה אופן דיברת עם אבא שלך. אפשר לראות ששוררת ביניכם אהבה, שאתם מכבדים אחד את השני. אחרי מה שעברתי בימים האחרונים אני לא מרגישה שכך זה אצלי," אני עונה לו.
"יש לך אותי. אני המשפחה שלך כעת. אל תהיי עצובה," הוא עונה לי ומושך אותי לחיבוק.
אדוארדו
אני מתרגש לפגוש את נלה. יש לה השפעה עצומה על מתיאו. אני רואה את הילד הפרוע שלי מתמתן. זה מתבטא בכל דבר שהוא עושה. אני זוכר את היום ההוא שישבנו אצל קריסטין והוא ניסה להבין מה הקשר שלה לסטפאנו. היה ברור לי אז שהיא נגעה לו בלב.
תמיד ראיתי בו אותי. היום יותר מכל. זה לוקח אותי לימים שהיכרתי את מריה, אימא של רפאל ומתיאו. האישה שהפכה אותי מגבר חסר מנוחה לגבר של אישה אחת.
"אני הולך לפגוש את נלה," אני מספר למריה. כל דבר שעובר עליי אני מספר לה למרות שאיננה עוד בחיים עשרים ושתיים שנה. "כל כך הייתי רוצה שתהיי פה איתי, תראי את הבן שלך כל כך מאושר. אני בטוח שהיית אוהבת אותה. אני יכול לדמיין אתכן יושבות ומסתודדות עלינו, על הגברים שלכן ומביטות בנו באהבה. אני יודע שזה מה שהיא מרגישה כלפיו. הוא אמר לי שהוא רואה את האהבה בעיניה." אני ניגש להביט בעצמי במראה. עיניי נופלות על תמונתה של מריה. אני מלטף אותה באצבעי. אני כל כך מתגעגע אליה. ואז אני רואה את הקופסה הקטנה שעומדת בסמוך לתמונה. אני יודע מה אני צריך לעשות. אני לוקח את הקופסה ושם אותך בכיס הפנימי של כיס הז'קט שלי.
ברגע האחרון אני מחליט שאין צורך שאלבש את הז'קט. אני מוריד אותו , פותח את הכפתור העליון של החולצה ומקפל מעט את השרוולים.
אני נכנס לרכב ומתניע אותו. רק אז אני נזכר בקופסה הקטנה שנשארה בכיס הז'קט וחוזר לקחת אותה.
אני מגיע לבית הקפה ושמח לראות את הרכב של מתיאו. סוף סוף הבן שלי נוסע ברכב ולא באופנוע. אני מחייך לעצמי בסיפוק.
"ראיתי את החיוך שלך," אומר לי מתיאו ברגע שאני נכנס לבית הקפה, "אין לך מה לדאוג יותר. תכיר זו נלה. נלה זה אבא שלי אדוארדו."
"אני מתרגשת מאד להכירך," היא אומרת לי בחיוך. אני מבין למה התכוון מתיאו כשאמר לי שהיא מאירה את החדר.
אני יודע שהיא הנכדה של הסנטור מונטגומרי. אני מכיר היטב את המשפחה הזו, ועדיין מופתע לראות את הפשטות שבה היא מתנהלת. אין בה טיפת יוהרה. כל כך לא אופייני לילדים שגדלים כאן.
"גם אני ילדתי," אני עונה לה, "אני שמח שמתיאו הכיר אותך. את מעניקה לו הרבה שלווה."
אני רואה אותה מסתכלת על מתיאו. אני מכיר את המבט הזה, כשם שאני מכיר את המבט שהוא מחזיר לה בזמן שהוא אוחז בידה, מקרבה לפיו ונושק לה.
אני מרגיש שאני יכול סוף סוף להירגע. מתיאו בידיים טובות. אני מודה שהיו בי הרהורים שמא הוא נסחף, אבל עכשיו אני מבין למה.
