הם קראו לה "המטורפת."
היא הייתה קמה פתאום ורוקדת לעצמה.
התנועות שלה הפנטו את הגברים ואת הנשים כאחד.
היא לא ראתה איש בשעה רקדה.
היא שחררה את כל השדים שלה בשעה שרקדה.
התנועות שלה העלו אותם ממעמקי גופה, מהמקומות הנסתרים
והם ברחו ממנה דרך אצבעותיה.
כאשר הרגישה שאינם בועטים יותר, נרגעה ושבה לעסוק במטלות יומה.
היא חזרה לתנועה המונוטונית של ניפוי הקמח, ללישה הארוכה של הבצק,
לעמדה מול התנור הלוהט, ולא אמרה מילה.
"מי ייקח אותך? מי?" שאלה אימא וצקצקה מולה בלשונה.
היא הייתה מרכינה את ראשה ושותקת.
וכי מה כבר יכלה לענות?
שהיא רואה אותו בחלומותיה?
גבר יפה בעל עיניים כחולות.
פעם שאלה את אימה אם יש מישהו בשבטים במדבר שיש לו עיניים כחולות.
"השתגעת בינתי?" היא שאלה אותה.
אז לא שאלה יותר והחליטה לחכות לו לנצח.
אביה היה מעשירי הכפר.
הגברים שמעו על בתו היחידה ושחרו לפתחו.
דבר על הרגליה המוזרים לא הוזכר.
היא קיבלה את פניהם בשקט, הגישה להם מטעמים שהכינה
בכניעה.
אבל כאשר התחילו הדיבורים עליה, היא הרימה עיניה בחנה אותם
והלכה לרקוד עם הרוח.
כך עבר עוד יום וירד הלילה.
לפני שעלתה על מזרונה בפינת האוהל הרימה עיניה לשמים
וביקשה מהכוכבים שהוא יבוא אליה.
מידי לילה הוא בא והבטיח לה שיבוא לבקש את ידה.
מידי בוקר היה דוהר מחלומה ומשאיר אותה בודדה
ומלאה בשדי היום.
הגיעו גברים בחליפות, וגברים מהמדבר, וגם גברים מארץ רחוקה.
איש מהם לא מימש את מטרת בואו אחרי שראה אותה רוקדת.
ויום אחד היא קמה בסערה,
עמלה כל היום על תבשיליה,
ניקתה את האוהל,
אפילו את השטיחים ניערה מהחול.
כולם הביטו בה בשתיקה
"מטורפת זאתי. לך תבין מה עובר לה בראש," אמרו עליה.
"מה קרה בינתי?" שאלה אימה.
"היום הוא יבוא אליי," היא אמרה לה וחיוך גדול על פניה.
"השתגעה לגמרי הבת שלך," אמרה האם לבעלה.
היום עבר והשמש שקעה.
כל אותו יום הפכו שדיה לפרפרים רכים עדיני כנפיים.
כל אותו יום לא רקדה אפילו ריקוד אחד.
היא הייתה שקטה ורגועה.
"הילדה גוססת," אמרה אמה ופרצה בבכי.
"למה את בוכה," היא שאלה את אימה וליטפה את ראשה.
"יא בינתי, עלייך אני בוכה," היא אמרה לה.
"אבל למה?" התפלאה, "הרי היום הוא יבוא לבקש את ידי."
"בטח יבוא," ענתה לה האם והביטה בה בעצב.
בשמים נפרשה שמיכת כחולה של כוכבים ובמרכזם זהר הירח.
"לכי לישון בינתי," אמרה לה האם.
"הוא יבוא. אני שומעת את דהירת סוסו על חולות המדבר," היא אמרה
ונשכבה על החול.
בבוקר כשעלתה החמה, ונפתחו יריעות האוהל,
מצאו אותה שוכבת בזרועות אהובה,
עטופה בגלימתו שהגנה עליהם מקור המדבר.
"מצטער שאחרתי," אמר כשפקח את עיניו הכחולות, "רציתי לבקש.."
אבל אביה לא חיכה שיסיים את מילותיו,
חיבק אותו ואמר לו:
"שלך היא."
יעל יהל
מיתרי ליבי