המנכ"ל
אף פעם לא הבנתי מדוע חבריי מתעקשים לצאת תמיד ביום חמישי בערב. כאילו שיום שישי זה לא יום עבודה. שלא יובן שאני לא נהנה מחברתם, רק שלפעמים כשהם מרבים לשתות ומאבדים קצת את הראש אני מרגיש שזה מיותר לי. רובם נמצאים בזוגיות קבועה וזה בשבילם "היום היחיד שיש להם שקט" כהגדרתם.
*
הישיבה האחרונה מסתיימת ואני עומד לצאת מהמשרד. הודעת מייל שנכנסת למערכת מושכת את תשומת ליבי. אני פותח אותה ורואה נספח עם ניתוח דוח של פרויקט שעומד להתחיל בעוד חודש.
מי זה צ'ארלי? ממתי מישהו שולח לי ישירות דוחות?
אני לא יודע מה אני יותר, סקרן או כועס. אני נכנס למערכת של כוח האדם ולהפתעתי עולה לפניי תמונתה של אישה צעירה. הייתי בטוח שצ'ארלי הוא גבר. עכשיו זה די ברור לי שהילדה הזו מחפשת את דרכה למנכ"ל. כבר שבעתי ממקרים כאלה בעבר מצד העובדות שלי. אני מחליט שעליי ללמד אותה לקח.
אני לוחץ על החץ של "השב" ויושב לנסח לה תגובה חריפה. רק אז אני שם לב שהמייל שלה נכתב כתשובה למייל של מנהל מחלקת הכספים שבו גם אני מכותב. מתוך סקרנות אני נכנס לקרוא מה תוכנו של המייל ורואה ניתוח כספי של פרויקט מסוים עם הסבר מפורט מדוע המספרים לא נראים לה.
אני שב לתיקה האישי למרות שכבר הייתי צריך לצאת הביתה כדי להחליף בגדים לקראת המפגש עם החברים. הילדה הזו רק בת עשרים ושתיים ועדיין רשימת ההישגים שלה לא תאמן. עכשיו היא מסקרנת אותי. לא רק שהיא מאד יפה בעיניי, היא מאד חכמה.
אני קורא שוב בעיון את הניתוח שלה. "מדוע בכלל התנהלה השיחה הזו בקשר למספרים עם מנהל מחלקת כספים?" אני חושב לעצמי ונכנס לקרוא את המייל שלו. ההתערבות שלו בתחשיבים של מחלקת התכנון לא מוצאת חן בעיניי שכן תפקידו מסתכם בלשלם לספקים ולעובדים.
אני מחליט לברר אתו את הנושא וניגש לחדרו. דלתו פתוחה מעט כך שאפשר לשמוע את דבריו בשעה שהוא מדבר.
"תקשיבי צ'ארלי אני לא מבין מדוע היית צריכה לערב את המנכ"ל במייל שלי אליך. את תישאי בתוצאות," הוא אומר, "את צריכה לחשוב לפני שאת שולחת מיילים למנכ"ל. זה לא תפקידך."
"על מה אתה מדבר?" היא עונה לו בפליאה. אני מבין שהוא לא מדבר איתה פנים אל פנים אלא בטלפון הפנימי.
"אל תיתממי לי, אני רואה שהוא מכותב במייל," הוא עונה לה בכעס.
"שלחתי לך תשובה במייל חוזר. אני מביטה בו ואין בו אף שם של מישהו נוסף," היא מתרעמת.
"איך זה שאצלי…" רק אז הוא קולט ששמי נמצא ברשימת המכותבים המוסתרת, "אני מבקש שתישארי עד שאסיים לקרוא את מה ששלחת."
"עכשיו כבר שש וחצי ואני חייבת ללכת," היא אומרת לו.
"שהחבר שלך יחכה," הוא אומר לה.
"זה לא העניין. יש לי פגישה," היא מסבירה לו.
"אז אין לך חבר?" הוא שואל.
"השאלות שלך לא קשורות לדוח. אני אמורה לעבוד עד חמש נשארתי שעה וחצי אחרי כולם כדי לספק לך את ההסבר כדרישתך. אם יש לך שאלות תשלח לי מייל ואענה עליו אחר כך." היא אומרת ומסיימת את השיחה.
