אחת עשרה בלילה.
היא עמדה בחדרה ופניה מסתכלות על החלון.
היא לא הציצה מבעדו, רק בחנה את המסגרת ואמרה לעצמה שהיא שמחה עם העוזרת החדשה שיודעת לנקות באופן יסודי.
ואז נשמעה טריקת הדלת. הוא עזב אותה.
היא הסתובבה לחדר עמדה מול המיטה שיותר לא יישן בה איתה.
היא ניסתה להריץ במוחה מה בדיוק קרה פה בשעה האחרונה שגרם לו
להודיע לה שמחר יבוא לאסוף את חפציו.
לרגע רצתה לומר לו שהדירה היא שלו ואם מישהו צריך לעזוב זו היא,
אבל שתקה.
כשחזרה שעתיים קודם מהעבודה היה כבר מאוחר ולכן החליטה לדחות
את סידור הבית ליום המחרת.
עכשיו, כשהיה לה ברור שלא תוכל לישון, התחילה לסדר אותו.
"כמה אי סדר יכולים שני אנשים לייצר," מלמלה לעצמה.
כשסיימה להניח כל דבר במקומו ולזרוק את ערמת העיתונים הבלתי נגמרת
לפח המיחזור, מילאה דלי מים, שפכה לתוכו מי סבון ריחניים ושטפה את הריצפה.
היא שפשפה כל אריח של חדר האמבטיה, וגם את אזור הכיור סביבו היו תכשירי הטיפוח
שלו ושלה. שרידי השיער מגילוח הבוקר עדיין היו מפוזרים בכל מקום,
ולכן ניקתה כל זכר מהם.
לבסוף, שטפה את עצמה ובחרה בכותנת התחרה הלבנה והלכה להסתכל על הירח.
*
שבע בבוקר של יום המחרת
"ביקשתי שלא תהיי פה כשאבוא לאסוף את חפציי," הוא אומר לה בכעס,
ומעיר אותה משנתה.
היא פוקחת עין מנומנמת ומביטה בשעון,
ממהרת לבדוק האם שלח לה הודעה שהוא בא. אבל לא.
"אתה מודע לזה שכעת שבע בבוק,?" היא עונה לו בשקט.
"ומה חשבת לך שאפסיד יום עבודה בגללך?" הוא עונה לה באותו טון כועס.
"היית צריך להודיע לי קודם. אתה יודע שאני קמה מאוחר," היא עונה לו בשלווה שמוציאה אותו מדעתו.
"כמה אופייני לך. הלכת לקנות לך כותונת לילה סקסית וחשבת שתצליחי לפתות אותי?" הוא ממשיך לכעוס.
"לונדון. לפני שנתיים. קנית לי ארבע כותנות לילה. זה היה אחרי ארוחת צוהריים ולפני הלילה בתיאטרון. אמרת לי שאתה קונה את השחורה כי היא קלאסית, האדומה כי היא פתיינית, הוורודה כי היא מתוקה כמוני, ורק ללבנה לא הייתה לך הגדרה, ובכלל זאת קנית. אז לא, לא קניתי אותה אתמול כדי לפתות אותך."
הוא עומד המום מול שטף דיבורה.
"את הלבנה קניתי כי אותה הכי אהבתי. היא משווה לך מראה של מלאכית," הוא עונה לה.
היא ממהרת לקום חוטפת שמלה שחורה מהארון, נכנסת לחדר האמבטיה מצחצחת את שיניה בזריזות, לוקחת איתה את תיק האיפור, אוספת את נעלי העקב בידיה ויוצאת את מהבית בטריקת דלת.
הוא ממהר לחלון וצופה בא יוצאת במהירות מהחניה לרחוב.
הרכב שמגיח מהפינה עוצר בחריקת בלמים סנטימטרים ספורים ממנה.
הנהג קופץ מהרכב ורוכן לעברה. הוא לא גוער בה אלא אומר משהו בשקט. על פניו ניכרת ההקלה שלא קרה דבר. הנהג צופה בה בשעה שהיא עוזבת את המקום, רק אז הוא חוזר לרכבו ונעלם.
הוא שם לב שבעודו צופה במתרחש מחלון דירתם הוא הפסיק לנשום. "אני לא יודע מה הייתי עושה לו היה קורה לה משהו ," הוא חושב.
*
שתיים בצהרי היום
כל היום הוא מנסה להתקשר אליה אבל היא אינה עונה.
כמובן שלעבודה לא הלך.
רק כאשר הוא נכנס אחרי שעות לשירותים להתרוקן הוא מגלה שהנייד שלה נשאר בחדר האמבטיה, והוא על "שקט."
הוא ניגש למקרר. הוא מלא בכל טוב, אבל הוא לא רעב, גם אינו מסוגל להכין לעצמו קפה, למרות שכל מה שהוא צריך לעשות זה להניח טבלית קפה במכונה המשוכללת שקנתה לו השנה ליום הולדתו.
חנות הפרחים בפינת הרחוב, היא החנות האהובה עליה. הוא בוחר עציץ עם פרחים לבנים, בוחר לו כלי ועליו דוגמה של עלים בזהב, ומצרף לזה קישוט דמוי מלאכית.
משם הוא הולך ברגל למשרד שלה שנמצא לא רחוק מביתם.
"היא בישיבה," אומרת לו מזכירתה.
הוא ניגש לחדרה מניח על שולחנה את הנייד שלה ואת העציץ מניח לידו.
"להשאיר לה הודעה?" שואלת המזכירה.
"היא שכחה את הנייד בבית. הנחתי לה אותו על השולחן," הוא אומר ולא מזכיר במילה את העציץ.
*
היא מסיימת את הישיבה וחוזרת לחדרה.
על השולחן מונח העציץ ובתוכו הפיה הקסומה. המילים שאמר לה בבוקר צפות ועולות.
היא מבחינה בנייד שלה, ורואה שיש בו הודעה ממנו.
ביד רועדות היא פותחת אותה:
"מחכה לך בביתנו .תבואי כבר."
***
יעל יהל
מיתרי ליבי©
פורסם בבלוג שלי ב"מאמינה באהבה" https://baravidan.com