בוקר של יום חדש. אני עומדת לצאת מהבית.
לא שזה מרגיש לי יותר בית אחרי שעזב.
אני פותחת את הדלת ומופתעת לראות חבילה מונחת על השטיח ליד הדלת.
על החבילה מצוייר לב באדום ומילה אחת: "בשבילך."
ברור לי שזה לא ממנו שכן את הכתב איני מכירה.
אני מנסה לחשוב האם כתב היד שייך לגבר או אישה.
אני נוטה לחשוב שזה גבר. למה? אין לי באמת סיבה הגיונית.
לרגע לא עוברת בי המחשבה מה יש בפנים, אלא רק למי היא שייכת.
אני חוזרת לדירה ומתקשרת לאיש הבטחון שיושב בלובי. "הונחה כל סף דלתי חבילה.
יש לך מושג ממי זה?"
"היה פה בחור צעיר ואמר שנתבקש למסור את זה לדירה ארבעים," הוא עונה,
"ניסיתי מספר פעמים ולא הייתה תשובה מדירתך. כיוון שהמשמרת שלי עומדת להסתיים
הנחתי אותה על סף דלתך."
*
אני יוצאת מהלובי דרך דלת הזכוכית הגדולה.
בחוץ עומד מנקה החלונות. הוא מפסיק לרגע את עבודתו ועוקב אחריי.
על פניו חיוך מאד מסתורי.
אני מנסה להיזכר האם כבר ראיתי אותו פה אבל לא מצליחה.
הוא לא מסיר את עיניו ממני והחיוך לא יורד מעל פניו.
"בוקר טוב לך אישה יפה," הוא לוחש לי כאשר אני ממשיכה ללכת.
אני מפנה ראשי לעברו.
יש לו מבט של גבר מרוצה מעצמו, אבל אין בו דבר שיאשר לי
שיש לו חלק בפתרון התעלומה שהונחה על סף דלתי.
"חבל שהמנקה הקבוע שלכם לא אמר לי שיש בבניין נשים יפות כמוך,"
הוא אומר לי, "לו ידעתי הייתי מביא לך פרח."
*
אני חוצה את הכביש ופוסעת לעבר חנות היינות הפינתית.
רגע אחרי שאני נכנסת וסוגרת אחריי את הדלת,
רגע אחרי שהפעמון בכניסה מפסיק לצלצל,
אני נזכרת שבעל החנות הוא חברו הטוב.
"אז מה היין למישהו מיוחד?" הוא שואל והמבט שלו חומד את גופי.
"השמועות רצות מהר," אני חושבת במירמור.
גם אם הוא חברו הטוב היה יכול להתאפק קצת. עוד לא עברו
שתיים עשרה שעות.
"וכי מה אתה חושב?" אני עונה לו.
"אולי זה…?" הוא עונה לי וחיוך על פניו.
"אתה יודע משהו שאני לא יודעת?" אני שואלת.
הוא נבוך מהישירות של השאלה שלי ומגמגם: חשבתי ש…"
אבל אינו משלים את המשפט.
*
אני ממהרת למשרד.
"הבאתי לך את היין שביקשת," אני אומרת למזכירתי בשקט,
"תהני מהיין ומהחברה."
"אין כמוך," היא עונה לי בלחש.
האם נדמה לי, או שהגברים במשרד מסתכלים עליי אחרת,
נועצים בי מבטים בעלי משמעות מאד מסוימת?
רק כאשר אני סוגרת את דלת חדרי ונושמת שוב,
ההיגיון חוזר לשלוט בי ואני מבינה שזו אני שחיפשתי את המבטים
כדי לקבל רמז לתעלומת החבילה המסתורית.
אני בטוחה שלאף אחד מהם לא היה מושג שהוא במבחן אצלי
והחיוכים שקיבלתי לא חרגו מהחיוכים שאני תמיד זוכה להם,
רק שעד היום זה לא עניין אותי כי לא הייתי פנויה.
*
אני מתחילה לעבוד. מנסה לא לחשוב על מה שקרה אמש,
או אם לדייק סמוך לחצות.
אני מופתעת לראות את מזכירתי נכנסת ואגרטל עם זר פרחים.
אני מחייכת אליה ומסמנת לה בידי להניח אותו על השולחן בפינה.
"אני בטלפון," אני לוחשת לה. אין לי כל רצון שתדע שאין לי מושג ממי זה.
