בל
אני לא מאמינה שהסכמתי לקחת עליי את המדור הזה "כוהנת האהבה." מה לי ולזה?
*לפני שלושה חודשים
הכל התחיל כאשר "כוהנת האהבה" נעלמה יום אחד לפני הדפסת גיליון סוף השבוע. הגעתי למערכת כדי למסור את המאמר שלי למדור עיצוב הבית כאשר בא מולי העורך עצבני כמו שלא ראיתי מעולם. "יודעת מה?" הוא אמר כשהרים עיניו אליי, "אמרתי לעצמי שהאדם הראשון שאתקל בו יקבל עליו את המדור, והנה את הגעת."
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו בחוסר הבנה.
"מעכשיו את כוהנת האהבה," הוא אמר לי בתחושת ניצחון.
"מה??" נזעקתי מולו.
"או שאת מתחייבת להמשיך את המדור, או שאין לך מה לחפש כאן," הוא אמר לי.
הייתי עיתונאית בראשית דרכי באחד מהעיתונים הנפוצים ביותר בעיר. האם יכולתי לומר לו לא? מצד שאני איך יכולתי לומר לו כן?
אז הסכמתי.
*היום
אני כבר עייפה מהשאלות המטופשות של נשים שבורות לב שלא מבינות שהוא פשוט לא רוצה אותן. האם באמת משנה מה הסיבה?
אני פותחת את ההודעה שנשלחה למדור. אני בטוחה שאילו היתה נשלחת כמכתב ולא בהודעה אלקטרונית, היא הייתה ספוגה בדמעותיה. אני כל כך משתוקקת לכתוב לה: "לא בוכים על גבר שברח." עובדה אני לא בכיתי.
*לפני שלושה ימים
הקור השבוע היה כל כך קיצוני ובכל זאת שכחתי לחבוש כובע, מה שגרר אחריו כאב ראש ממש רציני.
"אתן הנשים חושבות שאנחנו מטומטמים," אמר לי טרי, "כשלא בא לכן אתן שולפות את התירוץ הזה שכואב לכן הראש. נמאס לי כבר."
"אתה רציני?" שאלתי אותו, "ממתי אני משתמשת בתירוץ העלוב הזה?"
"יודעת מה?" הוא ענה לי שלא לעניין, ובעצם מאד כן, "נמאס לי ממך. יש מלא נשים אחרות שיתחננו לפני שאגע בהן."
(אז זה העניין, זו הצורה שלו להודיע לי שהוא עוזב אותי, חשבתי)
"אף פעם לא הייתי טובה בלהתחנן," אמרתי לו.
וכך נגמרה מערכת היחסים האחרונה שלי, של "כוהנת האהבה", מערכת יחסים שנמשכה שלוש שנים יותר מידי.
*נשוב להיום
עכשיו כשאתם מבינים שאני פרודה טרייה שמצד אחד אומרת לעצמה שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לה, ומצד שני מתגעגעת לזוגיות, אתם מבינים מדוע קשה לי לענות היום על השאלות האלה.
אני שמה מוסיקה רומנטית להחריד ויושבת לנסח תשובה.
ההודעה הבאה משאירה אותי מופתעת.
סופרמן:
כוהנת האהבה יקרה,
אני גבר בינוני למדי, לא יפה במיוחד, ומתקשה לפנות לבנות.
איזה עצה את יכולה לתת לי, אולי משפטי פתיחה, כדי להכיר נשים.
ברור לי שזו דמות פיקטיבית לפי האופן שבו הוא מתנסח. אני לא אתפלא אם מישהו מנסה ללעוג למדור הזה, שאודה שגם אני עצמי לא נמנית בין מעריצותיו, אבל בלית ברירה נאלצת לנהל אותו. מתברר שסופרמן חכם מספיק כדי להעלים את פרטי זהותו. לא נותר לי אלא לענות לו.
כוהנת האהבה:
סופרמן יקר,
ההודעה שלך היא כללית מידי.
אני מבינה שיש לך דימוי עצמי נמוך, שלא בטוח שהוא מוצדק, לגבי עצמך.
עם זאת לא ציינת דבר על קשרייך בעבר, אם היו כאלה.
הייתי שמחה לדעת מה אתה מחפש בבת זוג, כדי שאוכל לענות לך.
הוא ממהר להשיב לי.
סופרמן:
כוהנת האהבה יקרה,
אני מופתע מתשובתך השטחית.
הרי כל גבר רוצה אשת חלומות.
את חושבת שמגיע לי פחות?
יש לי חשד שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואני מחליטה לשתף איתו פעולה. השיחה הרי מתנהלת בינינו בצ'אט ואיש לא רואה אותה.
כוהנת האהבה:
סופרמן יקר,
החיים לא בנויים מקלישאות.
מהו גבר חלומות אם כך?
מה שנכתבת על ידי סופרות של ספרות רומנטית?