למרות שלא דיברתי עם מתיאו על המתנה שהבאתי עבורה, אני מרגיש שדחוף לי להעניק לה אותה.
"יש לי משהו בשבילך," אני אומר לה. אני מוציא את הקופסה הקטנה מכיס מכנסיי. היא מסתכלת עליי נבוכה. אם הייתי צריך הוכחה מי היא, הרגע קיבלתי אותה.
"את השרשרת הזו הענקתי למריה כשמתיאו נולד. הלב הגדול הוא ממני אליה, והלב הקטן נושא את שמו של מתיאו," אני אומר ומגיש למתיאו את הקופסה.
מתיאו פותח את הקופסה ומלטף באצבעותיו את הלבבות. "אימא שלי ענדה אותה עד יום מותה," הוא אומר לה. הוא מסיט הצידה את שיערה, מתכופף לעברה ונותן לה נשיקה על הצוואר. רק אז הוא עונד לה את השרשרת.
נלה מניחה את שתי ידיה על השרשרת ועוצמת עיניה. "אני מבטיחה," היא לוחשת, "מבטיחה לך לעשות אותו מאושר."
אני נחנק מהמילים שלה ומפנה את ראשי לחלון. הדמעות מאיימות להתפרץ ואני מאפשר להן. מבעד למסך הדמעות אני מביט על המפרץ על פורט ג'פרסון. ציפור לבנה עפה בשמים ואני מדמה את מריה נמצאת בה מחייכת אליי. החנויות מסביב שוקקות חיים ואני חושב שלאיש אין מושג מה מתרחש כרגע בבית הקפה.
נלה קמה, ניגשת אליי, ומחבקת אותי. "זו המתנה הכי יקרה שקיבלתי," היא אומרת לי. אני יודעת שלא היהלום בצורת לב הוא שגורם לה לומר זאת. אני יודע שהיא באמת מעריכה את המשמעות של השרשרת.
" מותר לי לשאול כיצד היא נפטרה?" היא שואלת.
"היא נהרגה בתאונה בליל סערה. אני חזרתי מפגישת עבודה. הטיסה התעכבה שעות רבות בגלל מזג האוויר הסוער. מריה אמרה לי שהיא תבוא לקחת אותי מהשדה, שהיא כל כך מתגעגעת ואיננה יכולה לחכות יותר. הפצרתי בה שלא תבוא בגלל מזג האוויר הסוער. למרבה האירוניה לא מזג האוויר הוא שגרם לתאונה, אלא נהג שדמו היה רווי באלכוהול. הוא איבד שליטה בצומת, סטה מהמסלול הנגדי ישר אליה ולא השאיר לה סיכוי," אני מספר לה.
"ומתי זה קרה?" היא שואלת. אני רואה שהיא מתכווצת בכיסא והמבט בעיניה משתנה.
"לפני עשרים ושתיים שנה," אני עונה לה בקול רועד.
תגובתה מפתיעה אותי. היא צעירה מידי בשביל לשמוע על התאונה הזו.
"אני היית בת שנתיים ואתה מתיאו?" היא שואלת.
"הייתי בן שבע ואחי היה בן שתיים עשרה," הוא עונה לה בשקט.
"מה שם המשפחה שלך מתיאו?" היא שואלת שאלה שמפתיע את שנינו. לא יתכן שילדה בת שנתיים זוכרת משהו.
"סבסטיאן," הוא עונה לה.
היא מניחה את ידיה על פיה ועוצמת את עיניה בכאב.
"אני חייבת ללכת רגע," היא אומרת, "מבטיחה לך שכבר אחזור."
היא קמה מיד ויוצאת. שנינו עוקבים אחריה ורואים אותה נכנסת ל חנות ויולט– אביזרי אופנה, הממוקמת מול בית הקפה.
אחרי דקות ספורות היא יוצאת החוצה עם אישה והן מדברות. שפת הגוף של נלה מעידה על מצוקה ואני תוהה מה היה בדבריי שעורר בה סערה כזו ומיהי האישה שאיתה נלה מדברת.