אני ממתינה שהדלת תיסגר.
האם אני מופתעת לראות שלא מצורף לו פתק?
דבר אחד אני יודעת בוודאות שזה לא ממנו. הוא חושב שפרחים זה בזבוז,
ובפעמים הנדירות שקנה לי פרחים, אלה היו תמיד וורדים.
אני לא מרשה לעצמי לשקוע בניחושים. אני בעבודה ויש לי דד ליין.
בשעה שאני חולפת ליד מזכירתי בדרך הביתה היא אומרת לי בהתנצלות:
"שכחתי למסור לך את זה," היא אומרת לי ומגישה לי מעטפה.
רק כשאני נכנסת לרכב אני פותחת אותה ומוצאת בה כרטיס ברכה.
"ברכות ליום הנישואין! חברייך למשרד."
*
התאריך הזה פרח לגמרי מזיכרוני בלהט המריבה.
לפני שבוע הוא אמר לי שהזמין מקום ב"ארבע העונות," כדי לחגוג את האירוע.
אין לי ספק שאין צורך שאגיע לשם.
במקום זה אני עולה על המחלף לכיוון היציאה מהעיר ונוסעת ללא מטרה.
לבסוף אני נזכרת בבית קפה קטן שבו נהגתי להיפגש איתו.
טעם השוקו שנהגתי להזמין שם מגרה לי את בלוטות הטעם ואני מוצאת עצמי
נוסעת לשם.
בחניה אני רואה מרצדס לבנה ולידה רכב קטן אדום. שניהם חונים רחוק מהשאר.
אני לא טורחת לראות את לוחית הזיהוי של המרצדס.
"עדיף שלא תדעי," אני אומרת לעצמי בקול ועוזבת את המקום.
אני נוסעת לחוף ומחנה מול המים. העייפות לאחר לילה ללא שינה משתלטת עליי ואני נרדמת.
*
קרני שמש ראשונות מעירות אותי.
אני מתעוררת בבהלה, אבל מתאפסת מיד למרות שאני לא כזו.
"את כמו חתולה מפונקת ," נהג לומר, "עד שאת מתעוררת."
אני מתניעה וממהרת לחזור לדירה לפני שתתחיל התנועה הסואנת של הבוקר.
אין כמעט מכוניות מלבדי על הכביש, מה שמאפשר לי לסחוט את הגז כמעט עד הסוף.
"את לא נורמלית," אני אומרת לעצמי בשעה שאני רואה את מד המהירות מגיע למאה ארבעים.
לשמחתי אני מצליחה להאט ממש לפני שמתגלה לעיניי רכב משטרה שממתין לעברייני מהירות.
בכניסה לבניין אני פוגשת את הגנן שמחייך אליי.
שוב המבט הסוקר הזה שמביך אותי, המבט שמרמז את מה שהמילים שלו לא אומרות.
"חם היום," הוא אומר לי בשעה שאני עוברת לידו.
"כן," אני עונה, ורוצה לומר לו שהמבטים שלו לוהטים לא פחות.
הוא כנראה קולט אותי וקורץ." שיהיה לך יום מלא הפתעות טובות." הוא אומר,
מה שגורם לי להחסיר פעימה.
זה הוא?
*
דווקא כעת אני לא מצליחה למצוא את המפתחות. הרי לפני רגע היו בידי.
החבילה עדיין מונחית על מפתן הדלת. ומה חשבתי לעצמי שהיא תעלם?
אני לוקחת אותה ויורדת חזרה ללובי.
"אני מניחה שזו טעות בכתובת. בטח מישהו יחפש אותה," אני אומר לשומר בכניסה
ומניחה אותה על הדלפק.
להפתעתי הוא מגיש לי מעטפה. "זה הגיע הבוקר," הוא אומר.
אני רוצה לשאול אותו מי הביא אותה, כיוון שעל המעטפה לא כתוב כלום,
אבל הוא עסוק בשיחת טלפון.
אני פותחת את המעטפה במעלית ורואה בה כרטיס למשחק כדורסל,
ומחייכת לעצמי במרירות.
זה הוא שאוהב כדורסל. אני מעדיפה תמיד להישאר בבית.
המשחק הוא היום ואני מתלבטת איך להגיב.
המיקום מראה לי שכסף רב הושקע בכרטיס הזה.
*
אני ממהרת להתקלח ומתלבטת מה ללבוש.
