יום שלישי הוא יום המפגש הקבוע שלי עם החברות בבית הקפה ממנו אפשר להשקיף על הנוף של מפרץ קליפורניה.
"את זוכרת אנה שבארץ יש להם במשחקי כדורגל מין חיה קמע כמו תרנגול?" אומרת לי איילת, "אז זה מה שאת בשבילנו."
"את שוכחת שנולדתי כאן ולכן איני יודעת למה את מתכוונת. אני רק מבינה שאני התרנגולת בשבילכם, שזה אומר בעצם ש…?" אני עונה לה.
"באמת? הייתי בטוחה שנולדת בארץ. את מדברת עברית כל כך טוב," עונה איילת.
"והתרנגולת, גם היא מדברת עברית?" אני שואלת.
"מה? אה, כלומר.." אומרת איילת, "מה שאני רוצה לומר הוא שדווקא באותם המפגשים שאת מצטרפת כאשר אנחנו נפגשות כאן בבית הקפה, מגיעים כל הגברים, נו את יודעת …המעלפים, הכי שווים."
"אז מה זה עוזר אם הם מסתכלים רק עליה," רוטנת מעיין.
"את תמיד מקלקלת," עונה לה איילת, "בכל מקרה הם רק מסתכלים כי חברתנו היקרה אנה בכל מקרה לא מתייחסת אליהם."
"חשבתי שאנחנו פה במפגש בנות לא כדי לצוד חתן. ואתן לפי מיטב ידעתי בכלל בזוגיות," אני עונה.
"ומה זה קשור?" רוטנת שוב מעיין, "אז בגלל זה אסור לנו להסתכל, ואולי גם.."
כולן משתתקות ומסתכלות עליה.
"בכל מקרה בנות…" אני מחזירה את השיחה למקום בו הפסקנו. אני לא טורחת כלל להסתכל לעבר השולחן עליו משקיפות חברותיי בהתרגשות. כל השיח הזה על גברים יכול היה להירגע, לולא הונח לפתע לפנינו מגש עם מתוקים שלא אנחנו הזמנו.
"זה בשבילך," אומרת לי המלצרית ומגישה לי מפית מקופלת.
"את אצלי בשמונה בדיוק לבושה בלבוש חווה. נהג יבוא לאסוף אותך. העברי לי את כתובתך."
אני מביטה בפתק המומה, משתדלת שלא יראו זאת על פני. המלצרית עדיין עומדת לידי. מה שלא מפליא בהתחשב בעובדה שנתבקשתי לספק את כתובתי. "מי מסר לידך את הפתק?" אני שואלת. היא מצביעה על גבר לבוש מכנס שחור וחולצה שחורה. "נראה טוב," אני אומרת לה, לוקחת את הפתק מקפלת אותו ומחזירה לה.
"את הפתק הזה בתוספת מגש המתוקים המפתה תניחי בבקשה לפניו. אל תחזרי עם הודעה ממנו. אני לא מעוניינת," אני אומרת לה.
"אתן רואות למי היא מסרבת?" אומרת מעיין.
"לו היית קוראת את הפתק גם את היית מסרבת, למרות שהוא נראה מיליון דולר," אני עונה לה.
"מה כבר כתב לך שאת משחקת אתו?" היא שאלה אותי בסקרנות רבה.
"הוא ביקש אותי ערומה בבית שלו. אני ברורה מספיק?" אני עונה לה.
"חצוף!" אומרת מעיין ומסתכלת עליו במבט שיכול להרוג. "למי הוא חושב את עצמו."
הוא מבין שאמרתי משהו והוא מביט במבט מתנשא על מעיין שממש נבוכה ומשפילה את מבטה.
אנחנו ממשיכות את השיחה בינינו, אבל אז מעיין קולטת שהוא קם ומתקרב לעברנו.
"אני לא נוהג להתחנן," הוא לוחש לאזני בשעה שהוא עומד מאחוריי. הריח שלו מסחרר אותי אבל אני לא מגיבה.
"אני מעוניין בך," הוא ממשיך ללחוש.