*
נלה מונטגומרי
"מריה סבסטיאן," אני חוזרת על שמה של אימו של מתיאו. אני מרגישה שכל ההבזקים שמלווים את חיי מסתדרים לי פתאום. אני רואה לנגד עיניי את התמונה הברורה. אני מרגישה שאני נחנקת וחייבת לדבר עם אימא שלי.
אני מתנצלת בפני אדוארדו ומתיאו. "מבטיחה לך שכבר אחזור," אני אומרת למתיאו.
אני יודעת שמגיע לו הסבר, אבל ברגע זה אני חייבת קודם לקבל הסברים בעצמי.
אני ממהרת לחנות ויולט, החנות של אימא שלי.
אני חוצה את הגינה שבין בית הקפה לחנות ושמחה בבחירה שלי בבגדים הבוקר. שמלת מיו מילאן שחורה פתוחה בצורת לב בגב, וסנדלי עקב שחורים עם עיטור בזהב. בהחלט כיאה לבתה של מלכת האופנה של האי.
אני נכנסת עם חיוך גדול לחנות, למרות שהלבה בתוכי מאיימת להתפרץ ולחרוך כל מי שעומד לידה. "בוקר טוב לכולן," אני אומרת.
אימא שלי לא אוהבת שאני קוראת לה אימא בפומבי. "זה גורם לי להרגיש זקנה" היא אומרת ואני מכבדת את בקשתה.
"אנחנו צריכות לדבר," אני אומרת לה בשקט.
"את מתפרצת לחנות שלי כך סתם בלי לקבוע איתי ורוצה שנדבר?" היא מסננת לעברי. אני מניחה שאחותי כבר דיברה איתה.
"אני זוכרת," אני אומרת לה.
"אני לא יודעת על מה את מדברת, אבל זה לא המקום והזמן," היא עונה, "נדבר בהזדמנות." 'בהזדמנות,' זו הדרך שלה לדחות דברים לזמן בלתי ידוע.
"אני מבקשת שתצאי איתי החוצה כעת," אני אומרת לה ומישירה אליה מבט. אני רואה את מבטה המופתע ואת העובדה שהמילים שלי מערערות אותה. אני יודעת שמעולם לא ראתה את הצד החזק הזה שלי.
בלית ברירה היא יוצאת איתי החוצה. אני הולכת לכיוון הגינה והיא משתרכת אחריי.
רק שם, רחוק מהחנות שלה אני מתחילה לדבר. "אני זוכרת את הלילה הנורא של התאונה. אני זוכרת שאחותי צרחה שהיא רוצה סוכרייה על מקל, ואבא כעס וצעק עלייך שתתני לה כבר את מה שהיא צריכה. את לקחת אותנו ויצאת בסערה לקנות לה מה שרצתה. אני יודעת עכשיו שלא התאונה גרמה לה לטראומה" אני משתתקת. אני מעכלת את המילים שאני אומרת ומבינה שזו אני שרדופה בלילות בגלל התאונה הזו. "אני יודעת שחוסר האיזון של אחותי לא נולד ביום ההוא, הוא היה הרבה לפני."
אימא מסתכלת עליי בתדהמה. "כן אמא, אני הלכתי ללמוד פסיכולוגיה בשביל להציל את אחותי מהטראומה שלה. כמה אירוני. אז תדעי לך שילדים שחווים טראומה, גם אם הם בני שנתיים, הם זוכרים הכל. הכל אימא!"
אני רואה את הסערה על פניה. היא אימא שלי ולא רציתי להכאיב לה. אני מפנה מבטי הצידה ונתקלת במבטיהם של מתיאו ואדוארדו שצופים בנו.
"אני עומדת להתחתן. אני רוצה להכיר לך את האהוב שלי," אני אומרת לה, "הוא הבן של מריה שניסית להציל בליל התאונה. את זוכרת את הילד בן השבע שהבאת לרכב שלנו כשהלכת לטפל בה? זה הגבר שלו אני עומדת להינשא."
