תיה
"אני לא מבינה למה הוא לא מבין שאנחנו צריכים לראות את כל התמונה," אני לוחשת למרק שיושב לצידי ומקשיב לניסיון הפתטי של הבמאי להסביר לנו כיצד הוא רוצה שנעצב את התפאורה.
"היי את ," הוא קורא לעברי, "יש לך בעיה איתי?"
"איתך לא," אני עונה לו בחוצפה, "אבל עם התיאורים שלך כן. אני לא יודעת איך אחרים עובדים, אבל בסטודיו שלנו אנחנו צריכים משהו שיגרה לנו את הדמיון כדי שנוכל להוציא מעצמנו את המיטב."
"משהו שיגרה אותכם," הוא חוזר על דברי, "אולי את רוצה תצוגה של גברים בעירום שיפעילו לך את הדמיון?" הוא עונה לי בלעג.
הוא מעצבן אותי! "אם בזה עוסקת ההצגה שלך אז כן," אני עונה לו ומעלה את חמתו.
"את חוצפנית את יודעת?" הוא שואל אותי .
"מי אני זה לא העניין. כי אותי לא יראו כאן על הקירות. אנחנו צריכים להבין את רוח העניינים לא רק העובדה שאתה רוצה שנצייר בית קפה. האם אין הבדל בעיניך בין קפה שחור, קפוצ'ינו ושוקו חם? הרי שלושתם משקאות שמגישים בבית קפה. ואם לא הובנתי אז אולי בין אספרסו קצר, קפוצ'ינו ולאטה," אני אומרת לו.
"אולי את לא מתאימה לי," הוא עונה לי.
"אולי," אני עונה וקמה ללכת.
"אני לא מבין למה התעקש מנהל התאטרון לתת לכם להקים כאן את התפאורה," הוא אומר.
"אני מניחה שיש לו הסבר מניח את הדעת. זה בטח לא המחיר. אני מבטיחה לך שאנחנו לא הזולים ביותר," אני עונה, "בכל מקרה עד שתפתור את הסוגייה אנחנו נחזור לסטודיו שלנו." אני מסמנת לחבריי לקום ולצאת מהחדר.
"ראיתם אותה. מי היא חושבת שהיא?" הוא שואל.
"אני תיה מדיסון, ציירת," אני עונה לו ויוצאת.
"אין צורך שתחזרו לסטודיו," אני אומרת להם בשעה שאנחנו יוצאים מהישיבה. אני רוצה לחשוב מה לעשות בקשר לתפאורה של ההצגה הזו. נתראה בבוקר."
אני ממשיכה ללכת לאורך המסדרון ולאזני מגיעה צלילים של כלי מיתר. אני נמשכת כמכושפת אחרי הצלילים ונעמדת להקשיב להם דקות ארוכות. לבסוף פוסקת המוסיקה ומהחדר יוצאים שני גברים צעירים, לבושים ג'ינסים קרועים וחולצת טריקו. כל כך לא מתאימים למוסיקה המדויקת שבקעה מהחדר.
אני עומדת לעזוב כאשר אני רואה את הבמאי יוצא מהחדר "היי חצופה! חזרת? נו שינית את דעתך?," הוא אומר לי ומוסיף בציניות, "מצאת מה שיגרה לך את הדמיון?", מה שגורם כמובן לתוצאה הפוכה ממה שרצה. אני מתעלמת ממנו.
"אני מבין שהיה לך הכבוד לפגוש את הבמאי המהולל," אומר לי אחד הנגנים בג'ינס.אני מושכת בכתפיי. "אני דווקא בעד מי שדוחף אותך למצוינות," הוא ממשיך," אבל לא אוהב אנשים עם אגו מנופח שחושבים שהם יודעים הכול.
אני מציצה מאחוריי ורואה שהבמאי כבר לא פה.
"את באה איתנו לבית הקפה למטה?" הוא שואל אותי, כאילו אין דבר טבעי מזה שאלך איתו.
"אני רוצה לחזור לסטודיו. למרות מה שאמרתי לבמאי אני רוצה לנסות לקרוא למוזה שתעזור לי לעבוד על הפרוייקט הזה."
"יודעת מה? בואי נעשה עסק. נקנה קפה למטה ואני אבוא איתך לסטודיו אעורר בך את ההשראה," הוא אומר לי.
"אני מעדיפה את מכונת הקפה בסטודיו," אני אומרת לו בניסיון לחמוק ממנו. מה הוא חושב לעצמו שאני מחפשת עכשיו הרפתקאות?
אני רוצה לומר לו שאני לא אחת כזו. "זה ממש לא מה שאת חושבת," הוא אומר לי, "חשבתי להביא איתי את הצ'לו ולנגן לך." אני מחניקה חיוך. לזה לא ציפיתי. כיוון"כן כן, כבר הבנתי מה עבר לך בראש," הוא צוחק אליי, "תחכי לי?"
