אני עומדת מול המראה ומסרקת את שיערי בקפידה,
לוקחת גומייה שחורה ואוספת אותו לקוקו קופצני,
מסיימת לאפר את עיניי, מבליטה את צבען,
מתיזה כמות מדויקת של בושם, לא פחות מידי לא מוצף מידי.
אני לא צריכה להיות מרוכזת בבגדים שאני בוחרת,
ברור לי שזו תהיה אחת החליפות וחולצת בד מחויטת מתחתיה,
ולכן מנצלת את הזמן שבו אני מתלבשת לתת הוראות לעוזרת שלי
בקשר לישיבת הבוקר.
רק כאשר אני עומדת לצאת מהדירה ומציצה במראה, אני רואה
שבהיסח הדעת לבשתי חולצה כחולה מתחת לחליפה השחורה,
וזה נראה כתאונה אופנתית.
אני מציצה על השעון ויודעת שאם אתעכב אני עלולה לאחר לישיבה.
מצד שני אני לא יכולה להרשות לעצמי להראות כך.
מה אם כן חשוב יותר?
"למה היית צריכה לדבר בנייד כשאת לא לבושה?" אני גוערת בעצמי
ומתפשטת בדרך לארון הבגדים.
עכשיו כשכולי מרוכזת במלתחה שלי אני מתקשה לבחור.
מה גרם לי לבחור בחולצה האדומה אין לי הסבר.
*
הרבה גבות הורמו כאשר נכנסתי לחדר הישיבות.
אני לא בטוחה שאי פעם ראו אותי בצבע כזה לוהט.
אני מתעלמת מהמבטים.
לו רק ידעו כמה אני נבוכה ברגע זה,
כמה אני לא מרגישה במקום הבטוח שלי.
המבט על פניי לא מסגיר דבר. לפחות כך אני מקווה.
הישיבה מתנהלת במקצועיות ולשביעות רצוני.
גם לו רציתי לשכוח את העובדה שאני בחולצה אדומה המבטים
שמגניבים לעברי הגברים לא מאפשרים לי זאת.
"יפה לך," אומר לי שותפי באגביות בשעה שהוא עובר לידי.
*
הישיבה מסתיימת ואני הולכת לשירותים.
אני מביטה בדמותי במראה ונחרדת.
האיפור כל כך לא תואם לחולצה האדומה שלי. הוא חיוור מידי.
"אני יוצאת לחצי שעה," אני אומרת לעוזרת שלי, "תתארגני בינתיים לישיבה עם הלקוח."
אני ממהרת לצאת מהבניין, חוצה את הכביש בריצה לעבר מרכז הקניות בלב העיר,
ונכנסת לחנות של מוצרי היופי.
דיילת היופי מקבלת את פני בחיוך.
"את בטח מבינה," אני אומרת לה ומצביעה על החולצה ועל פניי.
"לא מתאים לך," היא עונה לי, "את תמיד כל כך מוקפדת. בואי נראה מה אני עושה איתך."
אני נדהמת מהתוצאה, לא מכירה את האישה שנשקפת מולי מהמראה.
השפתיים האדומות תואמות את החולצה והעיניים בולטות ביופיין יותר מתמיד.
אבל איפה אני בתמונה הזו?
אני אוהבת את מה שאני רואה, אבל מתקשה לשייך את זה אליי.
זה נראה לי …נועז מידי.
מבט זריז בשעון מראה לי שאין לי זמן להתלבט. אני משלמת עבור המוצרים
וחוזרת למשרד.
רגע לפני שנסגרת הדלת בחדר הישיבות אומרת לי העוזרת שלי שיש לי שיחה
דחופה מלונדון.
"תתנצלי בשמי שאאחר לישיבה," אני אומרת לה ונושמת לרווחה.
*
באיחור של חצי שעה אני נכנסת לחדר הישיבות.
"וואו," לוחש לי שותפי, "את נראית מדהים."
אני מהנהנת מולו בראשי. אני מקווה שהוא יסתפק במילים.
אין לי כל רצון שזה יגלוש מעבר לזה, למרות שהוא נראה מדהים אין לי רצון שיתפתח בינינו משהו. .
שוב אני בחדר מלא גברים, ואף אחד לא מסתיר את מה שהמראה שלי
עושה לו.
מסתבר שהם התקדמו יפה בלעדיי כיוון ששותפי מציע שיצאו להפסקת קפה.
"איפה היית? זה נראה כאילו התפנקת לך במכון יופי באמצע היום. אני מניח ששכחת לגמרי מהישיבה," אומר לי שותפי.
"הייתי מצפה שאחרי שנים של הכרות איתי שתדע כמה לא הגיוני מה שאמרת כעת," אני עונה לו, "סגרתי את העסקה בלונדון."
"אני לא מאמין," הוא אומר לי," חשבתי שזה ייקח שבועות."
"אתה כנראה באמת לא מכיר אותי. אני לא אחת שמנהלת שיחות חולין. אני תוקפת ישר את לב העניין," אני עונה לו ולא מפרטת מה קרה שם בעסקה הכי חמה בלונדון שנפלה כפרי בשל לידיי. התגובה שלו מונעת ממני לספר לו כיצד עשיתי זאת.