אני רואה שאימא שלי מהססת. "בואי איתי," אני אומרת לה בקול מפוייס ואוחזת בידה.
אנחנו נכנסות לבית הקפה. אדוארדו בוחן בפנים חתומות את אימא שלי. "תכירו זו אימא שלי ויולט. היא האחות שניסתה להציל את מריה, אימא שלך."
"את טועה ילדתי. מי ניסתה להציל את מריה היתה דפני," עונה לי אדוארדו.
"דפני? אני חושבת שאתה טועה," אני עונה לו, "אני זוכרת את הלילה הזה היטב. זה הלילה בו פגשתי אותך לראשונה מתיאו. אתה היית ילד גדול ואני רק תינוקת בת שנתיים. אתה רואה לא סתם אתה קורא לי בייבי גירל," אני אומרת ומלטפת את ידו "אתה זוכר שאמרתי לך שאתה תהיה בסדר? לא דברתי הרבה אבל את זה ידעתי לומר. אימא שלי תמיד הייתה אומרת לי כשנפלתי, כשקיבלתי מכה שאהיה בסדר."
"בייבי גירל," אומר לי מתיאו, " אני שומע את המילים האלה כל הזמן והייתי בטוח שהן מילים של אימא שלי."
"זו הייתה דפני שניסתה להציל את מריה," חוזר אדוארדו על דבריו. אני רואה הגוף שלו נדרך ופניו מתקשחים, "את רוצה לספר לה או שאני אספר?" הוא אומר ומביט על אימא שלי במבט שמפליא אותי. למה הוא כועס עליה?
אימא שלי נושמת עמוק. "הוא צודק," היא לוחשת לי, "דפני ניסתה להציל את…אשתו."
"תמשיכי," אומר אדוארדו.
אני נרעדת כולי. "אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשמוע. אימא זו את שגרמת לתאונה?"
"לא. נהג שיכור הוא גרם לה. אבל מה שאדוארדו מנסה לומר…שרוצה שאני אומר.. כלומר… דפני הייתה אימא שלך."
"מה זו הבדיחה הזו? את אימא שלי," אני אומרת ומביטה בה. היא לא עונה רק מנידה בראשה לשלילה.
"עשרים ושתיים שנה עברו מאז. אני בת עשרים וארבע היום. מתי חשבת לספר לי? הרי הייתי מגלה יום אחד שאני מאומצת," אני עונה והדמעות שוטפות אותי.
"את לא מאומצת. כשאימא שלך נהרגה אני חזרתי איתך ועם אחותך הביתה והפכתי להיות אימא שלך," היא עונה לי.
"שלי ושל אחותי," אני מתקנת אותה.
"היא לא אחותך. היא הבת שלי," היא אומרת.
"אני חושבת ששמעתי די ליום אחד. גזלתי מספיק מזמנך אימא," אני אומרת.
אני לא יכולה להכיל את הכאב. אני קמה ומתיישבת על מתיאו. לא מעניין אותי כעת שאנחנו בבית קפה. אני לא נושמת ואני יודעת שהדבר היחיד שירגיע אותי כעת זה המגע שלו. הוא עוטף אותי בזרועותיו ומלטף את שיערי בקצב מונוטוני עד שאני נרגעת.
"אתה עוד רוצה אותי?" אני שואלת ומביטה בו בעיניים מוצפות בדמעות.
"את לא מבינה שאני שלך כבר הרבה שנים? נאלצתי לחכות שתגדלי, אבל היית איתי כל הזמן עם המילים שלך שיהיה בסדר. זה השאיר אותי שפוי כל השנים האלה. כל פעם שהיה לי קשה נשאבתי למילים שלך: אתה תהיה בסדר. הכל בזכותך. בחיים לא אוותר עליך. את הנצח שלי. רק עכשיו אני מבין שהחץ הזה שקעקעתי עליי היה שלך," הוא אומר.
