*היא*
כל פעם כשהיה חוזר הביתה ואומר לך: "זה בשבילך,"
הייתה מתרגשת.
לרגע לא עצרה לחשוב מה גרם לו ביום הזה,
שאינו יום הולדתה, או יום נישואיהם, או חג,
להביא לה מתנה.
יום אחד בזמן הכי מפתיע ביום הולדתה דווקא,
בשעה שהניח לעיני כולם על צווארה שרשרת זהב יפיפיה,
הרגישה כאילו חבל חונק הונח עליה.
"איך זה יתכן?" חשבה לעצמה, "הרי השרשרת עדינה כל כך ושזורה יהלומים קטנטנים."
היא העיפה בו מבט זריז והבינה הכל.
כדי שאיש לא יבחין, היא מיהרה להשפיל את עינייה.
היא התקרבה אליו, נשקה ללחיו ולחשה לאוזנו: "תודה, היא יפיפיה."
לרגע לא נתנה לו להרגיש שהיא יודעת.
גם כאשר התחיל לומר לה מאוחר יותר שהוא צריך לצאת,
מיהרה לומר לו:
"תודה על המסיבה המהממת ועל המתנה."
הפעם לא נתנה לו "למכור" לה סיפור מדוע עליו לעזוב.
*
**הוא**
כמה חשש הלילה לעזוב אותה,
ודווקא משום מה הלילה לא חשבה בכלל לשאול דבר.
הוא מישש את הקופסה שבכיס מעילו ונסע אליה,
אל האישה האחרת,
האישה שכבר ציפתה לו בביתה.
האישה שצפתה בו בשעה שהניח על צווארה של אשתו
את השרשרת והאמינה שאחת כזו בדיוק מונחת בכיסו בשבילה.
לא היה לה ספק כי בשעה שעשה זאת עיניה היו נעוצות בשלו.
*
בכל זאת בשעה שהגיע ליד ביתה היה משהו שדחף אותו לפתוח את הקופסה.
ליבו קפא.
בתוך הקופסה היה מונח כרטיס הברכה שכתב לאשתו….
הוא עצם את עיניו והרגיש את הלחץ בחזה.
הוא ניסה לנשום, אבל לא היה לו אוויר.
הוא הרגיש שהוא נחנק.
*
*היא*
המבט שלו שהיה מכוון לאחרת בשעה שענד את שרשרת הזהב על צווארה
אמר לה הכל.
ואם לא די בכך, ראתה שם של אישה זרה רשום על הקופסה.
את המכתב שהונח בתוכו לא טרחה כלל לקרוא אותו.
בשעה שיצא מביתם היא אספה את כל תכשיטיה,
דחפה אותם בערבוביה לתוך שקית ניילון פשוטה,
לא היה לה ספק שערכם בכסף רב מאד,
ועדיין כולם היו בזויים בעיניה,
כולם היו תכשיטי "פיצוי" על בגידתו בה.
היה לך ברור שכך הדבר.
היא עמדה לצאת מביתה כאשר הופתעה לראות אותו חוזר,
נשען על חברו הטוב.
*
**הוא**
"אל תעזבי אותי," ביקש ממנה וקולו כמעט ולא נשמע.
"לא אקח דבר ממך," אמרה לו.
"את כן. את תקחי לי את הדבר היקר לי מכל," הוא ענה.
היא הביטה בו בחוסר הבנה.
"את תקחי לי אותך," ענה לה.
"ראיתי את מכתבך לה," ענתה לו.
פניו חייכו אליה ."אם כך את יודעת הכל," אמר לה בשמחה.
"אני שמחה שזה משמח אותך," ענתה לו בקרירות.
"את לא קראת את המילים שלי," אמר לה, "כי אם היית קוראת היית מבינה."
"נו באמת," אמרה לו.
הוא הוציא מכיסו את הקופסה השנייה. "תקראי את הברכה שלי לך," ביקש.
אבל היא סירבה לקחת אותה ועמדה לעזוב.
"אם כך אקריא לך את המילים שכתבתי לה," אמר לה והרגיש שראשו סחרחר.
"אני מחזיר לך את המפתח שהשארת לי לדירתך.
אין לי כוונה להשתמש בו.
אם לא הייתי ברור מספיק הנה לך המילים בכתב.
אני אוהב את אישתי והיא ממלאת את ליבי. אין לי צורך באחרת….."
*
יעל יהל
מיתרי ליבי©
מתוך הבלוג שלי ב"מאמינה באהבה" באתר http://baravidan.com