עוגיות

אמא שלה לימדה אותה שהאוכל סופג את הרגשות של האישה.
"לעולם אל תבכי בשעה שאת לשה את הבצק," היא אמרה לה, "פן יחמיץ."
היא עוטה על פניה חיוך בשעה שהיא קוצצת את הבצל, לא נותנת
לחריפותו לגרום לדמעותיה לצאת. היא מטמיעה אותן בתוכה, העיקר שלא ייגעו בבצל.
היא מוסיפה תבלינים. הפלפל השחור חודר דרך נחיריה גורם לה לרצות להתעטש. היא זוכרת שאסור לה, לכן היא מעוותת את אפה בצורה שגורמת לה לצחוק בשעה שבבואתה משתקפת אליה מן החלון.
כך היא עומדת ליד השיש וממשיכה במלאכת הבישול.
היא שרה לעצמה שיר אהבה, מוחקת את חסרונה בחייה.
חושבת מחשבות טובות כדי לשמח את ליבה. עושה הכל כדי לגרש את המחשבות המטרידות עליו ועל חייה אתו.
יום שלישי היום. היא יודעת שזה היום בו הוא יוצא לבלות עם חבריו. הם הולכים לפאב המקומי לצפות בשידורי הספורט. פעם עוד האמינה. היום היא יודעת שלא תמיד משודרים ביום זה משחקים. היא כבר מכירה את כל סוגי הספורט ויודעת שהם מתרחשים בהתאם לעונות השנה. כעת בשעה שהימים מתקצרים ומתקררים, היא יודעת שחלק מהמשחקים כבר לא מתקיימים, אבל מעמידה פנים שהיא מאמינה לו.
היא ממשיכה לבשל. מעמידה סיר אחר סיר על הגז, משתדלת לשלוט בקוצר רוחה, שכן האפייה היא זו האהובה עליה. היא זו שמרגיעה אותה.
היא רוצה כבר להוכיח לעצמה שהיא יכולה גם ביום המסוים הזה לאפות מאפים מתוקים.
היא מחליטה להתחיל דווקא עם המלוחים למקרה שתנשור דמעה או שתיים לתוכם. היא מושכת באפה, מכווצת את שפתיה ומצליחה לגלגל בצקים עם מלית מלוחה בלי שנשרה דמעה אחת.
עכשיו הגיע הרגע לו חיכתה. היא יודעת שכעת, משהגיעה שעתם של המאפים מתוקים היא יכולה להרפות. בינתיים זה תורם של המאפים המלוחים להכנס לתנור שכבר התחמם.
היא ניגשת למזוג לעצמה כוס יין אדום,מגלגלת את היין בתוך פיה, מלקקת אותו בלשונה ועוצמת עיניה. "למה אתה לא יכול לאהוב אותי ככה?" היא חושבת בעצב.
מה שמעציב אותה יותר מכל שהיא יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא אופה לו את העוגיות שהוא אוהב. מחר עם שחר תצא לדרכה. מכתב הפרידה שכתבה כבר מונח עמוק בתוך כיס מעילה.
היא נושמת עמוק, מנקה היטב את השיש, מניחה עליו נייר אפיה ומתחילה לרדד את הבצק. כמה שהיא מנסה הבצק לא נענה לה. היא מנסה להוסיף קמח, מוסיפה מלח, שום דבר לא עוזר. נדמה לה שהבצק מתמרד נגדה.
היא לא מוותרת. היא רוצה להכין לו את כל העוגיות שאי פעם אהב. בדיוק כך היא רוצה להיפרד ממנו. אבל הבצק העקשן הזה נדבק לאצבעותיה ובקושי יורד.
"לעולם אל תבכי בשעה שאת לשה את הבצק," היא משננת לעצמה שוב ושוב, נלחמת בדמעותיה שמאיימות לפרוץ.
היא נוטלת את ידיה, עושה תרגילי הרפיה וחוזרת ללוש את הבצק. היא שמחה לגלות שהפעם הוא נענה לה, אבל אז חלקו מחליק מידיה ונמרח על הריצפה, מה שגורם לה לרדת על ברכיה ולשפשף את הריצפה. היא נותנת לדמעותיה לנשור ולעטוף את הבצק הסורר.
היא מקרצפת כל מרצפת ביסודיות ולא מרפה עד שהיא בוהקת בלובנה,
לכן אינה שומעת שהדלת נפתחת, לא שומעת את צעדיו בשעה שהוא נכנס. רק כאשר יד חמה מלטפת את שערותיה, היא מפסיקה ומרימה לעברו עיניים מופתעות. מתי פעם אחרונה נגע בה?
"קומי," הוא אומר בקול רך ומושיט לה יד על מנת שתקום.
היא מאבדת שווי משקל ונוחתת בין זרועותיו. הוא מריח טוב. מי הגילוח עדיין ספוגים על עורו. ולא, אין טיפת ריח של בירה ממנו. היא מביטה בו, מנסה להבין מה שונה בו.
"מה קרה יפתי?" הוא שואל.
ממתי הוא קורא לה יפתי?
"הבצק," היא אומרת ופורצת בבכי גדול.
הוא אוסף אותה קרוב לליבו. "מה קורה פה, זה נראה כמו מאפיה."
"רציתי להכין לך את העוגיות שאתה אוהב. את כולן."
"כבר מאוחר. תראה כמה פניך עייפות. תמיד יש מחר אהובה," הוא אומר.
"אבל רציתי היום," היא עונה לו.
"שכחתי משהו?" הוא שואל.
"לא. זה דחוף לי היום," היא עונה ואיננה מסבירה.
"אמרי לי מה לעשות ואעזור לך," הוא אומר לה.
היא מביטה בידיו שפועלות לפי הוראותיה, ורואה את הבצק נכנע לו בקלות. הם עומדים יחד, זה לצד זו ואופים עד השעות הקטנות של הלילה."
כאשר מונחות העוגיות ערימות ערימות להתקרר על השיש, הוא ניגש מוזג לה כוס תה, ומניח אותו לפניה. "תשתי," הוא אומר לה, "עבדת כל כך קשה."
הוא נושק לה על מצחה והולך להכין גם לו. "כבר אין טעם שאלך לישון," הוא אומר לה כשגבו מופנה אליה, "השחר יעלה בקרוב."
כשהוא מסתובב אליה הוא רואה את עיניה מוצפות בדמעות. הוא עוזב את הכוס עם התה וממהר אליה. הוא כורע על ברכיו לידה ומנגב לה את הדמעות. "למה את בוכה עכשיו?" הוא שואל אותה.
"כי אני מאושרת," היא עונה לו. היא לעולם לא תספר לו שעמדה לעזוב אותו. עכשיו כשהוא כל כך אוהב אותה.

יעל יהל

כותבת מהלב

סיפור אמצע שבוע

5.11.2019