"אם תגיעי למשחק," אני מדבר אל דמותי הנשקפת מהמראה, "תדעי מיהו."
אני הולכת לבחור בגדים וממשיכה לדבר אל עצמי. "מה כבר יכול לקרות?
הרי את לא חייבת להישאר למשחק. מספיק שתראי אותו."
עם ההחלטה הזו אני לובשת מכנס ג'ינס וגופיה לבנה ומעליה ז'קט ג'ינס.
התגובות שאני מקבלת עם הכנסי למשרד בהחלט משעשעות אותי.
המזכירה ממהרת להיכנס אחרי למסור לי הודעות דחופות מהבוקר.
"יש לו טעם טוב. הפרחים מהממים," היא אומרת.
"אז הזר לא מאנשי המשרד," אני מהרהרת לעצמי, "מעניין…"
*
המחשבה הזו שאינני יודעת ממי הזר מעסיקה אותי לאורך היום.
ברור לי שזה אדם שמכיר אותי היטב, שכן בחר בדיוק את הפרחים שאני אוהבת
ושילוב הצבעים המושלם, מלמדת שמי ששלח לי את הזר השקיע מחשבה בו.
ההתרגשות נבנית בי ואני לא בטוחה אם היא לטובה.
גם המחשבות על המילים שהוא אמר לי לפני שעזב לא מפסיקות להטריד אותי.
גם העובדה שזה קרה יום לפני יום נשואינו, יום שהיינו אמורים לחגוג בו את
האהבה שלנו.
פתאום הכל נראה לי לא הגיוני.
בכל זאת בסיומו של יום אני מוצאת עצמי נוסעת לאולם הכדורסל רק כדי
לפתור את התעלומה.
*
האולם מלא מפה לפה, מה שגורם לשני המקומות במרכז השורה הראשונה,
לבלוט עוד יותר.
הספירה לאחור מתקדמת ואני מתלבטת האם לחכות או פשוט להתיישב.
משהו דוחף אותי ללכת ולשבת.
אמנם המשחק מתחיל עוד רבע שעה אבל הפעילות על המגרש כבר החלה.
אני יושבת קפואה על הכיסא והלב שלי פועם בפראות. אני רוצה לברוח משם,
אבל לא מסוגלת לקום.
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. צלילי המוסיקה הקיצבית דווקא מרגיעים אותי,
וההתרגשות של הקהל מסביב גורמת לי להרפות את שריריי.
"אני שמח שבאת," אני שומעת את קולו המוכר, בשעה שהוא לוקח את ידי ונושק לה.
*
"נהנית?" הוא שואל אותי בשעה שאנחנו מטיילים לאורך הטיילת בסיומו של המשחק.
"תודה שהראית לי מעולמך," אני עונה לו ולא מזכירה במילה את העובדה שעזב.
"חיכיתי לך אתמול," הוא אומר.
"אתה זוכר שנפרדת ממני?" אני שואל אותי ומרגישה שכל ההנאה של השעות האחרונות
מתפוגגת.
"לא נפרדתי ממך. עזבתי כדי שנפסיק לריב. כל אחד מאתנו התבצר בדעתו
ולכן נתתי לעניינים להירגע," הוא אומר לי.
"למה לא שלחת לי הודעה?" אני שואלת.
"את לא רצינית נכון?" הוא שואל.
"דווקא כן," אני עונה לו בדמעות.
"והחבילה, והמילים שכתבתי לך ,הפרחים, ו…הכלב שכל כך רצית, ועליו רבת איתי,שמחכה לך שתבואי לקחת אותו? כל אלה לא שווים בעינייך?" הוא אומר.
*
כשאנחנו חוזרים הביתה הוא לוקח את החבילה מהשומר ומגיש לי אותה.
אנחנו עולים בשתיקה לדירה.
"תפתחי," הוא מבקש.
אני פותחת אותה בידיים רועדות. בתוכה מונחת שמלת ערב שחורה ולידה פתק:
"מחכה לך הערב בשבע."
"זה לא הכל," הוא אומר לי בשקט.
אני מביטה ורואה בה מעטפה לבנה. הפעם כתב היד מוכר לי היטב.
בתוך המעטפה נמצאות המילים שלו עטופות באהבה,
ומודעה גזורה מתוך עיתון מוקפת בלב אדום:
"גורים בני שמונה שבועות למסירה."
**
יעל יהל
מיתרי ליבי©