הוא יוצא מהחדר בכעס ונתקל בי.
"הכול בסדר?" אני שואל אותו ברוגע, "אתה נראה נסער."
"אחת העובדות שלחה לך מייל בטעות," הוא אומר לי ואני מרגיש את המתח בקולו.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר. לעומת זאת קיבלתי מייל מאחד בשם צ'ארלי. אני מבין שהיה מיועד אלייך וכי שמי שורבב בטעות לכן מחקתי אותו."
אני רואה את המתח מפניו נעלם. "נראה היה שאתה ממהר לאן שהוא," אני אומר לו.
"כן….הייתי בדרך לשירותים," הוא משקר לי.
עכשיו כשהוא חושב שאני לא מודע למה שהתרחש מעניין איך יתנהל מול צ'ארלי.
*
כיוון שהתעכבתי אני מחליט ללכת ישר לפאב מתוך שיקול שכך אוכל לעזוב מוקדם יותר. "מעניין לאן צ'ארלי הלכה," אני חושב.
אני לא מפסיק לחשוב עליה כל הלילה. אני לא מתאפק והולך לחפש אותה ברשתות החברתיות. אני מוצא את חשבון האינסטגרם שלה. מעבר לעובדה שהיא אישה יפיפיה, הצילומים שלה פשוט נפלאים. עכשיו אני גם יודע מה היא עשתה הלילה כיוון שהיא העלתה תמונות של ציורי הקיר שציירה. היא כל כך מוכשרת!
בחשבון שלי יש רק תמונות נוף מהחופשות הרבות שלי. אני לא אוהב לצלם את עצמי. גם כתמונת פרופיל העדפתי לשים תמונה של בלאק הכלב שלי. רק שמי שמופיע בחשבון יכול להסגיר אותי.
אני מתלבט האם לסמן לה לב. לבסוף אני כותב לה: "מוכשרת שכמוך".
"תודה לך." היא עונה לי בנימוס. אני מאוכזב.
"אנחנו מכירים?" היא שואלת.
אז היא משחקת איתי. אני נענה ומצטרף למשחק. "אנחנו עובדים יחד," אני עונה לה.
"איזה יופי! אני די חדשה עדיין לא מכירה את כולם. אם תרצה אתה מוזמן לראות את הציורים על הקיר," היא עונה לי.
עכשיו אני תוהה האם היא באמת משחקת או פשוט לא יודעת מי אני.
*
למחרת בבוקר היא שולחת לי הודעה, הפעם כשיחה פרטית באינסטגרם. "אני כל כך נבוכה. לא היה לי מושג מי אתה."
"זה לא משנה את העובדה שאת מוכשרת מאד. אהבתי את העבודות שלך," אני עונה לה.
"תודה," היא עונה לי קצרות.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני גבר עם בטחון עצמי לא קטן, אבל כאשר מדובר בחיי האישיים שלי אני מאד זהיר. מעולם חציתי את העקרון הזה של "לא מערבבים עבודה עם חיים פרטיים". יש בה משהו שמושך אותי ומסקרן אותי להכיר אותה.
אנחנו אמורים לשבת יחד בישיבה ואני לא מרוכז. מדוע אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה? נכון שהיא יפיפיה אבל יש בה משהו יותר מזה שאני עוד לא מצליח לפענח.
אני נושם עמוק. קשה לי להסביר מה עובר עליי. אני מציץ לראות מה השעה. הישיבה עומדת להתקיים עוד חמש דקות. אני אוסף את התיקים שפזורים על שולחני והולך לחדר הישיבות.
אני מברך את כולם בברכת בוקר טוב וסוקר במהירות את הנוכחים. צ'ארלי כאן. עיניה נעוצות ברצפה. שפת הגוף שלה מראה שהייתה מעדיפה לא להיות כאן.
"זו ישיבה ראשונה שלנו על הפרויקט של מרכז התרבות. כיוון שבקבוצה שלכם ישנם עובדים חדשים, הרשו לי לברך אתכם. שמי סמואל ג'ורדן וכפי שאתם מבינים כבר אני מנכ"ל החברה."
