היא:
ואז הוא עזב.
לא נותר לי אלא לאסוף את עצמי ולהתחיל את היום הראשון בעתיד שלי בלעדיו.
הפרידה הזו נכפתה עלי. לא הייתי מוכנה לה, ואולי לכן אני מרגישה כל כך אבודה.
כל מה שהאמנתי בו נעלם.
אני לא יודעת לשים את האצבע מה התחיל את כדור השלג הבלתי ניתן לעצירה הזה.
האם זה התחיל בסוף השבוע כאשר אימא שלו שאלה מה תוכניותינו לעתיד והוא נע בחוסר שקט וענה לה: "מאיפה הבאת את השאלה הזו אימא?"
או כאשר אני שאלתי אותו: "מה דעתך שניקח כמה ימי חופש וניסע מכאן?"
*
הוא:
ואז קמתי ועזבתי.
הרגשתי שאני מאבד את שפיותי. הבית אמור להיות המקום השקט שלך. היה לי יום ממש קשה בעבודה. העסקה שאנחנו רוקמים לא מתנהלת כפי שצפינו, ובנוסף לזה מבט מהיר בדף ההשקעות שלי הראה לי לחרדתי שהמניות שלי צנחו בשלושים אחוזים. אני מרגיש שאני טובע. אני זקוק דחוף לחופש.
אתם וודאי תוהים אם כך מה הרתיח אותי כל כך כשהיא שאלה: "מה דעתך שניקח כמה ימי חופש וניסע מכאן?"
הבטתי בה. היא נראתה כל כך תשושה. אפשר לחשוב מה היא כבר עושה כל היום? והיא זקוקה לחופש?
בא לי לצרוח. אז במקום ריסקתי חפצים על הריצפה והסתלקתי משם בלי להביט לאחור.
*
היא:
הודעתי בעבודה שאעדר כמה ימים. הם קיבלו את זה בהבנה. הרי אמרתי להם אתמול שאני זקוקה לכמה ימי חופש. איך יכולתי להופיע בעבודה כשפני פצועות. כן פצועות! הוא אפילו לא שם לב שהרסיסים שעפו על פניי. הוא כל כך היה מרוכז בעצמו ובכעס שלו שאני צריכה לשמוח שהוא עזב. אבל אני לא. אני אוהבת אותו. הייתי צריכה לומר משהו שיגרום לו להישאר. במקום לעשות כך, שתקתי.
אני מסתובבת כמו עכברה חסרת מנוחה הלוך וחזור. העובדה שאני הולכת יחפה ופוצעת את רגליי לא גורמת לי לעצור.
מה עשיתי שהעלה כך את חמתו? אני לא מבינה.
הפנים שלי בוערות מכאב ואני לוקחת את הנייד ומתעדת את עצמי בתמונת סלפי.
אני מביטה בתמונה שצילמתי ורואה את הדם הקרוש על לחיי, ניגשת למקלחת ושוטפת את פניי, משפשפת אותן בניסיון למחוק את הסימנים שנחרטו בהם. את הדם אני מעלימה, את הסימנים לא.
אני רוצה להכין לשתות, אבל מגלה שגם בקבוק החלב היה בין "קורבנות" הטירוף שלו.
בלית ברירה אני לוקחת את המעיל ורוצה לרדת למכולת. אני אוספת את המפתחות והנייד ומגלה שזה שמונח פה הוא שלו.
אני מחפשת את שלי ומוצאת אותו זרוק על הריצפה. המסך שלו סדוק, אבל הוא עדיין עובד. אני מצלצלת למשרד שלו ומדברת עם המזכירה. "הוא שכח את הנייד בבית. אני בדרך החוצה ולא אחזור כמה ימים. רק תמסרי לו."
"את לא רוצה לדבר איתו?" היא שואלת אותי.
"אני עולה על מטוס, הוא יודע" אני משקרת לה, "רק תמסרי לו."
*
הוא:
דווקא בעבודה היה לי בוקר עולה. העסקה נסגרה לשביעות רצוני המלאה, וגם הידיעות על תיקון בשווקים רוממו את מצב רוחי.
