היא זקוקה לתשואות הקהל.
הנפש, שלה צמאה למילה טובה.
למרות שהיא מקבלת ממנו פה ושם מילים טובות, היא יודעת.
המילים האלה באות עם מחיר.
מחיר שלעיתים זה פשוט לה לשלם, ולפעמים עולה לה בבריאות.
החיוך על פניה בשעה שהיא קמה ממיטתה הוא משהו שקורה לה
בלי לחשוב.
ואולי דווקא כתוצאה ממחשבות רבות , או כפי שקוראים לזה ניסיון.
כשאת נשואה לגבר נחשק, שופע סקס אפיל מי יעלה על דעתו
שקיבלת ממנו את התואר שכולן חפצות בו: "אשתו של"
ובערך זה הכל?
אפילו את מיטתו הוא חולק איתך רק כדי לישון.
כמובן זה קורה בשעה שהוא חוזר מאוחר מ"העבודה."
בתוך תוכך את יודעת שאין לך מה להציע לו, כי הוא חוזר אלייך
שבע מאישה אחרת.
את יודעת עליה, כי פעם בזמן שאת מילאת את תפקידך כאישתו
וכיבסת את בגדיו, הרחת את הבושם האחר,
אך יותר מזה…
מצאת את הפתק.
מה הוא כתב לה את לא יודעת אבל יכולה להבין זאת מהפתק
שהיא כתבה לו.
מי כותב בימינו פתקים? מי מצייר לב בטוש אדום בסוף כל משפט שני?
זה ברור לך שהיא ידעה שיפגשו שכן הדף ספוג בבושם שלה.
פעם היא קראה באתר של בוגדים שגבר כותב שהוא מביא
מהבית את הסבון שלו והבושם שלו שיהיה לו למקלחת שאחרי,
כדי שהחוקית לא תריח.
הוא אפילו את זה לא טורח לעשות.
*
אז ככה יוצא שבשישי בלילה זה הלילה שהוא מעניק לה
את המילים שלו והן צורבות לה צלקות בלב כי היא לא יודעת
מי לנגד עיניו בשעה שהוא שופע אהבה כזו.
היא מוצאת את עצמה מקנאה באחרת בשעה שהוא עושה
איתה עצמה אהבה.
*
הכאב גדול מידיי והיא מחליטה לשים לו קץ.
כדורים נראים לה הפתרון הפחות כואב.
אבל כשהיא מתבוננת בחפיסת הכדורים שבידה היא מחליטה שלא.
חייה שווים יותר.
היא משאירה את הבית כפי שהוא, לא מנקה אותו באובססיביות
כמו מידי יום. הרי מה יש לנקות בבית שלא באמת חיים בו?
שלא לדבר על כך שיש לה עזרה פעמיים בשבוע.
*
יום יפה בחוץ. שמש נעימה מפיצה את חומה, הציפורים מפטפטות
בעליזות, הפרחים בשביל הכניסה מחייכים אליה, והעץ הגדול מתכופף
מעט ומצל את השביל.
איך זה שמעולם לא ראתה זאת?
ההתלבטות לאיזה כיוון לפנות לא פשוטה שכן היא לא באמת
יודעת מה היא רוצה לעשות, אבל תחושת הצימאון מזכירה לה שלא
אכלה דבר וגם לא שתתה ועכשיו כבר היה מובן שהיא תמצא לה
בית קפה קטן ותתפנק לה.
היא לא באמת ידעה כמה אוהבים אותה, אבל אנשים לא מפסיקים
לגשת אליה.
"את לא…?" הם שואלים אותה. אותה!
"לא אשתו של.." אלא היא!
היא כל כך מתרגשת, מוחמאת וגם נבוכה משפע תשומת הלב שמוענקת
לה פתאום.
כמובן שעבדה מאד קשה, השקיעה ימים כלילות כדי להגיע לאן שהגיעה.
היא כל כך רוצה שהוא יראה את זה, עולה המחשבה בליבה.
גם כדי שיהיה גאה בה,
אך בעיקר שיראה איך אחרים רואים אותה.
עכשיו מתחיל להתגבר בה הכעס עליו ועל כך שהוא לא רואה אותה.
**
הוא עומד המום מול הפתק שהשאירה לו.
