0

שינוי בעלילה

on
אוקטובר 6, 2021

נדין

אני מביטה במראה, בוחנת איך יושבת עלי השמלה. אני יודעת שהרושם הראשוני הוא הקובע.

אין לי מושג מי יראיין אותי.

אם זו אשה היא בוודאי תבחן את טעמי בלבוש. תדע לזהות את מותג השמלה שבחרתי להופיע איתה לראיון, תבחן את התכשיטים שאני עונדת, ואולי תריח את הבושם שלי שהוא בהחלט לא בושם זול.

עם המחשבה הזו אני בוחנת את עצמי לראשונה ומסכימה ביני לבין עצמי שהשמלה בהחלט מעידה על טעמי הטוב והיקר, התכשיטים העדינים מלמדים שאני לא טיפוס מוחצן, ובכל זאת מבינה דבר אחד או שניים באופנה.

אם זה גבר, אין ספק שינסה לדמיין מה יש מתחת לשמלה היפה הזו שמדגישה את קימורי. למרות שאני בעלת גובה בינוני, נעליים גבוהות עקב הן חלק בלתי נפרד מהמלתחה שלי. זאת בתוספת לעובדה שהשמלה חשופה במידה, הוא בוודאי יבחן את זוג רגליי ובעניין הזה בהחלט אין לי במה להתבייש.

הוא לא יצליח לזהות את קו התחתונים שלי כי אני מאלה שהולכות עם תחתונים סמליים בלבד, כאלה שלא ניתן לזהות מבעד לבד הבגד. לעומתם התחרה של החזיה מבצבצת מעט.

לשם כך בחרתי בחזיה הזו, התואמת באופן מושלם לשמלה הזו.

בסך הכל אני מרוצה בהחלט מאיך שאני נראית. גם האיפור העדין מוסיף אור לפניי.

אני מתיזה מעט בושם, לוקחת את התיק ויוצאת לראיון.

"בהצלחה לי,״ אני אומרת שניה לפני שאני סוגרת את הדלת.

אני ממש לא מתרגשת. אם יש משהו שלא חסר לי זה הביטחון בעצמי ובעובדה שאני אשת מקצוע מעולה. אם כך למה עזבתי את מקום עבודתי הקודם? פשוט הרגשתי שמיציתי, שאין לי לאן להתקדם.

אני מגיעה לבניין המפואר המעיד שאין ספק שבעליה של החברה עתיר ממון, מוסרת את שמי לשומר בכניסה והוא מוביל אותי למעליות. הוא מזמין את המעלית עם מפתח מיוחד, וכשהיא מגיעה הוא נכנס איתי למעלית ולוחץ שוב עם המפתח המיוחד על לוח הפיקוד.

״סליחה,״ אני אומרת לו, ״לא אמרת לי באיזו קומה אני צריכה לרדת.״

״היא יודעת,״ הוא עונה לי. אני מביטה בו מבולבלת. ״המעלית, היא יודעת.״

אני מסתכלת על הקומות הנספרות על גבי הלוח האלקטרוני שבמעלית. כבר עברנו את הקומה העשרים והמעלית ממשיכה במהירות כלפי מעלה.

לרגע יש לי הרגשה שהיא לא תעצור ותפרוץ מבעד לתקרה לעבר השמים. אבל היא נעצרת בקומה 25 שהיא כמעט האחרונה.

אני יוצאת ונכנסת ישר לתוך לובי של החברה.

״את בודאי נדיה,״ אומרת לי בפנים חמורות סבר האשה שיושבת בקבלה. אני מנסה לנחש את גילה, אבל היא נראית אשה ללא גיל.

״נדין,״ אני מתקנת אותה.

״נדין,״ היא ממלמלת כאילו אני אוויר, 'איזה מין שם זה נדין.'

ברור לי שלא אליי היא מדברת אבל אני עונה לה בכל זאת.

״שם צרפתי, כמו אמא שלי.״

היא מסתכלת עלי במבט של 'מי שאל אותך בכלל, את מי זה מעניין,' ומורה לי לשבת עד שיקראו לי.

ברגע שאני מתיישבת ועומדת להניח את התיק על המושב לידי, היא קוראת לי "מחכים לך."

 "תודה,"אני מחייכת אליה. אם היא רוצה לשחק אין בעיה, היא לא מכירה אותי.