אני מרימה עיניי לאדוארדו ורואה את חוסר השקט בעיניו. "הרגשתי שאני חייב לומר לך את האמת. זכותך לדעת. אימא שלך הקריבה את חייה בניסיון להציל את המשפחה שלי, המשפחה שלך. אני מקווה שאת לא כועסת עליי."
"אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה," אני עונה לו, "סוף סוף אני בסביבה עוטפת שלא מכוסה בשקרים. רציתי להאמין שהבית בו גדלתי הוא חם ואוהב. אולי כי אני עטופה באהבה על ידי סבא וסבתא שלי," אני אומרת.
ואז מצלצל הטלפון. אני צוחקת כיוון שזה סבא שלי. "אתם חושבים שהוא שמע שאני מדברת עליו?" אני אומרת ועונה לטלפון.
"קטנטונת. את יודעת שאבא שלך תמיד בא לבראנץ' בשבת. אני מבין שנודעה לך האמת היום אחריי שדיברת עם ויולט, שכנראה אמרה דברים לאבא שלך והוא הודיע שהוא לי כעת שהוא לא בא. הייתי מבקש תבואי. אני אענה לך על כל השאלות שיש לך," אומר לי סבא.
"אני כעת עם החבר…הארוס שלי ואבא שלו," אני עונה לו, "שמו מתיאו סבסטיאן הבן של האישה שדפני ניסתה להציל."
"לכבוד יהיה לי לארח אותם," אומר לי סבא.
"סבא שלי מזמין את כולנו לבארנץ'," אני אומרת לאדוארדו.
"אני אשמח מאד לבוא," אומר לי אדוארדו. הוא מסמן למלצרית שתיגש.
"עלינו לעזוב אני מבקש לשלם עבור הקפה," הוא אומר לה, "לא נישאר היום לאורחת בוקר."
אנחנו יוצאים החוצה והולכים לכיוון הרכב. פתאום אני קולטת שאת השאלה החשובה מכולן לא שאלתי. "מה קרה עם דפני…אימא שלי?" אני שואלת. כל כך הייתי המומה ממה שנאמר לי שלא קלטתי את שנאמר לי על אימי.
"אימך נהרגה יחד עם מריה. אחרי שהעבירה את רפאל ומתיאו לרכב, היא חזרה למריה, רכב פגע בה והיא נהרגה במקום," אומר לי אדוארדו.
"ואיך כך זה קשור לויולט? אני זוכרת אותה ברכב עם אחותי," אני עונה.
"אחותך .כן… ויולט הייתה המטפלת שלך והיא נשארה לטפל בך אחרי שאימך נהרגה," עונה אדוארד.
"ואז אבא שלי התחתן איתה," אני אומרת, "איזה סידור נוח בשבילה."
"כפי הידוע לי הם לא התחתנו מעולם," אומר לי אדוארד.
*
בית מונטגומרי
"אבא שלך היה מרוסק. הוא אהב את אימא שלך מאד," אומר לי סבא כשאנחנו עומדים בחדר העבודה שלו. התמונה הזו שאת כל כך אוהבת," הוא אומר ומצביע על התמונה. אני עומדת מולה ומבינה לראשונה למה. אי אפשר שלא לראות כמה אני דומה לה. "זו אימא שלך, דפני."
אני לוקחת בידי את הנייד וגולשת לרשת החברתית. אני מראה לסבא את תמונת הרקע שלי. בלי לדעת, זו התמונה של אימא שלי שאיתי כל הזמן.
"התמונה היא שלך," אומר לי סבא.
אני מחבקת אליי את התמונה שאני כל כך אוהבת, ומרגישה את אימא שלי כאן איתי.