גבר מסוקס, בעל מבט מהפנט, וקול מכשף?
ואשת החלומות מיהי?
אתה מבין שלכל אחד יש את התכונות שהוא מחפש.
מה אתה מחפש?
תנסה הפעם יותר לדייק.
סופרמן:
כוהנת האהבה,
מה בעצם את שואלת?
אני רוצה שתהיה רזה, אבל מלאה במקומות הנכונים.
ושתדע לפנק גבר.
כוהנת האהבה:
סופרמן יקר,
אני יכולה רק להציע לך לפנות לאפליקציות השונות
של הכרויות בכל מיני רמות.
מדבריך אני לומדת שבעצם התכונות שלה לא חשובות.
סופרמן:
כוהנת האהבה יקרה,
אני מאד ביישן כפי שאת מבינה.
מה שבעצם רציתי ולא העזתי לומר הוא שאני רוצה
להכיר אותך.
כוהנת האהבה:
מצטערת, אני לא מתאימה לתיאור שלך.
אני לא רזה, לא מלאה במקומות הנכונים,
והעבודה שהחבר שלי עזב אותי מעידה
שאינני יודעת לפנק גבר.
עכשיו זה כבר ברור לי. הוא משחק איתי, מי שהוא לא יהיה. אני יוצאת מהצ'אט הפרטי וניגשת לענות לאחרים. אני מחליטה שזו הפעם האחרונה שאני עושה זאת, גם אם זה יעלה לי במשרתי בעיתון.
משם אני נכנסת למדור השני שלי העוסק בעיצוב ועוברת על הכתבה שהכנתי על ביתה של מלכת המסלול של ויקטוריה סיקרט. אני בוחרת כמה תמונות מתוך המבחר העצום שצילמנו, מטמיעה אותן בתוך הכתבה ועוברת עליה פעם אחרונה לפני שהיא נשלחת לדפוס.
פעמי סוף השבוע נשמעים באוזניי. אני כבר משתוקקת לחזור לדירה ולסיים לארוז את הכול. ברור לי שכאן אני לא נשארת. לא נשאר אלא לקוות שמלייה חברתי סוכנת הנדל"ן תמצא לי דירה שאתאהב בה. בסך הכול היא מכירה אותי ואת הטעם שלי היטב, ועצם העובדה שהיא יודעת שאין לי בעיית תקציב מקלה על העניין.
"היי בל," קוראת לעברי נור המזכירה, "מישהו מחפש את כוהנת האהבה. יש לו משלוח של פרחים עבורה."
"לא ראיתי אותה היום," אני עונה לה, "תבדקי אולי היא בחדרה כותבת את המדור למחר."
לשמחתי נור מבינה אותי וקמה לבדוק אם "היא" בחדר. "מצטערת," היא אומרת לשליח עם הפרחים, "היא לא נמצאת כעת. אולי ירדה לדפוס."
"אם כך אחכה לה," הוא אומר, "נדרשתי למסור לה את הפרחים באופן אישי."
"אין טעם שתחכה היא לא תחזור לכאן," היא אומרת, "אני מציעה שתתקשר לחנות ותשאל אם בכל זאת אפשר להשאיר זאת כאן עבורה."
השליח יוצא רגע החוצה ומתקשר. "ביקשו שאקח את כתובתה."
"נו מה את אומרת בל?" היא פונה אליי.
"אני לא חושבת שמותר למסור כתובת אישית של מישהו שעובד פה. למעשה אני מקווה שאסור," אני עונה לה, "אני יורדת לדפוס, אם אראה אותה אבקש ממנה לענות," אני אומרת ויוצאת החוצה.
*
ריק
למה יש לי הרגשה שבל היא האחת? היא יוצאת מהמשרד ואני ממהר בעקבותיה. "חשבתי שאם כוהנת האהבה באמת בדפוס, אוכל לתת לה את הפרחים ולהמשיך לדרכי."
"ומדוע אתה חושב שתוכל להיכנס לשם? זה אזור מסווג לעובדים בלבד," היא עונה לי בלי להתבלבל.
"אז מה דעתך על סופרמן?" אני שואל אותה.
"מה? מאיפה באה השאלה הזו פתאום?" היא עונה לי.
"סתם, חשבתי שאת מישהי אחרת," אני אומר לה.
אנחנו מגיעים למטה והיא יורדת במדרגות. אני בטוח שהיא מתחמקת ממני לכיוון החניון אבל רואה את השלט. "מכון הדפוס של העיתון…"
אני לא מוותר וממתין למרות שאני משוכנע שבטח חמקה ממני. רק כעבור עשרים דקות היא יוצאת.
"מצטערת, שכחתי לגמרי. הייתי עסוקה בהגהה. כוהנת האהבה עזבה לפני שהגעתי," היא אומרת לי.
"ומה אני אעשה עכשיו עם הפרחים האלה? אולי תיקחי אותם את?" אני שואל אותה.
