אמרו לה שמחשבה מושכת מציאות.
לכן החליטה שתיישם את מחשבותיה.
היא כבר לא זוכרת מתי הייתה בזוגיות.
כלומר, זוגיות ממש, לא כזו לילה ואפילו פחות.
היא ניסתה להיזכר איך זה לחיות עם גבר.
דבר ראשון שהיא זכרה זה את מברשת השניים שלו זרוקה ליד הכיור,
לידה סכין גילוח שתמיד היה משומש מידי,
וקצף גילוח.
("עדיין משתמשים בימינו בקצף גילוח?" היא חשבה לעצמה.)
נזכרה שהייתה לוקח לו בחשאי את קצף הגילוח
לפני שגילחה את רגליה וגם מקומות אחרים.
"זה בדיוק מה שאעשה בבוקר," כך החליטה.
לקחה פתק ורשמה עליו:
סכין גילוח
קצף גילוח
מי גילוח.
(טוב בקשר לזה. עבור כבר שנים והיא תצטרך להתעדכן איזה מי גילוח
הם IN. )
וגם דיאודורנט כמובן.
(היא שונאת גברים שלא מריחים טוב. את זה היא כבר תבחר לפי טעמה האישי.)
וכך זה התחיל המסע להפיכת המחשבה למציאות.
כל שבוע הייתה עורכת רשימות ולוקחת את הזמן.
היא הקציבה לה שבוע כי זו משימה חשובה ויש להתייחס אליה בכובד ראש.
לאט לאט התמלאו הארונות שלה בבגדים "גבריים" וכבדרך קבע
היה זרוק על הכיסא בחדר השינה פריט לבוש גברי כזה או אחר.
אף הגדילה לעשות וזרקה זוג תחתוני בוקסר על הריצפה ליד הצד "שלו."
(עוד תכונה מעצבנת של גברים. מה הם לא יכולים לזרוק בכד מלוכלך לסל הכביסה?)
עכשיו הגיע התור שלה.
היא שינתה את המלתחה שלה מהקצה אל הקצה,
את בגדיה הישנים תרמה,
מה שגרם לה לעוף על עצמה כמה טובת לב היא,
מה שעזר לה להתמודד עם הבזבזנות שלה.
לבסוף הגיעה המשימה האחרונה.
השלב שאליו התכוננה חודשים ארוכים.
היא התלבשה יפה, התבשמה, והלכה לפאב השכונתי.
דווקא הצליח לה.
הוא התיישב לידה, הזמין לה משקה, פלרטט איתה,
ידע להשמיע לה את המילים שכה ציפתה להן,
סלל את דרכו למיטתה בזכותן.
את הלילה בילתה איתו.
הוא עשה איתה אהבה,
לחש לה מילים שגרמו ללב שלה לרקוד,
והשקיט את גופה הרעב כל כך.
לא הפריע לה שהוא צעיר כל כך, כמעט עדיין ילד,
לא הפריע לה שהוא נוחר מידי פעם,
לא הפריע לה ששכב בפיסוק איברים, ולה לא נשאר כמעט מקום.
כשעלה הבוקר היא קמה מחוייכת מול פניו הזועמים.
"מה חשבת לעצמך?" הוא אמר לה בכעס,
"אפילו לגבר כמוני יש קווים אדומים."
כך אמר והצביע על החליפה הזרוקה על הכיסא.
"אני לא יוצא עם נשואות," הוא אמר,
ולא נשאר מספיק זמן כדי שתספיק להסביר לו ש…
מחשבה מושכת מציאות.
יעל יהל
מיתרי ליבי©
כותבת מהלב/www.baravidan.com