"את גדלת לתוך מציאות של משפחת סנטורים. כל מה שקרה מסביבך היה לך טבעי. את למדת מגיל צעיר לשמור על הפרטיות של המשפחה, גם בלי שנאמר לך דבר. אבא שלך מעולם לא חי עם ויולט. אמנם הם חלקו את אותו הבית אבל לא הייתה ביניהם זוגיות," מספר לי סבא
"אבל מה עם אדם. אתה שוכח שהיה לי אח ש..התאבד?" אני שואלת.
"גם הוא לא היה אח שלך, אלא הבן של ויולט. זה התשלום שאבא שלך שילם על כך שויולט טיפלה בך בימים שלא היה מסוגל לקום מהמיטה. היא סוחטת אותו כל השנים, מאיימת לפגוע במשפחה. היא יכולה לגרום נזק לכולנו כסנטורים. לא שבאמת יש לה משהו נגדנו אבל אישה נקמנית היא מסוכנת ביותר והיא אחת שאין לה בעיה להפיץ שקרים."
"ומה יקרה עכשיו?" אני שואלת.
"אבא שלך הודיע לי שיהיה המחיר שיאלץ לשלם אשר יהיה, הוא יודיע לה שהוא רוצה שתצא לו מהחיים."
"אף פעם לא הבנתי איך מצד אחד היא מאד גאה בי ומעודדת אותי, ומצד שני היא מתנהגת כלפיי ב…אדישות…רוע. רק לפני שבוע אמרה לי שעליי לחיות את חיי. שום דבר לא נשמע לי הגיוני כעת והכל דווקא כן," אני אומרת לסבא, "בוא נצא החוצה. ממתינים לנו."
אני רואה שמתיאו עסוק עם הנייד שלו. מבט זריז מראה לי שהוא ברשת החברתית. איך הוא עושה לי את זה. הרי הבטיח שלא ידבר עם אחרות. דווקא עכשיו כשאני כל כך פגיעה.
הוא מביט על המסך ומחייך. הוא בהחלט נראה מרוצה מעצמו מה שגורם לי לפרץ לא נשלט של דמעות.
הוא קופץ מהכיסא וניגש אליי. "אל תפריע לעצמך," אני מסננת לעברו. הדבר האחרון שאני צריכה היום הוא לערוך סצינה לעיניי כל.
"אל מה את מדברת?" הוא שואל אותי מופתע.
"עלייך ועל החברות שלך," אני עונה לו.
"הבטחתי לך שלא תהיה אחרת," הוא עונה לי.
"אז הבטחת," אני עונה והדמעות שוטפות אותי.
"אני לעולם לא אשקר לך," הוא אומר לי.
"אז מה יש לך לחפש כעת ברשת החברתית," אני יורה כנגדו, "כשרק אני מעניינת אותך ואני פה לידך?"
"זה מחמיא לי שאת מקנאה אבל אין לך סיבה. תסתכלי בעצמך. הייתי מצפה שתעשי כמוני. נו… למה את מחכה," הוא אומר.
אני פותחת את הרשת החברתית ונבוכה מההתנהגות שלי.
מתיאו ס.
שינוי סטטוס:
במערכת יחסים
עם נלה מונטגומרי
"יש לך דקה," הוא אומר לי בפנים רציניות. לקח לי פחות.
"בואי איתי," הוא אומר לי ואוחז בידי ומוביל אותי בשביל הגן היפיפה של האחוזה של סבא שלי. תסתכלי מסביב, תראי את הפרחים בפריחתם, השמים כחולים נקיים מענן, אפילו בריזה נעימה נושבת מהאוקיינוס. תנצרי את הרגע הזה כדי שכאשר ישאלו אותך איך הייתה הצעת הנישואין שלך תדעי לספר."
הוא כורע ברך לפניי ומגלה לפני את הטבעת שבחר עבורי, טבעת שמסמנת את אירוסיי לו. "יכולתי לתת לך את הטבעת של אימי. אבי הביא לי את תיבת התכשיטים שלי אימי עבורך, אבל סירבתי. רציתי להתחיל איתך עם דף חלק. בלי זיכרונות כואבים."