"אבל אני לא," אני לוחשת לו חזרה.
"עוד נראה," הוא אומר לי הפעם בקול וסובב על עקביו.
"אני לא מאמינה שסירבת לו," אומרת לי מעיין.
"את רוצה שאסדר לך אותו?" אני שואלת.
"את ממש מצחיקה," היא עונה לי בקול נעלב.
"הי מותק, לא התכוונתי להעליב אותך. אם אני חושבת שהוא לא טוב בשבילי זה לא אומר שהוא לא גבר מדהים. אני לא שופטת אף אחת בגלל הבחירות שלה, כשם שאני מקווה שלא ישפטו אותי," אני עונה לה.
"אני פשוט לא מבינה את המשחק שלך אתו," היא אומרת לי.
"זה מה שאת חושבת? שאני משחקת אתו? את לא מוכנה לקבל את זה שאני פשוט לא מעוניינת בו?" אני שואלת.
"את מעצבנת. זה הכול," היא עונה לי.
אני מבינה שאין עוד טעם לדון בנושא. אפילו לא לומר לה: "בואי נסכים על זה שאנחנו לא מסכימות." בכלל אני לא מבינה אותה הרי היא אישה נשואה. אולי מה שמספרים עליה ועל הבגידות שלה יש בהן מין האמת. אני מרגישה חוסר שקט וקמה ללכת.
אני קוראת למלצרית ונותן לה שטר של מאה. "על החשבון," אני אומרת לה, "אני חייבת ללכת."
אני נפרדת מהבנות ופונה לדלת. בהחלטה של רגע אחרון אני פונה לעבר השולחן של הגברים. "החברות שלי הן נשים מהממות, כדי לכם לנסות את מזלכם אצלן. רק תרוויחו."
אני מסתובבת אבל ידו של הגבר ששלח את הפתק עוצרת אותי. הוא קם ונעמד לידי. למה הוא צריך להריח כל כך טוב? "אני לא מוותר עליך," הוא אומר.
"יקירי," אני אומרת לו ומשתדלת לא להישאב למבט הממגנט שלו, "איזה מילים עליי לבחור כדי להבהיר לך שבאמת לא מעוניינת?"
"תתני לי רק סיבה אחת," הוא עונה לי.
"אני מבינה שגבר מעלף כמוך לא רגיל שנשים לא נופלות לרגליו, לכן אתה מבין שזה לא אתה זו אני," אני עונה לו.
"את עוד תראי שבסוף זה יהיה אנחנו," הוא אומר לי במבט של גבר שבטוח בעצמו.
אני סוקרת אותו. רואה את השעון היוקרתי שעל ידו. הוא מביט בי מרוצה כשהוא מבין את מה שאני מבינה.
"לא," אני אומרת לו והולכת.
כשאני יוצאת מבית הקפה אני מעיפה מבט דרך החלון על חברותיי. ברור לי שהן עוקבות אחרי. אני מנפנפת להן לשלום ורואה את הגברים מתקרבים לשולחנן. כולם פרט אליו. אני לא מתאפקת ומפנה מבטי לעבר השולחן לידו ישבו. הוא עדיין עומד שם ומבטו עוקב אחרי כל תנועה שלי. הוא מחייך אליי. הפעם אין טיפת שחצנות בחיוכו. החיוך הזה כובש את ליבי אבל אני לא אתן לו לראות את זה.
אני מסובבת את ראשי מיד. משהו השתנה בו וזה לא רק המבט על פניו. אני מנסה לחשוב מה אבל מתאפקת ולא מסתובבת.
*
שבוע עבר שוב אני מקבלת הודעה שהבנות נפגשות. "אני באה לאסוף אותך בשלוש," שולחת לי איילת הודעה, "אנחנו הולכות לקניות."
אני בודקת ביומן שלי ורואה שהפגישה האחרונה מסתיימת בשתיים וחצי.
"מחכה לך," אני עונה לה.