"אני יודעת שהייתי חסרת סבלנות לבמאי, אבל אדם שעוסק באומנות צריך להיות מסוגל להשתמש במילים כדי להסביר לך מה הוא רואה בעיני רוחו."
"אני חושב שהבמאי הזה, איך אומר לך, הוא לא בעל מעוף," הוא אומר לי בשעה שהוא מכניס את הצ'לו לארגז.
הוא מציע להסיע אותי כיוון שלא באתי לכאן עם הרכב שלי. אני לא אראה לו את זה, אבל הג'יפ המפואר שלו לא מסתדר לי עם הופעה זרוק משהו שלו. אני מנהלת שיח עם עצמי בראש. "מי אתה יותר? הנפש החופשיה שאתה משדר או בורגניות השבעה שזועק הג'יפ שלך?"
אני מוסרת לו את הכתובת. "מכיר," הוא אומר לי, "זה ליד מרכז הקניות בגדול."
"בערך," אני עונה לו, ממעטת במילים.
אנחנו עוברים את מרכז הקניות. שני רחובות מכאן זה הסטודיו שלי. אני כל כך טרודה במחשבות שאיני שומעת שהוא מדבר אליי, מה שגורם לו לגעת בי קלות. אני נרעדת לרגע וחוזרת למציאות.
"זה כאן משמאל," אני אומרת לו ומצביעה על השער הצבוע בסגול. אני לוחצת על השלט שפותח את שער הברזל ומגלה בפניו את החצר הפנימית המובילה לסטודיו.
הוא מחנה את רכבו ועיניו הסקרניות סוקרות את המקום. הוא אינו מדבר איתי ואני תוהה מדוע בכלל נעניתי להצעה שלו. אני ממשיכה לנהל שיחה עם עצמי בקשר אליו בשעה שאני מוציאה את המפתח כדי לפתוח את הדלת. "את והאימפולסיביות שלך. לא עוצרת לרגע לחשוב."
אני מניחה שהשיח הפנימי הזה שמתנהל אצלי ניכר על פניי וכאשר אני מרימה את עיניי אליו הוא מחייך אליי. "מה אומר החיוך שלו?"
"אני רואה שמשהו מטריד אותך," הוא אומר לי, "אני מקווה שזה לא קשור אליי." אני נבוכה ומסמיקה.
"אז כנראה שכן," הוא אומר, "אני מבטיח לך שאני כאן כדי לעזור לך, וגם מודה שאת מוצאת חן בעיניי. יש בך שילוב של משהו פראי עם יופי טהור."
הלב שלי מחסיר פעימה למול המילים שלו. "ואם תהית, אני לא אחד שנוהג לפזר מילים ריקות. יש בך משהו שגרם לי לרצות להגן עלייך, לרצות להיות זה ש… " הוא משתתק.
למה הוא משתתק? כי הוא לא מוצא את המילים הנכונות? או אולי בגלל שהוא בהחלט יודע אותן רק לא רוצה להשמיען באוזניי?
"תשמעי, את כל כך מיוחדת! התמונות שלך מלאות רגש. הן ממש מדברות, זה לא יאומן," הוא אומר לי. אני מציצה עליו מהצד ורואה שהמילים באמת יוצאות לו מהלב. זו לא הצגה. אני מכירה את הגברים האלה שרוצים להרשים אותי ופולטים גיבוב של שטויות מפה, משתמשים במילים גבוהות שלמדו בטח דקה קודם באינטרנט.
"אני אלך להכין לנו קפה," אני אומרת, "ואתה תתארגן לך בינתיים."
עכשיו משהבטתי עליו יותר בעיון אני מרגישה את הלב שלי דוהר בקצב כזה שאני חייבת להרגיע אותו.
אני שומעת את צעדיו מתרחקים בשעה שהוא יוצא להביא את הצ'לו מהג'יפ שלו. אני מניחה את ספלי הקפה על השולחן הקטן שליד החלון, מתיישבת על אחד הכיסאות
וצופה במעשיו דרך החלון. הוא מוציא מהארגז חולצת בד משובצת ולובש אותה, מקפיד לקפל מעט את השרוולים באופן שווה. הוא מעביר את אצבעותיו דרך שערותיו, מסיט אותן הצידה כדי שלא יכסו את עיניו ובוחן את עצמו בהשתקפותו על החלון.
"הקפה מריח נפלא," הוא אומר ומתיישב מולי. הוא מביט לתוך עיניי בסקרנות, כאילו מנסה לקרוא אותי מבפנים. אני לא משפילה את מביטה. אין לי מה להסתיר ממנו. מה גם שאני טובעת ברגש שמציף אותן כעת. אף מילה מיותרת לא עוברת בנינו. אנחנו מאפשרים אחד לשנייה לטייל לנו בפנים.