"תשאל כבר כי אני רוצה כבר לענות," אני מבקשת.
"בייבי גירל. אני חיכיתי בסבלנות עשרים ושתיים שנה להזכירך," הוא צוחק."נלה מונטגומרי אני רוצה לתת לך את הנצח שלי. את מוכנה לחלוק אותו איתי?" הוא שואל.
"אין דבר שאני רוצה יותר מזה," אני עונה, "ברור שכן."
"עוד חודש אני חוגג את יום הולדתי. אני חושב שאין מתנה שאני רוצה יותר מאשר לשאת אותך לאישה. אני חושב שזו הדרך שלי להראות לך כמה אני רציני כלפייך בעצם הבחירה ביום המיוחד שלי," הוא אומר לי.
"אולי תקום כבר ותנשק אותי," אני אומרת לו, "והתשובה היא כן."
הוא קם, אבל במקום לנשק אותי מייד הוא מחבק אותי ומרים אותי גבוה. רק אז הוא משחרר אותי לאט ומנשק אותי נשיקה ארוכה.
אנחנו חוזרים למשפחה.
"הטלפונים שלכם מצפצפים ללא הפסק, מתחרים ביניהם. זה תמיד ככה אצלכם?" שואל סבא.
"ככה זה כשאתה מפרסם ברשת החברתית שאתה במערכת יחסים," עונה להם מתיאו וכולם צוחקים.
"אתם מבינים שהצפצופים האלה הם של לבבות שנשברו למקרא המילים," אני אומרת.
"אני לא רוצה לקרוא מה סטפאנו כתב. אני מציע גם לך לא לקרוא," אומר מתיאו.
"אסור לי לספר, אבל אנחנו משפחה ואני חושבת שלך אני חייבת הסבר מתיאו. סטפאנו הוא אכן בן למשפחת פשע, אבל הוא סרב להיות שותף לעסקים שלהם ונאלץ לצאת לגלות בניו יורק. לפני זמן מה הבת שלו הותקפה. זה דבר רגיל לצערי בעיר הזאת, אבל בשביל גבר כמו סטפאנו התחיל הדמיון לעבוד והוא פחד שזה סוג של נקמה אישית בו. הם הגיעו אליי לטיפול, הוא, אשתו והבת, כל מהם אחד בנפרד. אמרתי לך שאין בינינו כלום. הוא היה מאד תלוי בי, אבל התנתקתי ממנו. בסך הכל אני מטפלת בקורבנות עצמם, לא במשפחות שלהם."
"את הדבר הכי חשוב לא סיפרת," אומר מתיאו.
"עוד חודש, ביום הולדתו של מתיאו, אנחנו מתחתנים!" אני אומרת ומראה להם את הטבעת הנוצצת שעל אצבעי.
*
חודש עבר
יום שלישי
שש בבוקר אני מרגישה את ידו של מתיאו מלטפת את גופי. "אני לא מאמין שנאסר עליי להיות איתך ביום הולדתי. מה חשבתי לעצמי שבחרתי ביום הזה," הוא נאנח.
"כל בוקר אתה יוצא לעבודה כך שבשעות האלה בכל מקרה אתה לא איתי. לפני שאתה יוצא אתה עושה איתי אהבה מה שלא נמנע ממך היום, ובצהריים בשעה שאנחנו נוהגים להיפגש בדירה במונטגומרי הייטס מידי יום כבר נהיה נשואים," אני אומרת לו.
"את מבינה למה אני כל כך מטורף עלייך? את תמיד יודעת לומר לי את המילים הנכונות כדי להשקיט אותי," הוא אומר לי, "בדיוק כשם שאת יודעת לספק אותי. אז עכשיו מספיק עם הדיבורים. את יודעת מה אני מצפה שיקרה," הוא אומר לי.
אני מורידה מעליי את השמיכה וחושפת לפניו את גופי הערום. "ככה בדיוק אני אוהב אותך," הוא אומר ומתחיל לטייל עם לשונו משפתיי לכיוון מטה באיטיות מטריפה אותי.