"היא הודיעה ששכחת את הנייד שלך בבית. היא עלתה לטיסה כך שלא הספיקה לעבור כאן ולהביא אותו," אומרת לי מזכירתי ומחזירה אותי באחת לליל אמש, "היא אמרה שתחזור עוד כמה ימים." היא מביטה בי ומצפה שאספר לה לאן היא נסעה.
"תודה," אני אומר לה וחוזר לחדרי. אז זהו היא הסתלקה מכאן, אני חושב לעצמי, אולי זה לטובה.
אני לא מספיק לעכל את הידיעה כאשר חברי הטוב מתקשר ומזמין אותנו לצאת איתם לפתיחת המסעדה שלו הלילה. אני לא אומר לו שלא אבוא. אני כבר אחשוב על תרוץ.
אני מוותר על הפסקת הצהריים וממהר לדירה כדי לקחת ממנה את הדברים שלי. הרי אמרה שתעדר לכמה ימים.
הדירה מבריקה בניקיונה. אין זכר למה שקרה כאן אמש. הנייד שלי מונח על השולחן בכניסה. אני לוקח אותו ותמונתה עולה לנגד עיניי. תמונה שחושפת בפניי את פניה הפצועות.
אני לא נושם.
*
היא:
כמובן שלא הלכתי לקנות חלב. ניגשתי לתחנת האוטובוס ונסעתי משם. קניתי כרטיס עד לתחנה הסופית, מרחק כמה ישובים מעיר מגורינו המשותפים.
שעה וחצי אורכת הנסיעה. אני מנמנמת וערה לסירוגין. אין לי מושג מה אעשה לכשאגיע, אני רק יודעת שאני חייבת להתרחק. אני יורדת בתחנה של עיר זרה ומביטה סביבי.
אני נכנסת לבית הקפה הראשון שאני מוצאת ומזמינה לי קפה. אני לא רעבה אבל יודעת שחייבת לאכול. הרי לא אכלתי דבר מאתמול. שולחנות עגולים ועליהן מפות משובצות בכחול ולבן. במרכז כל אחד מונח אגרטל עם פרחים בשלל צבעים, ומוסיקת בלוז שקטה שחודרת ללב, מקבלים את פניי.
"מה אני יכול לעשות בשבילך," אומר לי המלצר. גבר עם עיניים בהירות וראש מלא תלתלים שובבים.
"אתה יכול לתקן לי את שברי ליבי?" אני שואלת בלי לחשוב על המילים שיוצאות לי מהפה.
"בואי נתחיל בזה שאביא לך משהו שיחמם לך את הגוף ואולי משהו לאכול. כריך, מאפה מתוק?" הוא שואל.
"אני לא מסוגלת להחליט," אני עונה לו בכנות, "מה שנראה לך."
הוא מביט בי לרגע ורוצה לענות לי, אבל מבין שהתשובה שלי לא תשתנה.
*
הוא:
אני משתגע. הנייד שלה כבוי. היא איננה מחוברת לרשת החברתית. אני לא יודע איך למצוא אותה.
אני לא יכול להסיר עיני מהתמונה של פניה הפצועות. איך הגעתי למצב כזה שאיבדתי שליטה. מה בסך הכול היא אמרה?
מה שווה כל ההצלחה שלי בלעדיה?
איפה את??
*
היא:
אני יושבת בחדרי במוטל. אני מקיפה על קרני השמש המפזזות על מי האגם הנשקף מחלוני. ברחתי מספיק. הגיע הזמן להתמודד.
אני מוציאה את הנייד ומפעילה אותו.
מיד מתחילים הצלצולים המודיעים על הודעות שנשלחו.
סליחה…
סליחה…
סליחה…
…
עשרים וארבע הודעות ובהן חוזרת מילה אחת.
אני מביטה בהן בשעה שהטלפון מצלצל.
הוא לא מחכה שאומר מילה , אינו שואל היכן אני, רק אומר לי: "אני אוהב אותך כל כך."
יעל יהל
כותבת מהלב
תמונה