"ככה את תמיד?" אני שומעת קול מאחוריי, "כי נראה לי שהתאמצת יתר על המידה היום."
אני מסתובבת ורואה את מי שאני מנחשת אחד העובדים בחברה של הלקוח החדש שלנו.
הוא לובש ג'ינס כחול וחולצת בד לבנה. בניגוד לכל האחרים, הוא לא עונב עניבה, החולצה פתוחה מעט והשרוולים מקופלים. "ולי נראה שהתאמצת פחות מידי. אבל יפה שבכל זאת לבשת חולצת בד ולא טי שרט שעליה כתוב.." אני משתתקת. כמה שאני כועסת אני לא יכולה להוציא מפי את המילים שבאמת הייתי רוצה לומר לו.
"עוד נדבר על זה," הוא אומר לי וניגש להכין לעצמו קפה.
*
המילים שלו מערערות אותי. על מה יש לנו לדבר.
"איך אני?" אני שולחת לעוזרת שלי תמונה סלפי.
"מהממת," היא עונה מיד.
"נו תהיי רצינית. אני לא נראית צבועה מידי?" אני שואלת.
"את נראה מלאת חיים. זה הולם את החולצה האדומה שלך," היא עונה לי, " הפתעת היום את כולם."
אני רוצה לשאול אותה האם אני לא נראית זולה כך, אבל בשעה שאני מביטה בתמונה הסלפי שוב, אני רואה מולי אישה זוהרת.
*
להפתעתי דווקא זה שלבוש בג'ינס מוביל את השיחה ופונה אליי ישירות. אני משכנעת אותו בקלות מדוע כדאי לו לעבוד איתנו והעסקה נחתמת מהר מהמצופה.
אני מרגישה את המבטים שלו עליי גם אחרי שכולם קמים ללכת. אני חומקת מבעד לדלת הצדדית ומשם יורדת דרך מדרגות החירום לקומה למטה. אני ניגשת לחדר של מנהלת החשבונות ומדברת איתה על עסקת לונדון.
"את תמיד נעלמת?" מתקבלת הודעה עם סמיילי קורץ.
השולח הוא מספר חסוי אבל ברור לי מישהו.
"אתה תמיד שולח הודעות בלי להזדהות?" אני עונה.
"ובכל זאת ענית. את יודעת מי אני," הוא כותב.
"כן. אתה הסמיילי הקורץ," אני עונה.
"לא ענית לי," הוא כותב.
"גם אתה לא," אני עונה לו.
"ותשובתך?" הוא ממשיך.
"אני בפגישה," אני כותבת.
"ועדיין מוצאת זמן לענות לי. חמש מתאים לך? אבוא לאסוף אותך," הוא כותב.
"אין טעם. אני לא האישה שראית היום," אני עונה.
"אני יודע," הוא עונה, "אחרי שניפגש תהיי."
*
אני מודיעה לשותף שלי שאני יוצאת יותר מוקדם היום.
"את? תגידי מה עובר עלייך היום?” הוא שואל מופתע.
הוא רגיל לחיים הכל כך צפויים שלי, החיים שלכל שעה יש את ההגדרה המסוימת שלה, ואיש לא יכול להזיז אותי ממנה.
"אתה צודק, אני לא מרגישה טוב," אני עונה לו.
ומה יכולתי לענות לו? שהעובדה שהבוקר שלי לא התחיל בצורה מושלמת ערערה את כולי? ששום דבר לא נפל במשבצת הנכונה ולא ידעתי איך להתקדם למשבצת הבאה?
וכי יכולתי לומר לו שאני לא רוצה להיות כאן בשעה חמש?
*
אני בוחרת ללכת ברגל שכן בבוקר הזמנתי מונית.
היה לי ברור שנהג המונית ייסע כמשוגע, כפי שנוהג נהג בעיר הגדולה וכך אגיע מהר יותר לעבודה.
אני מנסה להיזכר מתי הלכתי כך באמצע היום ברחובות העיר, בוחנת חלונות ראווה, לא ממהרת לשום מקום.
אני בוחנת את בבואתי בחלון הראווה ומחייכת לעצמי. "מי את?"
רק כאשר אני בתוך החנות אני קולטת שזו חנותה של חברתי הטובה.
היא מקבלת את פני בשמחה. "לרגע לא האמנתי שזו את. מה את עושה פה באמצע היום? אגב, את נראית נפלא."
אני מחייכת אליה וחושבת כמה היא זה טבוע אצלה להחמיא לכל אחת שנכנסת לחנות.
"באת בזמן. בדיוק סיימנו לתלות את הקולקציה החדשה שהגיעה מפריז," היא אומרת לי.
אני עוברת בין המתלים, בוחרת לי כמה חליפות ופונה לכיוון חדר ההלבשה.
"סליחה," היא אומרת לי ולוקחת את הקולבים מידי, "מאלה לא חסר לך." היא תולה בחדר ההלבשה כמה פריטים צבעוניים שמשאירים אותי המומה.