"ששש.." הוא אומר לי בשעה שאני מניעה את עצמי בחוסר סבלנות מתחתיו, "סבלנות…."
*
יום שישי בערב.
היה לנו ברור שהמוזמנים למסיבת יום ההולדת של מתיאו יאשרו כולם את הגעתם.
"אני כבר לא יכול לחכות," הוא אומר לי בחיוך בשעה שהוא משחק עם טבעת הנישואים שעל אצבעי. "אני שמח שיש לאחוזה שערים נעולים, אחרת בטח הבית היה מלא כבר בלונדיניות. אני שמח שהשכרנו את המקום ולא הזמנו את כולם לבית שלנו. תמיד הייתי קנאי לפרטיותי ועכשיו יותר מתמיד."
"אני חושבת שהיינו צריכים לבקש מהעוזרת שתישאר," אני אומרת לו. הוא מביט אליי בשאלה, "שתטאטא את שברי הלבבות כשתיוודע להם הבשורה."
בשעה שמונה בערב נפתחים השערים ואנשים ממהרים להדחק לחצר. שערי הגן הגדול פתוחים ושם נערכת המסיבה. בכניסה עומדים מאבטחים בודקים בקפדנות את הנכנסים.
המוסיקה גורמת לאנשים לגשת לרחבה שהוקמה במרכז ולרקוד, אחרים מתיישבים ליד הבר המאולתר. אני נמצאת עם החברות שלי ואילו מתיאו מסתובב בין אורחיו. אני מציצה אליו ורואה אותו משחק כל זמן בטבעת הנישואים שלו. לעצמו בחר טבעת שבהחלט מפגינה נוכחות. אני שמחה שעבורי בחר טבעות עדינות. מה שלא התפלאתי זה לראות שהוא ביקש לחרוט את שמותנו עליה, כשם שביקש שיחרטו עבורי.
כאשר הגן מלא בחוגגים עולה מתיאו לבמה.
"אני רוצה להודות לכולם שבאתם לחגוג איתי את יום הולדתי.
גיל 29 בהחלט כבר מתחיל להיות גיל רציני. שנה אחרונה שסוגרת את שנות העשרים הפרועות.
שנה שמתחילים לדבר איתך על רצינות בחיים, על זוגיות.
לפני כחודש שיניתי את הסטטוס שלי.
אני מניח שכולם יודעים שפרסמתי שאני במערכת יחסים עם נלה מונטגומרי.
מערכת היחסים הזו הסתיימה ביום הולדתי.
"איפה את נלה?" הוא שואל, "אני מקווה שזה בסדר שאני משתף את זה. אולי תבואי?"
אני עולה לבמה. "בטח," אני עונה, "מה שמזכיר לי שבאמת כדאי שתשנה את הסטטוס ברשת החברתית."
"ליום הולדתי ביקשתי מנלה מתנה מיוחדת. ביקשתי שהיא תוותר על משהו בשבילי. והיא עשתה זאת באהבה."
הוא מחייך אליי ואני נושכת שפתיים מולו.
"בואי הנה," הוא אומר ומושך אותי לנשיקה סוערת לעיני כולם.
"אז כפי שאמרתי גיל 29 הוא גיל להתחיל לחשוב על החיים שלך ברצינות וזה מה שעשיתי. דבר ראשון ויתרתי על האופנוע. כבר מעל חודש לא רכבתי עליו.
הדבר השני הוא שממש ביום הולדתי שחל ביום שלישי האחרון, נשאתי לאישה את אהבת חיי, את נלה. אני נרגש להציג בפניכם את אשתי,נלה סבסטיאן." וברגע שהוא אומר את זה עפים לשמים בלונים לבנים הנושאים את שמותינו.
*
*
בזה לא תם הסיפור. כמה מילים אחרונות נכתבות בפרק הסיום "אחרית הדברים."