לאיש אין מושג להיכן המחשבות נודדות שלי. אני מנהל את הישיבה במקצועיות, משתדל לא לערב אותה בשיחה. ובכל זאת מגיע הרגע. אני מישיר מבטי אליה. העיניים שלה נעוצות במחשב. היא מקלידה משהו. נראה שמשהו מטריד אותה. היא מאופקת אבל לא רגועה.
"יש לך הערות צ'ארלי?" אני שואל אותה לבסוף.
היא מביטה בי לרגע לא מרוכזת. "מה? לא," היא עונה לי.
אני מסיים את הישיבה ועובר לידה. היא סוגרת את המחשב ועדיין נראית נסערת. "תכנסי אליי למשרד," אני אומר לה ויוצא מהחדר.
אני נכנס לחדרי וניגש להחזיר את התיקים למקומם. אין לי מושג כמה זמן ייקח לה לבוא אליי. אני מעיין שוב במייל שלה. פתאום אני מבין שהיא רק הסבירה למנהל הכספים למה המספרים שכתב לא נכונים, ובעצם לא נתנה לו ממש נתונים על הפרויקט עליו היא עובדת. היא בהחלט משהו האישה הזו.
אני כל כך שקוע במייל שכשנשמעת הנקישה על הדלת אני מופתע. אני ניגש ופותח בפניה את הדלת. "כנסי," אני אומר לה. היא מסתכלת עליי רגע. אני מניח שוודאי ציפתה לשמוע את קולי המאשר לה להיכנס.
"את מוכנה לשתף אותי במה שעובר עלייך?" אני שואל בשעה שאני מתיישב חזרה.
היא יושבת מולי ושותקת.
"אם זה משהו אישי זה לא ענייני, אבל אם זה קשור לעבודה אני רוצה לדעת," אני אומר לה.
היא מרימה עיניה אליי. אני מרגיש שהיא במצוקה. "אני מעדיפה לא לדבר על זה," היא אומרת לבסוף.
"זה קשור למייל ששלחת לי אתמול?" אני שואל אותה.
"אתה כועס עליי?" היא שואלת. היא מביטה בי לרגע. אני רואה שעיניה בוחנות את עיניי בסקרנות. אולי כי מבטי מקובע על עיניה. לבסוף היא מסיטה את מבטה ממני.
"לא צ'ארלי אינני כועס עליך. הרשמת אותי וסקרנת אותי עם הניתוח המבריק שלך," אני אומר לה בקול רך שמפתיע גם אותי. "מה גם שהבנתי שבעצם לא נתת לו תשובות על מה שקורה בפרויקט. האמת היא שאני כועס על מנהל הכספים שפנה אליך בנושא שאינו מעניינו."
"אהיה כנה אתך. זה נראה לי מוזר. השאלות שלו לא היו כל כך לעניין. הוא גם גלש לפסים אישיים שלא התאימו לי," היא עונה לי, "והיום הוא לא עוזב אותי."
"אני מבטיח לך שהוא לא יציק לך יותר," אני אומר לה. "ואת, את כועסת עליי?" אני שואל.
היא מביטה בי מופתעת. "על מה?"
"על השיחה ההיא באינסטגרם," אני עונה לה.
"זה די מביך," היא אומרת, "שאת מדברת עם המנכ"ל שלך ואין לך מושג שזה הוא."
"את יודעת," אני עונה לה, "מחוץ לשעות העבודה אנחנו גבר ואישה שמדברים."
"זה לא בדיוק כך," היא עונה.
"אני לא יכול להסביר לך. אני מאד נזהר לא להגיע לפסים אישיים עם מי שעובדת איתי. יש משהו בך שמוריד ממני את כל המגננות. מה היית עושה לולא ידעת שאני הבוס שלך?" אני שואל אותה.
היא מסתכלת עלי. שוב אני מרגיש את הסערה שמתחוללת בה. היא נשקפת מעיניה. "אני חושב שאת יודעת את התשובה. זה בדיוק מה שאני מבקש שתעשי," אני אומר לה.
היא מחייכת אליי בביישנות. "תבוא לראות את הציורים שלי היום?" היא שואלת.
"אחרי שאקח אותך לארוחת ערב," אני עונה לה.
יעל יהל
כותבת מהלב
סיפור שישי
6.12.2019