"אל תתני למראה שלי היום להטעות אותך," אני אומרת לה, "זה היה ממש לא במתכוון."
"אני יכולה לדמיין אותך כמה נבוכה היית היום מהמראה הזה שהחלטת לברוח מוקדם מהעבודה," היא עונה לי.
אני מביטה עליה נעלבת, אבל המבט המרוכך בעיניה מראה לי שהיא איננה לועגת לי אלא באמת רוצה את טובתי.
משהו נשבר בי.
"את בטח חשבת לעצמך שאני אמרתי לך מה שאמרתי כי אני רגילה להחמיא ללקוחות. את טועה. את חברה שלי ואני רוצה לראות אותך משתחררת כבר. העובדה שאת אשת עסקים לא תעשה אותך פחות כזו עם שמלה צמודה שמבליטה את נתונייך, או לבושה שמלה קלילה עשויה מבד גולש."
אני חייבת להודות שהיא צדקה. כל מה שאני מודדת נראה עליי מושלם.
"אני חייבת לצלם אותך," היא אומרת ומוציאה את הנייד ובלי לשאול אותי מתחילה לצלם, מה שמביך אותי מאד.
"את מבינה שזו לא אני," אני עונה.
"מה שאת לא מבינה הוא שהאישה בחליפה זו לא את," היא עונה לי, "מה את מסתירה?"
*
אני צועדת הביתה עם השקיות המלאות בבגדים שבחיים לא הייתי מאמינה על עצמי שאקנה. מה עבר לי בראש בשעה שנכנעתי לה? לאיפה בדיוק אני אלבש את הבגדים האלה.
"אני מאד מרוצה מהבגדים שקנית," מתקבלת ההודעה מהגבר בג'ינס.
רגע אחרי שאני יוצאת מהמעלית לכיוון דירתי. אני מסתובבת לאחור, מחפשת אותו אבל הוא לא נראה לעין.
"את בטח תוהה מאיפה אני יודע?" הוא כותב.
אני לא עונה לו.
"ואני תוהה איך זה שאישה יפה כמוך חונקת את עצמה בחליפות במקום להראות במלוא הדרה," הוא כותב מה שמערער אותי עוד יותר.
"אני סקרן לראות מה תלבשי לקראת הפגישה שלנו…." הוא כותב.
הוא מעצבן אותי. מיהו חושב שהוא. מי אמר שאסכים להיפגש איתו מחוץ לחדר הישיבות?
*
ובכל זאת יש בו משהו שגורם לי להיענות לאתגר.
אני מתלבטת מה ללבוש.
אמנם איני יודעת אם באמת נפגש, הרי לא סיכמנו דבר, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יודע שאינני במשרד, יודע שקניתי בגדים, אני לא אתפלא אם הוא יודע היכן אני גרה.
"תראי לי מה את לובשת?" מתקבלת ההודעה.
"סליחה?!" אני עונה. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה.
"אני רוצה לדעת אם זה יתאים," הוא כותב.
"ומי אמר שאנחנו נפגשים?" אני עונה.
"את יודעת שכן," הוא עונה לי.
"תתפלא. אנחנו לא," אני עונה.
*
אני שומעת נקישה על הדלת. אני תוהה מי זה יכול להיות. הרי הבניין שלי מוגן עם שמירה סביב לשעון.
אני פותחת את הדלת ומופתעת לראות אותו. הפעם הוא לבוש אחרת. ג'ינס מרושל מעט וחולצת טריקו פשוטה.
"בואי אני חייב לחזור," הוא אומר לי.
"אז תחזור," אני אומרת לו.
"אני חושב שהבנת שאני עקשן ממך," הוא עונה לי. "המסיבה כבר התחילה. מה כבר יכול לקרות לך?"
אני ניגשת לנעול נעליים אבל הוא מונע ממנה. "אני רוצה אותך יחפה."
*
אני לא מכירה את עצמי. אני יורדת איתו לחניון, ומגלה באותה הזדמנות שהוא גר בבניין שלי.
אנחנו נוסעים לשפת הים. אני לא מאמינה למה שאני רואה.
החוף מואר כולו ואנשים רוקדים לצלילי מוסיקה סוחפת שבוקעת מהרמקולים.
הוא אוחז בידי ומוביל אותי לרקוד ביניהם.
אינני זוכרת מתי רקדתי פעם אחרונה.
"תתמסרי לי," הוא אומר בשעה שהמוסיקה מתחלפת לריקודי זוגות, "תני לי להוביל אותך."
אני עוצמת עיניים ונותנת לעצמי להרפות לראשונה מזה שנים.
הוא מצליח בעדינות, כמעט בלתי מורגשת, להוריד ממני את השכבות שעטפתי את עצמי בהן. כל ההגנות שחשבתי שיעזרו לי להצליח יותר.
"תראי כמה את יפה כשאת כמו שאת, בלי מסיכות," הוא לוחש לי.
אני לא מגיבה .אני מרחפת בזרועותיו וראשי בעננים.
יעל יהל
מיתרי ליבי©
עלה בבלוג שלי באתר