היא הייתה מאד נרגשת.
ארבעה ימים ולילות ארוכים מידי הייתה בנסיעה עסקית.
היא כל כך התגעגעה אליו שאפילו לא ירדה לחדר האוכל, למרות שהיא מאד אוהבת את הארוחות המפנקות של בית המלון. זה שבו היא נוהגת לשהות כאשר היא נוסעת לתצוגות האופנה.
היא לא יכלה לחכות לראות אותו. היא אפילו לא שאלה אותו אם יבוא לאסוף אותה כי זה הרי ברור לה שכך יעשה, אלא שלחה לו את מספר הטיסה רגע לפני שיצאה מהמלון ולקחה מונית לשדה התעופה.
כיוון שהקדימה לא היה תור ארוך בדלפק של חברת התעופה והיה לה הרבה זמן לשוטט בחנויות הדיוטי פרי.
למרות שהוא לא ביקש היא קנתה לו את הוויסקי היקר שהוא אוהב, וגם חבילת סיגריות. למרות שבינינו, היא שונאת שהוא מעשן.
רק אז היא הלכה לקנות לה ירחון אופנה, סקרנית לקרוא מה כתבו העיתונאים על ליין החדש שלה. היא לא היתה צריכה להתאמץ לחפש כיוון שתמונתה התנוססה כמעט בכל העמודים הנחשבים.
מידי פעם הציצה בנייד שלה לראות אם שלח לה משהו. "בטח הוא רוצה להפתיע אותי," חשבה. היא לא הייתה מוטרדת כיוון שידעה שהוא בישיבת בוקר כעת.
היא עצרה בבית הקפה שהיא אוהבת, קנתה לה קפה וקרואסון והתיישבה לעלעל בירחון שקנתה.
היא ראתה בחורה צעירה מסתכלת עליה, ראתה אותה מהססת ולבסוף היא ניגשה אליה.
"זו את שמופיעה פה בירחון?" שאלה אותה הצעירה.
"כן," זו אני ענתה לה בפשטות, בלי שום גינוני התנשאות.
"אני מעריצה אותך," אמרה לה הצעירה, "אני חושבת שאת אחת המעצבות החשובות ביותר."
"תודה לך," היא ענתה לה. והצעירה הלכה לדרכה.
היא הוציאה את המחשב הנייד שלה ונכנסה לבדוק את המיילים שלה. היא ענתה על כל אחד מהם ושמחה לגלות שכל הליין החדש נמכר.
נותרה עוד שעה להמראה ואזור השער התחיל להתמלא באנשים. היו מי שזיהו אותה, והיא הרגישה שמתלחששים עליה מאחורי גבה. היא לא נתנה לזה להפריע לה ונכנסה לקרוא את החדשות האחרונות מהארץ. כשעזבה, סערה הביצה הפוליטית והיא היתה סקרנית לראות אם משהו השתנה.
הזמן עבר בעצלתיים והנה הגיעה הקריאה לעלייה למטוס. היא סגרה את המחשב והכניסה אותו לתיקה והעיפה מבט אחרון בנייד. עדיין לא התקבלה ממנו תשובה.
בזמן הטיסה היא נמנמה, ורק כאשר הגיעה עת הנחיתה העירה אותה הדיילת. הנחיתה היתה חלקה והמטוס הובל למקום החניה שלו.
היא פתחה מייד את הנייד וראתה שיש לה הודעה ממנו.
*
"זה לא ילך יותר בינינו," הוא כתב לה בהודעת טקסט קצרה.
"התקדמתי הלאה," הוא כתב לה, "תתקדמי גם את."
"עוזב היום את העיר," הוא הוסיף וחתם, "אני."
*
רק אז הבינה שבעצם בתוך תוכה היא כבר ידעה. היא אספה את מזוודתה וכמדה לצאת דרך שער היציאה.
הוא חלף על פניה בשעה שפנה לכיוון הטיסות הממריאות. לרגע לא שמה לב ופתאום קלטה את דמותו. היא הסתובבה לאט לאחור וראתה אותו עומד ובוהה בה.
"זו את," הוא אמר לה.
"התגעגעתי," הוא אמר לה, כאילו לא שלח לה דבר.
היא שתקה מולו. מה כבר היה לה לומר לו.
הוא חזר והלך לקראתה, צמצם את הרווח ביניהם.
כשעמד מולה אמרה לו: " תאחר לטיסה, חבל."
"חבל?" הוא שאל.
היא רק הביטה בו שנייה ואמרה: " אני חייבת ללכת."
ברור שהייתה חייבת. היא לא רצתה שיראה את דמעותיה שאיימו להתפרץ לידו.
יעל יהל
כותבת מהלב
8.11.2019