מאיה
"יום יפה היום. אני יוצאת לרוץ בחוץ," אני אומרת לרות' שותפתי לדירה, " איפה את ממליצה לי לרוץ?"
"אז את מאלה שחיות בריא," היא עונה לי בהבנה, " עכשיו חסר לי רק שתגידי שאת לא מעשנת וטבעונית."
"כן ולא," אני עונה בחיוך.
"לא הבנתי," אומרת לי רות'.
"אני לא מעשנת, ואוכלת הכול," אני אומרת, " כמעט הכול. חיות ים אני לא אוהבת."
"את מעצבנת. לאיפה כל האוכל הזה נכנס " היא רוטנת מולי. אני יכולה להבין שהיא מתוסכלת. ראיתי את טבלת הקלוריות תלויה על המקרר. אני מניחה שלה היא שייכת, אם כי אינני מכירה את ברג'יט השותפה השלישית.
" בפינת הרחוב תפני ימינה את תראי את הפארק. הוא לא רחוק," היא עונה לי על שאלתי בקשר לריצה.
"אם כך אני אצא כעת," אני אומרת
"אם כך נתראה אחר כך," היא אומרת לי.
"תגידי השתגעת," אומרת מי שאני מניחה שזו ברג'יט כיוון שהיא יוצאת בפיג'מה מהחדר הראשון. "את לא יודעת מה קורה בפארק היום. איך נותנת לה ללכת?"
"תני לה ללכת," עונה רות', "עכשיו שהיא גרה פה שתלמד את האזור. זה לא שרוצחים פה מישהו."
אני מחליטה להתעלם והולכת להחליף לבגדי ריצה. אני רואה את המבט של רות' עוקב אחרי כל תנועה שלי. "שיהיה לך ברור שאנחנו לא סובלות בלאגן, לא בכיור ולא בסלון המשותף." בא לי לומר לה שאני מקווה שאין לה כוונה להיכנס לחדר שלי ולבדוק את הסדר בו. אם כי צפויה לה הפתעה. אני מאד מסודרת.
החדר שלי הוא הפנימי ביותר ומשקיף על החצר האחורית. סוכם שאקבל את החדר הראשון שקרוב לרחוב, אבל איכשהו כאשר הגעתי עם חפציי נאמר לי שדווקא החדר הפנימי הצופה על החצר האחורית הוא שלי. "בטח לא הבנת מה שאמרתי," אמרה לי רות'. מבט מהיר בחדר הראה לי שפינו אותו בחופזה, מה שרק מחזק את דעתי שלא טעיתי.
המצב שלי לא מאפשר לי להתווכח, וגם איני רוצה להתחיל את השותפות שלנו בריב. לכן לפני שאני יוצאת לריצה אני מנקה את החדר היטב, נותנת לו להתאוורר ורק אז מתחילה להניח את דבריי במקום. הפסדתי שעות אור יקרות ואני יודעת שלא אסיים את הריצה לפני שיחשיך. מאד מפתה אותי להישאר בבית אבל אני לא אחת שמוותרת. אני לובשת את בגדי האימון שלי ויוצאת מהחדר.
"כל אחת קונה אוכל לעצמה," אומרת לי ברג'יט, "אף אחת לא מורשית לגעת באוכל של מישהי אחרת. אני רק אומרת כיוון שלא ראיתי שהבאת איתך אוכל."
"לא חשבתי אחרת," אני אומרת לה ונזכרת בגעגועים בשכנותיי לדירה הקודמת איתן חלקתי הכל.
אני יוצאת מהבית בדיוק כאשר קרני השמש האחרונות נעלמות מהשמים והם מתכהים. פנסי הרחוב דולקים כבר ואני פונה לעבר הפארק. לשמחתי הפארק מואר כולו ואני מתחילה לרוץ בשביל המקיף אותו.
פנסים גדולים מאירים את המדשאה במרכז הפארק ומושכים את תשומת ליבי. ככל שאני מתקרבת מתגברים צלילי המוסיקה שמתנגנים בקצב של הלמות לב. אני ממשיכה בריצה ופתאום באחד העיקולים נעצרת בהפתעה.
"מה את עושה פה?" מסנן לעברי מישהו, "את לא יודעת שזה לא זמן לרוץ כאן כעת?"
אני מביטה במבט הזועם שלו ורוצה לענות לו, אבל מרגישה ידיים שדוחפות אותי למרכז המעגל.
"מאיזה צד את?" הוא לא מרפה ממני.
אני מסתכלת לעברו מבולבלת. אני סוקרת במהירות את מה שקורה מסביבי. שתי קבוצות של אנשים עומדות אחת מול השנייה וכולם בוהים בי. "נו? תראי מה את יודעת."
"מה?" אני שואלת אותו.
"תרקדי!" הוא מורה לי.
"מה אני קוף שרוקד במעגל כדי לבדר אתכם?" אני עונה לו בלי לפחד.