כעבור דקות ארוכות הוא קם. הוא שם לב לספריה העשירה של התקליטורים שיש לי. "זה נדיר שאנשים מטפחים ספרייה כזו היום" הוא אומר, "רובם מקשיבים ליוטיוב."
"זה מה שנשאר לי מההורים שלי," אני אומרת לו, "הם מתו כמעט חסרי כל. זה מחבר אותי אליהם כשאני מתגעגעת."
"אני כל כך מצטער," הוא אומר ומחבק אותי. אני מרגישה את העוצמה של זרועותיו שמקיפות אותי, ועם זאת את הזהירות בה הוא מחבק אותי, כדי שלא ארתע, כשלא אפחד.
"אני מקווה שהמוסיקה שלי תמלא אותך בשימחה," הוא אומר וניגש להוציא את הצ'לו מהארגז שלו. עד מהרה הצלילים ממלאים את הסטודיו. יוצאים מהצ'לו ומקבלים חיים חדשים. אני מרגישים שהם נוגעים בי במיתרי הלב ואני עוצמת עיניים. הצלילים הופכים לצבעים ואני מתיישבת ליד שולחן העבודה שלי ומניחה עליו נייר לבן גדול.
אני מתמכרת לצלילים, מושיטה יד למכחול, טובלת אותו במעט מים ובצבע ובלי לחשוב על מה שאני עושה אני ממלאת את הדף בצבעים. רק כאשר אני עוצרת לרגע אני רואה שיצרתי את הציור המושלם עבור התפאורה.
הוא מסיים לנגן את היצירה וניגש לראות מה שציירתי. "הקטע שניגנתי לך הוא מתוך הגן הקסום. את קלטת את הצלילים והפכת אותם לתמונה כל כך מדויקת שפשוט אין מילים בפי. זה כאילו ראית את הלב שלי בשעה שניגנתי אותם."
"אני לא יכולה להסביר לך," אני עונה לו, "יש משהו בנגינה שלך שמכשף אותי," אני אומרת ומחייכת לעצמי.
"נו תגידי," הוא אומר.
"זה לא כל כך מסתדר לי עם הדמות שאתה משדר כלפי חוץ," אני עונה לו נבוכה. מה יש בו בגבר הזה שגורם לי להיות כזו ביישנית פתאום?
"מה שאת רוצה לומר שמתאים לי יותר לדעתך ללכת כל היום בחליפות?" הוא שואל וצוחק, "בואי נראה איך את אמורה להיות לפי התאוריה שלך….מממ…עדיף שלא תדעי על מה אני חושב כעת," הוא אומר.
"נראה לי שאתה חושב שעדיף שאצייר עם כותונת לילה ממשי לבן שעליו כתמי כל הצבעים," אני מתגרה בו.
"כמו שאני מתחיל להכיר אותך, אם הייתה נשפכת טיפת צבע, נאמר אדום על אותה כותונת משי דמיונית שלך היית לבטח מתפרעת והופכת אותה לפרח, ומוסיפה לידה שדה שלם," הוא עונה לי, "אז לא. דווקא הייתי יותר בכיוון של חולצת טריקו מרופטת כזו, קצת גדולה עליך, אולי גופיה זרוקה שלקחת ממני ומה שאני מדמיין דווקא מוצא חן בעיניי."
"אתם הגברים יש לך רק דבר אחד בראש," אני מתרעמת.
"מה למשל? שאני יכול לדמיין אותך כשאני מתעורר בבוקר ורואה אותך בגופיה שלי הולכת להכי לנו קפה. לא בגלל שאני שובניסט אלא בגלל שאלף את מכינה קפה מעולה, ובית אני מאמין שאת קמה בקלות לא כמוני."
הדימיון של הגבר הזה, שאפילו אינני יודע עדיין את שמו, עף מאד גבוה. "תנגן לי עוד משהו," אני מבקשת.
הוא ניגש לכיסא עליו שעון הצ'לו שלו, עוצם את עיניו, אוחז בקשת ומתחיל לנגן. אני מסתכלת עליו. רגע אחד על פניו הבעה שמימית, רוגע נדיר, וברגע אחר הוא מקמט את מצחו ועוצמות של רגע מתפרצות ממנו. אני מביטה בו מוקסמת.
אני מתיישבת בשקט ליד השולחן ומציירת אותו. הציור גמור והוא עדיין ממשיך לנגן. זיעה מכסה את מצחו. אני לוקחת מגבת וניגשת לספוג אותה ממנו. אני רואה את החיוך שעל פניו למרות שעיניו עדיין עצומות. "את אוהבת את המוסיקה שבחרתי עבורך?" הוא לוחש לי ופוקח את עיניו.
וכך כשהוא לידי, הצבעים והצלילים מתמזגים לי יחד בהרמוניה אחת מושלמת.
בר אבידן
מאמינה באהבה
סטיפן האוזר- הגן הקסום