היא מורה בידה לעבר המסדרון הארוך וכמובן לא טורחת ליידע אותי לאן ללכת.

״שיהיה לך יום נפלא,״ אני אומרת לה בחיוך ויוצאת למסע הניחושים להיכן עליי ללכת.

אני מגלה מהר מאד היכן החדר, כיוון שמישהי קמה לקראתי ואומרת לי: ״שבי.״

אני מעיפה מבט לאחור, רואה את הפקידה עוקבת במבטה אחרי, אני נדה אליה בראשי ונכנסת לחדר.

הריאיון מתנהל על ידי שניים. גבר ואשה.

אני רואה איך הגבר מסתכל עלי במבט חודר, מנסה לערער אותי. אני משתדלת לא לחייך למראה התרגיל הכה מוכר הזה.

הבחורה לעומתו נובחת עלי שאלות, כמו ביצ'ית משופשפת.

כל כך בא לי לשאול אותם למה בכלל זימנו אותי לראיון אם הם כל כך סולדים מנוכחותי, אבל יודעת שאם מישהו ישבר ראשון בין שלושתנו בחדר זו לא תהיה אני.

הגבר, שאין ספק שהוא אלפא מרשים ביותר, מתחיל לפהק בלי בושה אחרי שהבין שקסמיו לא פועלים עליי. כלומר בתור אשה דווקא כן…אבל זה ראיון עבודה.

הביצ׳ית שמקבלת תשובה מהירה ומוחצת לכל שאלה שהיא מתקילה אותי בה מתחילה להתייאש. נראה לי שכל השאלות שלה ממוחזרות וכבר נגמר לה ארסנל שאלות למועמד.

״טוב. בזה סיימנו,״ היא אומרת לי בקול הכי אדיש שהיא מצליחה לגייס, ״לא יודעת מה לומר לך. את תשמעי מאתנו תוך שבוע.״

"תודה על ההזדמנות," אני אומרת לה עם חיוך, "אבל שבוע זה הרבה זמן ואני לא בטוחה שלא אענה להצעה אחרת בינתיים. בכל מקרה שוב תודה."

אני קמה מכיסאי ויוצאת מיד מהחדר. אין לי ספק שהמשרה הזו שלי. עכשיו רק עליי להבין כמה כסף עליי לדרוש עבורה. לפי איך שהמשרדים האלה נראים נראה לי שצפויה לי עלייה רצינית ברמת החיים שלי.

אני אומרת שלום מנומס גם לפקידה שיושבת בקבלה ויוצאת החוצה ליום סתווי שטוף שמש.

בדרכי לדירתי אני עוצרת במכולת השכונתית, קונה לחם, חלב ועוד מוצרים להכין לי את ארוחת הבוקר.

אני מוסיפה על כך ירקות להכנת מרק וממהרת לעלות לדירתי שנמצאת שני בניינים משם.

בכניסה אני זורקת מעליי את נעלי העקב ונושמת לרווחה. הנעליים האלה חדשות והעור בהן עדיין קשה, מה שגורם לי להתחלה של שלפוחיות. אני רושמת לעצמי לטפל בהן ולרכך מעט את העור. אני לא מבינה איך הצליחה מוניקה חברתי לשכנע אותי לרכוש אותן.

אני נכנסת למטבח ומתחילה להכין לי לאכול.

עייפות גדולה מתפשטת בכל גופי. בשעה שהמרק מתבשל אני מתיישבת על הכיסא הגבוה ליד הדלפק, מניחה את הראש עליו. מסתבר שנרדמתי.

צלצול עקשני מעיר אותי. אני פוקחת את עיני בלאות והולכת בכבדות לכבות את הגז. הצלצול לא מפסיק לצלצל באזניי.

אני מסתכלת מבוהלת ומבינה שבעצם זה הטלפון שמצלצל.   מבט אחד מראה שעל הצג מופיע השם 'מייקל, אדם וולף- משרד עורכי דין'.

אני מעיפה מבט על השעון ופורצת בצחוק. 'שבוע ימים.' אפילו לא שעתיים עברו מאז נכנסתי חזרה הביתה. אני לא מרגישה טוב, קצת מסוחררת בשעה שאני לוחצת כדי לענות לשיחה.