"מה אנחנו בעינייך? קופים?!" הוא כועס עליי.
העיניים שמופנות אליי נראות כועסות. אני חושבת לעצמי כמה כעס יכול להצטבר לאדם בפנים ומה בכלל כל הסיטואציה ההזויה הזו. ובכל זאת אני מחליטה לרקוד. הצלילים כבר מטפסים לי בתוך הגוף. אני עוצמת עיניי ומתחילה לרקוד. אני אוהבת לרקוד ומתמסרת כולי לריקוד.
ואז נפסקת המוסיקה באחת.
"את שלי!" הוא קובע, אוחז בידי ומצרף אותי לקבוצה שלו, "אני המנהיג שלך."
אני רוצה לשאול אותו על מה הוא מדבר, אבל המוסיקה מתחילה שוב. "תעקבי אחרי הקבוצה," הוא אומר לי. אני רוצה להיטמע ביניהם. אם כבר לרקוד לפחות שלא אבלוט, אבל ידו עוצרת בעדי. "אני רוצה אותך קרוב אליי," הוא אומר. הוא מצמצם את הרווח בינינו. "שאוכל לשמור עלייך," הוא לוחש לאזני.
המוסיקה והריקוד שמתעורר בעקבותיה סוחפים גם אותי. אני מרוכזת בתנועות של "המנהיג," ועד מהרה משתלבת יפה בריקוד.
"לא רע," הוא מסנן לעברי בשעה שהקבוצה השנייה מתקרבת ומתחילה לרקוד.
בא לי לומר לו שהוא חצוף. למי הוא חושב את עצמו. נראה אותו מתחיל לרקוד ככה משום מקום. כאחת שרוקדת מאז שאני זוכרת את עצמי, אני דווקא חושבת שהיו מגיעות לי תשבחות. אני רוצה לומר משהו אבל רואה שכולו מרוכז במה שנעשה מולו. "תתרכזי," הוא אומר, "אנחנו במלחמה כעת."
אני נרעדת. "מה מלחמה?!"
"זו, מחפשת את הדם שלך," הוא אומר לי בשעה שאחת הנשים מתקרבת לעברי במבט מאיים. "תראי לי מי את לוחמת שלי. תזכרי שאני שומר עלייך כל הזמן."
יש משהו רך בקול שלו. אני מרגישה שהמילים שלו עוטפות אותי ובו בזמן מדליקות בי את היצר להילחם עבורו. אני לא מכירה את חוקי המלחמה האלה. "אני יכולה להיכנס?" אני לוחשת לו.
"תעשה אותי גאה," הוא אומר לי.
אין לו מושג מה אני יודעת ובכל זאת הוא סומך עליי. אני נסחפת למלחמה הזו כאילו למולי אוייב אמיתי. אני פורסת ידיים לצדדים, מסמנת לכולם ללכת לאחור, לוקחת כמה צעדים לאחור ונכנסת בתנופה למרכז המעגל. ההיא בהחלט מופתעת וקופצת לאחור.
אני מנצלת את השנייה בה היא נרתעת ורוקדת מולה הפעם בעיניים פקוחות לרווחה ובמבט מאיים שמבהיר לה: "את לא תתקרבי לטריטוריה שלי."
אני שומעת את הצעדים מאחוריי ומבינה שכל הקבוצה שלי הצטרפה אליי. רק כאשר הקבוצה השנייה יוצאת מהמעגל אני מבינה שהמלחמה הסתיימה.
"המנהיג" מקיף אותי בזרועו. "את בהחלט משהו מיוחד. הניצחון היום הוא בהחלט שלך, אבל אני לא רוצה לראות אותך יותר מסתובבת פה בשעות כעת. ועכשיו בואי, אני אקח אותך הביתה."
אני משתחררת מהחיבוק שלו. "אתה לא," אני אומרת, סבה לאחור ומתרחקת מהמקום בריצה.
*
אני חוזרת לדירה. "נו איך היה?" אומרת רות' בחיוך מתנשא.
"את ידעת בדיוק למה שלחת אותי לשם היום," אני עונה לה. האדרנלין ממלחמת הרחוב עדיין זורם בגופי. אני ניגשת להוציא לי בקבוק מים מהמקרר. אני מעיפה מבט לעבר הכיור. הוא מלא כלים. אני פותחת את המקרר. משישיית המים שהבאתי לכאן כשהגעתי נשאר רק אחד.
"האם חוקי הבית נועדו רק בשבילי? כי הכיור פה מטונף ובקבוקי המים שלי נעלמו.אם את רוצה לקבל את דמי שכר הדירה שלי כדי שתתחילי גם את לציית לחוקי הבית, ולא יזיק לך אם אינך יכולה להיות נחמדה אליי, לפחות לא להיות מרושעת. לשלוח אותי היו ללב מלחמת רחוב זה לא מעשה שיעשה."
