כל החיים עברו לה מול העיניים.
היא ישבה המומה, עדיין מחזיקה את הטלפון בידה באופן כזה שמישהו מהצד יכול היה לחשוב שהיא עדיין מדברת.
"מה עשיתי," היא מילמלה לעצמה.
היא הביטה לעבר השעון הגדול וחסר החן שעל הקיר.
כאילו היה במבט שלה לעצור אותו,
או יותר מכך, להחזיר את הזמן האבוד לאחור.
"הגיע הזמן להיפרד," אמרה לה ברוך האחות מהעבר השני של הקו.
איך נפרדים מאדם שכבר נפרדת ממנו מזמן?
זה לא היה מדויק.
היא נהגה לבקר אותו מידי שבועיים בבית האבות בו התגורר,
ועכשיו כשהוא חלה נאסר עליה לבקר אותו.
היא לא אשמה!
פתאום תקפו אותה כל כך הרבה געגועים.
היא נזכרה בילדותה,
נישאת על כתפיו כשהתעייפה ללכת בשעת טיול בין ערביים,
נזכרה בכתפו הרחבה ששימשה כר לדמעותיה,
נזכרה איך ליווה אותך לחופתה,
איך ניחם אותה בפרידתה,
איך שמח כשמצאה שוב אהבה,
שילדה את ילדה,
ובכה עליו כנלקח ממנה.
איך היא תפרד ממנו? האדם שהוא חלק כל כך חשוב בחייה.
היא פרצה בבכי מר.
בכתה על כל הימים שנעדרה מחייו,
על כל החוויות שלא חלקה איתו,
על רגע הפרידה הבלתי נמנע.
לבסוף ניגבה את דמעותיה,
לבשה שמלה אביבית שידעה שיאהב ויצאה לדרך.
עיניו נצצו מהתרגשות בשעה שראה אותה.
"נצא לטיול?" היא שאלה בשעה שכיסתה אותו היטב בשמיכה חמה.
האח המסייע רצתה לעזור לה לדחוף את כיסא הגלגלים.
"אני רוצה להיות עם אבא שלי לבד," היא אמרה לו ודחתה את הצעתו בנימוס.
"לאן תרצה ללכת?" היא שאלה את אביה הקשיש.
"יש פה גינה פורחת," הוא אמר לה, "אני צופה בה כל יום ממיטתי."
ולמרות שלא היתה לבושה מספיק ורוח צוננת נשבה,
למרות שידעה כמה שהיא רגישה ועלולה להצטנן,
היא ישבה לידו שעה ארוכה בשעה שגמע את המראות בעיניו.
"את זוכרת כשהיית ילדה קטנה והיינו…" הוא התחיל לספר לה.
שעה ארוכה הפליג בסיפוריו, והיא הייתה כל כך מאושרת כמו בימים ההם
כשכל זה קרה.
יעל יהל
מיתרי ליבי