"אין עוד טעם.
משחררת אותך."
הוא מרים לה מייד טלפון, אבל היא לא עונה.
ואז מזדחלת המחשבה למוחו שאולי יש לה מישהו אחר.
הוא יודע שהוא אשם,
שכן הוא התייחס אליה כמובנית מאליה.
ברור שכך הרגיש.
היא הסלע שלו, היסודות החזקים של החיים שלו שבלעדיה
שום דבר לא היה מתקיים.
עכשיו כשהלכה ממנו הוא מחכה בקוצר רוח לסיום יום העבודה
וממהר הביתה. אולי בכל זאת תגיע?
למורת רוחם של שותפיו הוא מפסיק להגיע לעבודה,
דווקא עכשיו כשעמדו לפני הפריצה הגדולה.
זה לא שהוא מפסיק לעבוד, אלא שהוא עובד מהבית או מבתי הקפה
בהם הוא מקווה למצוא אותה, אך לשווא.
*
כאשר מגיעה ההזמנה לגישור טרם גירושין הוא לא מופתע.
ביום המיועד הוא לובש חליפה, מתבשם, רוצה להראות במיטבו.
כך גם היא. היא ניראת נפלא עד כאב.
עכשיו הוא כבר בטוח שיש לה גבר אחר.
"ומה הסיבה לבקשת הגירושין?" שואלת המגשרת.
"בגידה," היא עונה.
"על מה את מדברת?" הוא מתפרץ לעברה.
היא מביטה בו במבט חסר רגש.
למרות שהוא מכיר אותה היטב ויודע שהמבט הזה מכסה על הרבה
רגש, הוא לא יכול להתנחם בידיעה שכך הדבר.
"תחסוך ממני, אני יודעת," היא אומרת לו.
"את לא," הוא עונה לה, "כיוון שלא בגדתי בך מעולם. אולי זו את
ש.." הוא אומר אבל לא משלים את המשפט.
"ומה לדעתך זה?" היא אומרת ואוחזת את הפתק מול עיניו.
הוא מביט בה המום ורוצה לומר לה שלא ראה את הפתק מימיו,
אבל לא.
אם היא יכולה להאמין שהפתק נכתב לו הוא אמת צריך לשחרר אותה.
*
אבל בשעה שהיא מראה לו את הפתק היא רואה שכתוב בו משהו מצידו השני.
היא כל כך המומה. איך לא שמה לב עד היום שמצידו השני של הפתק כתב לו
שותפו לעבודה מיזכר.
*
היא עדיין בוהה בפתק כאשר מונח לפניה ההסכם חתום בכתב ידו .
היא פורצת בבכי.
"אני לא חותמת," היא אומרת למגשרת, "לא לפני שאדבר איתו….לבד."
היא מגישה לו את הפתק. הפעם עם צידו הנכון בו כתוב המיזכר.
"אני מבקשת שתסלח לי," היא לוחשת לו.
"על מה?" הוא עונה לה בקור, "על שלא האמנת בי?"
"כל כך פחדתי שאני מאבדת אותך ובסוף במו ידיי איבדתי," היא עונה לו בדמעות.
"כל זה בגלל פתק? כל כך היה ברור לך שבגדתי בך שלא חשבת לשאול אותי?" הוא עונה לה.
"כל כך הרבה שעות הייתי לבד בבית חיכיתי לך, השתגעתי מגעגועים אלייך," היא
אומרת כמעט בלי קול.
"הייתי עסוק בלבנות את העתיד שלנו," הוא עונה לה.
"ובדרך לשם הפסקת לראות אותי," היא אומרת.
*
הוא שותק ומביט בה.
"בימים שלא היית למדתי שאני יכול לעבוד אחרת," הוא אומר לה לבסוף,
"זה אני שצריך לבקש שתסלחי לי. אני מעדיף לאבד את העבודה מאשר לאבד אותך."
"ובכל זאת חתמת לי," היא אומרת.
הוא ניגש לשולחן לוקח את המסמך עליו חתם וקורע אותי לחתיכות קטנטנות.
"שנלך הביתה?"
*
*
#pixabay
יעל יהל
מיתרי ליבי©
עלה בבלוג שלי באתר https://baravidan.com