אני נכנסת לחדר שלי. ברור לי שנערך בו ביקור. אני בוחרת לי בגדים להחלפה, ונכנסת להתקלח. למרות שאני אוהבת לשהות מתחת למים החמימים אני מזדרזת להתקלח ומתארגנת לצאת.
"אני מניחה שאין טעם שאבקש ממך המלצה על בית קפה נחמד בסביבה. בכל מקרה מה שכן, אם זה לא היה ברור, חלק מחוקי הבית הם שלא נכנסים לחדרי כאשר אני אינני."
אני יוצאת מהדירה וסוגרת את הדלת בשקט, למרות שבא לי לטרוק אותה שכל הבניין ירעד.
אני לא מתקשה למצוא בית קפה שכונתי נעים למראה ונכנסת אליו. אני מזמינה לעצמי קפה וכריך ומתיישבת ליד אחד השולחנות.
"אני יכול לשבת לידך?"
אני רוצה לומר שבית הקפה כמעט ריק ולמה דווקא פה. אבל כאשר אני מרימה עיניי אני נתקלת בזוג עיניים כחולות מדהימות שמחייכות אליי.
"לרגע נראה היה לי שאת עומדת לטרוף אותי," הוא אומר בחיוך. הוא עדיין עומד וידיו בכיסים.
"למה לא. כלומר, התכוונתי שכן אתה יכול לשבת." אני מגמגמת מולו. מה קורה לי? הרי אנחנו במקום ציבורי ואחרי מה שעברתי בפארק, כאן אני בטוחה.
"אני לא מאמין שבחורה יפה כמוך יושבת פה לבד בשעה כזו," הוא אומר לי בחיוך.
"האמת היא שהרגשתי חנוקה בבית," אני עונה לו.
"נשואה?" הוא שואל.
"לא," אני צוחקת, "שותפות לדירה."
"עד כדי כך? מדוע אם כך את נשארת איתן," הוא שואל.
"רק היום עברתי לדירה הזו וכבר שלחו אותי ללב גוב האריות ," אני עונה לו.
"תסבירי," הוא מבקש.
"למדתי הלילה שפארק לידינו יש מלחמות רחובות," אני אומרת ותוהה האם הוא מבין על מה אני מדברת.
"דווקא נראה לי שנהנית לרקוד," הוא עונה וחיוך מסתורי על פניו.
"ראית אותי רוקדת? אתה עוקב אחרי?" אני אומרת ונעה בחוסר נוחות בכיסאי.
"מה פתאום," הוא עונה, "כלומר ראיתי אותך בפארק. ועכשיו כשראיתי אותך דרך החלון של בית הקפה רציתי לדעת שאת בסדר."
"מי אתה?" אני אומרת ודוחפת לאחור את כיסאי.
"אני אגיד לך כל מה שאת רוצה לדעת. הבטחתי לך שאשמור עלייך," הוא אומר לי.
אני מסתכלת עליו בעיון. העיניים הכחולות שלו מביטות בי ברוך.
הוא מעיף מבט זריז מסביבו ומתקרב אליי כך שאני יכולה להריח את מי הגילוח שלו. יש לו טעם משובח, כמו…כמו ל"מנהיג" שלי.
"אני סמוי," הוא לוחש לי, "הופעתי שם בתחפושת. הרי כולם מכסים את ראשם ומסתירים את עצמם. כך שהמבחינה הזו לא הייתי חריג."
"הייתי מזהה את העיניים שלך לו ראיתי אותן," אני מתריסה כנגדו.
"על עדשות מגע צבעוניות שמעת?" הוא אומר לי, "מישהו מהחבורה הנגדית פגע קשה בחבר שלי. הוא מאושפז במצב קשה ובאתי הלילה כדי לנסות למצוא את התוקף."
"אני מבינה שאתה רגיל לעבודה כזו אבל לי זה נשמע מסוכן," אני עונה לו.
"אני רחוק מלהיות שוטר. גויסתי למשימה באופן חד פעמי. בגלל שזה מסוכן רציתי לשמור עלייך קרוב אליי שלא תפגעי. את רקדנית מעולה ומשכת את תשומת ליבם של הלוחמים, ובשעה שהעיניים לא היו עליי הצלחתי לזהות אותו."
"תבטיח לי שלא תלך לשם יותר," אני אומרת.
"מישהי דואגת לי," הוא אומר לי בחיוך ממזרי.
"אמרת שאני שלך," אני קורצת לו.
"זה דווקא מוצא חן בעיני," הוא עונה לי, "וכן. היה בך משהו שמהרגע הראשון התחברתי אליו. ולא, זה לא משפט פתיחה ששגור בפי. אלו מילים שבאות מהלב."
אז אם רציתם לדעת איך זה התחיל בינינו? בדיוק כך.
יעל יהל
כותבת מהלב