חודש: מאי 2018

היא הביטה בו עצובה, ידעה שאת הלילה כבר לא יעבירו ביחד. הוא יהיה של כל אחת , רק לא שלה. היה ריב גדול והם זרקו מילים כואבות, והוחלט שזהו זה, זה נגמר. היא הסתובבה כל הלילה במיטה, התגעגעה אליו כל כך, והוא לא ידע זאת. הוא הסתובב כל הלילה ברחובות. ורגע לפני שהאיר השחר, הוא…

אני נמלטת לתוך בר אפל, מבקשת מהברמן שיתן לי להתרענן בשרותים. הוא רואה את הבהלה בעיני ואומר לי ״בואי אחרי״. הוא מורה לי באצבעו על מדרגות נסתרות, ״תעלי למעלה, תתרענני, יש שם מיטה. את יכולה לנוח בה״. אני מודה לו בעיני, ללא מילים ומתחמקת בזריזות. אני שומעת את קול רודפי רועם למטה. ״איפה, הזונה?!״ההוא צורח.…

כמה שהוא שונא את ארועי ההשקה הנוצצים. הוא מרגיש שהוא נחנק בחליפה ועניבה. זה מזכיר לו את היום שהתחתן איתה, ואת זה בדיוק הוא לא רוצה לזכור. כולם חשבו שהם זוג נוצץ, שהכל דבש וורדים. נכון היו הרבה ורדים, ומתוכם בעיקר בלטו הקוצים, שפצעו אותו עד שדימם כמעט למוות. ביום שקבר אותה, הלך אחרי ארונה…

    שלי,‏ אני יושבת ליד נרות השבת, מספרם כמספר הנוכחים בבית. את שלי אנימדליקה גם בשבילך, מבקשת שיאיר לך את השבת, גם כשאיני לידך.‏ אתה אומר שאני חידה בעיניך.אתה כל כל טועה, אתה יודע עלי ‏המון. אתה יודע למשל, שהבית שלי, שלא היית בו מעולם,‏‎ ‎‏.‏‎ ‎יכול להיות רק קירות ריקים, אבל הוא מושך…

צלצול הטלפון על שולחנה היה זה שקבע את הרגע שהבדיל בין החיים שידעה לאלה שתדע. ״אני יכולה לקפוץ לכמה דקות?״ שאלה אותה חברתה הטובה. היה זה אמצע יום עבודה מלא פגישות. היא שמה לב שלא נשאלה אם היא פנויה, שמה לב לדחיפות בקולה. ״בואי, אמצא כמה דקות בשבילך,״ אמרה וסגרה את הטלפון. לא הטרידה את עצמה…

המחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בדרום יום חמישי היום, סמוך לעלות השחר. קרני שמש ראשונות עולות מהמזרח וחודרות לחדר הקפוא. אנו עומדים מחרישים למרגלות מטתו של בנה של חמותי. מאבק אלים, שראשיתו בתאונת דרכים חזיתית הגיע לסיומו העצוב. “נוח על משכבך בשלום”, היא לוחשת לו ועוצמת את עיניו. אנחנו עומדים דוממים וחבוקים ובעיני רוחינו חולפים…

ובימים האלה שכולם עוסקים במירוק ביתיהם הגשמיים לכבוד חג, אני שוכבת במיטתי ‏ עוצמת את עיני ומדמיינת איך במטלית לחה ללא כל חומר משמר אני מסירה את הכאבים‏ ואת הצלקות על הנפש אוספת מהריצפה ‏ את רסיסי הלבבות השבורים ומדביקה אותם באופן מושלם את מצבי הרוח ‏ אני צובעת בורוד את הפסימיות צובעת בלבן את…

ערב חג. כולם כבר ממהרים לבתיהם. הם מאחלים לה ״חג שמח״. חלקם טורחים לשאול איפה היא בחג, ולהם היא עונה: ״עם המשפחה.״ היא מכבה את מערכת המחשבים שעל שולחנה. ממתינה בסבלנות שכל אחד מהם יגיע לכיבוי מלא. היא נועלת את המגירות, אחת אחרי השניה. ניגשת לכספת, מכניסה את הניירת לתוכה, ומקישה את המספר הסודי. היא…

        מעולם לא שיחקה שיינה בחוץ עם הבנות. כבת למשפחה מרובת ילדים, תמיד נמצאה מטלה נוספת שהיה עליה למלא. הדקות הבודדות שהיתה פוגשת את חברותיה בחוץ,‏ היו כשהיתה בשליחות אימה בדרך לקניות, או לתופרת, או בעת שהביאה לאביה את‏ ארוחת הצהריים. .היא תמיד בחרה בדרך הארוכה, ולא בדרך המהירה. בליבה ידעה שעברה…

היא ישבה על כסא הנדנדה הישן בפינת החדר והקיפה בזרועותיה את החבילה הורודה. היא אהבה לשבת בחושך, כך יכלה לחלום. מחשבותיה נדדו ליום ההוא שחזרה באיחור הביתה. באופן מפתיע ירד גשם שוטף, מאד לא אופיני לתקופה הזו של השנה. הגשם הציף את הרחובות, המכוניות נתקעו בו, התחבורה הציבורית זחלה עוד יותר לאט מהרגיל, קשה היה…