בשלוש ועשר דקות אנחנו נכנסות לקניון הגדול במרכז העיר. איילת מחישה את צעדיה. "תשמעי יש מכירה מיוחדת היום ומדגדג לי בקצות האצבעות. קיבלתי סוף סוף את המשכורת הראשונה," היא משתפת אותי.
"איזה יופי," אני אומרת לה. אני שמחה שסוף סוף מצאה עבודה שמשלמת לך משכורת הגונה.
בכל יום אחר הייתי מגיעה לבית הקפה עם השמלה שלבשתי לעבודה. לא יודעת מדוע אבל בא לי פתאום לשנות ממנהגי. בשעה שאיילת אוספת ערימה של בגדים בדרך לחדר ההלבשה, אני בוחרת סקיני ג'ינס, מתאימה לו חולצת טריקו עם הדפס של עננים כחולים על רקע לבן, וז'קט ג'ינס. המוכרת מציעה לי סניקרס להשלמת הלוק הספורטיבי, אבל אני מעדיפה להישאר בנעלי העקב שלי שבאופן מקרי לחלוטין הן בצבע כחול.
לאחר התלבטות קשה איילת בוחרת שתי חולצות טריקו. "אוף, את כזו מעצבנת. את בוחרת בגדים בחמש דקות ומוצאת בדיוק את מה שאת רוצה, ואני מבזבזת שעתיים ובסוף קונה חולצות שלא בטוחה שאלבש."
אני מעיפה מבט אחרון בבגדים שקניתי. "אני נשארת איתם," אני אומרת למוכרת ונותנת לה לגזור את התוויות מעליהם.
"אז מה את אומרת," אני שואלת את איילת, "אני עדיין נראית כמו התרנגולת קמע שלך?"
"את ממש מצחיקה," היא אומרת לי, "לא משנה מה שתלבשי את תהיי התרנגולת שלנו."
אנחנו מגיעות לבית הקפה. מעיין כבר יושבת עם חברתנו דנית ועוד כמה חברות שמצטרפות היום. לידן גם הגברים מהשבוע שעבר.
"חיכיתי לך," מפתיע אותי מאחור הגבר ששלח לי את הפתק לפני שבוע. הפעם הוא לא בחליפה מהודרת אלא לובש מכנס ג'ינס כחול וחולצת בד לבנה. שרווליו מקופלים ואני רואה שאינו עונד שעון. הוא צוחק בשעה שאני בוחנת אותו.
"את מבינה," הוא אומר לי, "האחד שהייתי זה מה שאני יודע שנשים אוהבות. אני מודה שלא חיפשתי משהו רציני. אבל את לא יוצאת לי מהראש שבוע שלם. כשראיתי שהחברות שלך הגיעו ואת לא היית מאוכזב. ניסיתי לדובב אותן וכל מה שהצלחתי להבין זה משהו על תרנגולת שהיא קמע. אני מודה שלא הצלחתי להבין איך זה קשור אלייך."
"ובכל זאת איך זה קשור לזה שאתה נראה כל כך שונה?" אני שואלת.
"כמו שאמרת אני לא רגיל לנשים שלא מתרשמות מההופעה שלי. ישבתי וחשבתי מה היה בי שגרם לתגובה כזו ממך."
"לרגע לא חשבת שאלה המילים הלא מכבדות ששלחת לי?"
"אני יודע שזה לא היה רק את זה שלא אהבת, ולכן החלטתי לבוא אלייך בלי תחפושת. להראות לך מי אני באמת."
אני מביטה בו. המבט שלו רך יותר. אני מרגישה שהוא באמת אחר ממי שחשבתי שהוא.
"ומה בדבר לבוש חוה?" אני שואלת.
"זה משפט שמתאים למפגש חד פעמי," הוא עונה לי, "ואת לא שייכת לקטגוריה הזו."
"באמת?" אני עונה לו, "ולאיזה אני שייכת?"
הוא מושיט לי יד. "בואי," הוא אומר לי ומוביל אותי לשולחן בודד הרחק מכולם, "בואי נתחיל את זה נכון. שמי…."
יעל יהל
כותבת מהלב❤️
סיפור שלישי
3.12.2019
כל הזכויות שמורות©