"זה לא נראה לי ראוי," אני אומרת לו, "מעבר לעובדה שעד שאגיע הביתה יעברו כמה שעות."
"רציתי שזו תהיי את," הוא אומר לי.
"מי?" אני שואלת.
"נו, כוהנת האהבה," הוא אומר לי.
*
בל
אני לא מראה לו, אבל עכשיו אני כבר יודעת מי הוא. " אני גבר בינוני למדי, לא יפה במיוחד, ומתקשה לפנות לבנות" . ממש…. הגבר שעומד לידי הוא בהחלט חלומה של כל אישהץ הוא גבוה, יפה תואר, והעיניים שלו, אפשר לטבוע בהן.
"בכל מקרה אני לא פנויה יש לי חבר," אני בוחנת אותו.
"אז זו באמת לא את," הוא אומר מאוכזב, "הוא בר מזל החבר לך."
"הוא גבר בינוני למדי, לא יפה במיוחד אבל יש לו לב זהב," אני עונה לו.
"מעניין שאת מדברת ככה עליו," הוא אומר.
"למה? אתה חושב שרק גבר מעלף ועשיר ראוי שתהיה לו חברה?" אני שואלת אותו.
"זה מה שנשים אוהבות, בואי לא ניתמם. כמה גברים לא יפים במיוחד זוכים שתהיה להן אישה שנראית טוב?" הוא שואל.
"אני מבינה שאתה לא חושב שאני נראית טוב. הרי סיפרתי לך על החבר שלי," אני אומרת לו.
"הוא יכעס אם אתן לך את הפרחים?" הוא שואל, "כי באמת אין לי מה לעשות איתם כעת."
"הוא יצחק שיראה את הפתק לכוהנת האהבה. הוא יודע שאני כותבת במדור לעיצוב פנים," אני עונה לו, "ומה אני אומר לו?"
"את בל אונידין?" הוא שואל בפליאה, "אני קורא את המדור שלך בקביעות."
"אתה אוהב להציץ בבתים של מפורסמים?" אני שואלת.
"אני אדריכל, ועיצוב פנים מעניין אותי," הוא עונה, הוא מושיט יד לכיסו ומוציא את כרטיס הביקור שלו.
"ריצ'ארד מייסון, מנכ"ל
מייסון, קרוקס ובילדר אדריכלים"
"אמרת שאתה השליח," אני עונה לו.
"מה רצית שאומר? שרציתי לפגוש את כוהנת האהבה באופן אישי?" הוא עונה לי.
"אתה יכול להתייעץ איתה באתר. היא נכנסת גם לשיחות פרטיות. יש לא מעט אנשים ביישנים," אני עונה לו.
"העניין הוא שקצת פגעתי בה," הוא אומר לי, "עשיתי צחוק מהמדור. היא לא אשמה. חברה שלי לשעבר כתבה שם עליי וכעסתי עליה. את הכעס הוצאתי על כוהנת האהבה ואני חייב לה התנצלות."
"מה בדיוק אמרת לה?" אני שואלת.
"כתבתי שאני גבר בינוני למדי, לא יפה במיוחד, ומתקשה לפנותלבנות…את מבינה," הוא משתתק, "איך לא הקשבתי למילים שלך. זו את!" הוא אומר לי אחרי שתיקה קצרה, "בבקשה תגידי שאין לך חבר."
"ברור שאני זו אני," אני עונה לו בפנים שלא מסגירות דבר.
"ידעתי שאת חייבת להיות מיוחדת," הוא אומר לי, "ראשית אני באמת מתנצל על האופן שדיברתי איתך. שנית ..רגע אני אקשיב לך קודם."
אני מסתכלת עליו ומחייכת. אני כבר יודעת מה אני רוצה , ועכשיו גם יודע מה שהוא רוצה. "ראשית אני מקבלת את התנצלותך. שנית..אני מקשיבה," אני עונה לו.
"אני לא יודע מה לומר. אולי אני באמת צריך את עצתה של כוהנת האהבה, הוא אומר לי נבוך.
"בואי נתחיל מזה שנחזור למשרד שלי, של בל, ואשים את הפרחים בחדרי," אני אומרת לו.
"ואחר כך?"" הוא שואל.
"ואחר כך יש לי פגישה שתעניין אותך. אני הולכת לראות דירה במגדל הזכוכית," אני אומרת לו.
"בקומה ארבעים?" הוא שואל.
"איך ידעת?" אני שואלת בפליאה.
"אני אוהב מאד את הדירה הזו ורציתי לרכוש אותה לעצמי. את יודעת מי רכש אותה?"
אני מחייכת.
"לא נכון. את?" הוא אומר בהתרגשות, "היו לי כבר תוכניות איך אשפץ אותה."
"אם כך בוא איתי ומי יודע, אולי יום אחד…"
יעל יהל
כותבת מהלב
סיפור שישי
20.12.2019