עכשיו כשהוא חושב על זה ככה זה התחיל.
יום אחד כאשר נכנס לרשת החברתית ראה את פניה המחייכות
מתוך שורה של אנשים שהוצעו לו כהמלצה לחברות.
החיוך הזה גרם לו לעצור לרגע למרות שהתרוצצו לו מילים בראש
שהתכוון לעלות כפוסט.
הוא הביט בתמונה שלה ליד הים, לבושה שמלת טריקו פשוטה שהדגישה
את קימוריה. אבל יותר מכל הוא חייך למראה עיניה המחייכות.
עכשיו כבר היה סקרן לראות מי היא.
כמובן ששלח לה בקשת חברות, אבל לא התאפק ונכנס לקרוא מה
היא מעלה.
הוא דווקא אהב שהיא כותבת בתמציתיות עולם ומלואו.
בכל זאת נמנע מלשלוח לה "לייק" או "אהבתי."
למרות שראה שהיא ממשיכה להעלות את הפנינים שלה לאורך היום,
מה שאומר שהייתה שם, להצעת החברות לא ענתה.
עם הזמן התחיל לשלוח לה סימן. זה התחיל מ"לייק," שזה אומר שאהבתי
מה שכתבת, והגיע ל"לב" שזה כבר הראה לה שהוא ממש אהב.
כל פעם התאכזב לראות שלא הגיבה.
הוא מצא עצמו מגיב למילים שלה אצלו.
לעיתים ממש השתמש במילה אחת או שתיים.
לו רק הייתה קוראת אותו…
אבל היא לא הגיבה אליו והוא הבין שהיא לא.
*
רשימת החברים שלה הראתה לו שיש לה יותר חברות מחברים.
בכל זמן נתון אחר ברור שהיה הולך לבקר את החברות שלה,
מי יודע, אולי היה מוצא ביניהן אחת מעניינת.
אבל ככל שהעמיק לחקור אותן, כך היא נראתה לו יותר מסקרנת.
מתמונות הגברים לא יכול היה להבין כיצד היא מאשרת אותם ומצא
עצמו נכנס לראות מה נכתב על הקיר שלהם.
הפליא אותו לראות שיש שם לא מעט גברים שתמונתם מראה
את החזה שלהם, מה שלו נראה ממש מגוחך, אבל כשנכנס לקרוא
אותם ראה שהם כותבים את ליבם.
עם הזמן הוא כבר ממש הגיב לה.
הוא כתב לה שהיא כותבת נהדר וכמה זה מדהים שבמילים בודדות
היא אומרת כל כך הרבה.
היא עשתה לו "לייק" לתשובה,
כתבה לו "תודה,"
אבל לא אישרה את בקשתו.
*
הוא היה פותח את הבוקר עם המילים שלה,
אחרי שהתרחץ, כאשר היה עירני דיו.
ישב לשתות איתן את הקפה הראשון.
הוא קרא אותן בין הישיבות שניהל ביד רמה,
ורגע לפני שהלך לישון בשעת לילה מאוחרת.
*
הוא די הצליח לקלוע לשעות שבהן היא מעלה את מילותיה.
כאילו משהו פנימי בו צלצל והודיע לו שהיא כתבה.
יום אחד קרה שבאמצע פגישה משהו בו בער פתאום
והוא התנצל ויצא רגע מחדר הישיבות לחדרו כדי לקרוא.
נשכח ממנו לגמרי שזה יום הולדתו.
הוא כל כך היה שבוי במילים שלה שהפסיק לקרוא
את ההודעות האחרות.
הוא הוציא את הנייד, שהיה על "שקט" מכיסו
ובהה בתמונתה המחייכת מתוך תיבת ההודעות שלו.
היה בה קישור למילים כתבה.
שלא כהרגלה היא כתבה הפעם הרבה.
היא כתבה על כך שהיא בת מזל לביאה.
כרגיל התחכמה בדעתה על האריות,
כתבה על אופיים ועל האופן בו הם אוהבים.
את מילותיה סיימה במילים:
"זה שלי,
זה שלך…."
לפוסט הארוך צורפה תמונה של עוגת שוקולד.
*
הוא היה נרגש כל כך שלא שם לב שהיא אישרה את
בקשת החברות שלו.
כאשר קרא שוב בעיון את הברכה ראה שמילותיו
שזורות בה, והוא הבין.
היא קראה אותו כל הזמן.
עכשיו כשידע שביום הולדתו חל גם יום הולדתה
היה סקרן לראות בת כמה היא.
הוא זכר שנכנס לראות מה מצבה המשפחתי ושמח שהיא רווקה.
איך לא חשב לבדוק גם את גילה?
היא הייתה צעירה ממנו בעשר שנים בדיוק.
לו זה נראה מושלם אבל מה היא חושבת על כך?
היא…הוא ניזכר שהאור דלק אצלה, מראה שהיא שם,
והיא כבר רואה שהוא קרא את הברכה.
*
"מזל טוב ילדונת," הוא כתב לה ושלח לב.
"תודה על העוגה, אבל איפה שלך?" כתב.
"חשבתי ש…נחלוק יחד," היא כתבה לו ושלחה לו אימוג'י
מסמיק.
"איפה ומתי?" הוא שאל.
"לא קראת את מה שכתבתי…." היא ענתה לו.
הוא התפלא, הרי קרא כל מילה פעמיים ויותר.
הוא נכנס לקרוא שוב והבין.
*
היה לו ברור שאין טעם שימשיך בישיבה.
המחשבות שלו היו נתונות רק לה.
הוא הזמין מקומות לשעה היעודה בבית הקפה ליד הים,
והלך לבחור לה מתנה.
דווקא התכוון לקנות לה תכשיט זהב.
בדרך לחנות ניתקל בדוכני רחוב ובהם מציעים אמנים צעירים
את אומנותם.
הוא מיהר לעבור דרכם אבל היה אחד עם ציורים של ים שמשך
את תשומת ליבו. הוא לא היה צריך לחשוב הרבה.
היה בו בדיוק מה שחיפש. צמיד עדין עם צדפים מוזהבים
ולב אחד קטן.
המוכר עטף אותו יפה והגיש לו כרטיס ברכה שעליו ציור
של חוף הים.
"תכתוב לה משהו יפה," הוא אמר.
דקות ארוכות הוא עמד וחשב מה יכתוב לה.
התרוצצו בו כל כך הרבה מילים שרצה לכתוב לה ולא ידע
מהיכן להתחיל.
לבסוף לקח טוש אדום ומילא את הכרטיס בלבבונים אדומים.
יעל יהל
מיתרי ליבי©
מתוך הבלוג שלי באתר https://baravidan.com
דף הפייסבוק שלי: מיתרי ליבי – סיפורים