"זו קלריס," אומרת לי הבחורה שראיינה אותי, "אולי יש אפשרות שתגיעי לישיבה אחרי הצהריים. אנחנו מקימים צוות תביעה וחשבתי שאולי תרצי להצטרף."

"מצטערת," אני עונה לה, "את יודעת שאני מתעסקת בהגנה. שלא לדבר על כך שלא סגרנו דבר."

"את מבינה שהמשרה שלך, נכון נדין?" היא אומרת תוך הדגשת שמי, להראות לי שהיא זוכרת אותו.

"אני אשתדל," אני עונה, "אני חושבת שמשהו מתפתח אצלי. אני קצת מסוחררת."

"זה חשוב," עונה לי קלריס, "קחי כדור. אני מודה שהשארת עלינו רושם עצום."

"אני אשתדל," אני חוזרת שוב על דבריי.

אני מחטטת במגירות. אני זוכרת שאי שם יש לי כדור נגד התקררות. במגירה האחרונה אני מוצאת קופסה חדשה לגמרי ולוקחת שני כדורים. אני מוזגת כוס תה, מוסיפה לימון ודבש ומתיישבת על הספה בסלון.

העור הרך מזמין אותי להשתרע עליה ואני נופלת לשינה טרופה מלאה בחלומות מוזרים.

אני מתעוררת אחרי חצי שעה רטובה אבל ללא צמרמורות או חום, ממהרת להתקלח ומרגישה הרבה יותר טוב.

אני בוחרת חליפה בצבע כחול כהה המדגישה את עיני וחולצה לבנה מבד נשפך, מחדשת את האיפור, מזליפה מעט בושם והולכת לנעול נעליים. כיוון שאינני יודעת כמה זמן תערך הישיבה אני בוחרת לנעול נעלים כחולות. העקב שלהן אמנם גבוה אבל אני מרגישה איתן נוח.

"הגעת," קוראת לעברי קלריס, "תכירי אלה מוריס מייקל, ג'וזף וולף וכמובן דן אדם." את השם האחרון היא אומרת בהדגשה. אין לי מושג מה תפקידו בין השלושה, אבל אין ספק שהוא נראה החזק שביניהם.

אני לא מראה מה אני מרגישה ועוטה על פני חיוך מנומס, בוחרת לי את הכיסא הכי רחוק משלושת עורכי הדין האלה ומתיישבת.

אני מוציאה מתיקי בלוק נייר ועט ורושמת בראש הדף את התאריך.

"ובכן," פותח מוריס מייקל את הישיבה, "הנה כתב התביעה. תעיינו בו ותתחילו לזרוק רעיונות."

אני מתחילה לקרוא. זה בהחלט תיק כבד. תיק גירושין של אשה שמחפשת מתחת לאדמה לסחוט מבעלה כסף. זה בדיוק מסוג התיקים שאני מתעבת.

'מה אני עושה פה?'

אני שומעת ברקע את ההוראות של מוריס איך לנבור בפרטיותו של הבעל. כל מיני רעיונות נזרקים לאוויר. 'מאהבת, כסף שחור, סטיות מיניות.'

"סליחה שאני מפריעה," אני אומרת, "למה היא רוצה להתגרש, מעבר לאי התאמה?"

מוריס מרים אליי עיניו ובמבטו ניכר הזלזול.

אני לא נרתעת ממנו. מה כבר יכול לקרות. הוא לא יעסיק אותי? "אתה מבין שגם ההגנה תחטט באותם דברים בדיוק," אני עונה לו בלי ששאל.

"מה זה קשור?" קולו רועם עליי.

"זה דבר שהיא צריכה לקחת בחשבון, אם גם לה יש מה להסתיר," אני אומרת לו. הוא מביט בי עדיין במבט זועם אבל שותק. אני רואה שהוא מסתקרן לשמוע מה יש לי להגיד, אבל לא מרשה לעצמו לשאול אותי.

אני מחליטה לא לשחק את המשחק שלו וממשיכה. "כפי שאמרתי לקלריס הניסיון שלי הוא בהגנה ואני יודעת בדיוק מה הם מחפשים."

"את רוצה לשאול אותה?" הוא עונה לי בעוקצנות.

"אני אשמח לדבר איתה," אני עונה לו, מתעלמת מהציניות שלו, "כמובן אם תסכים."

אני רואה את דן אדם מביט בי משועשע. "בעצם למה לא?" הוא אומר ומבקש מקלריס שתזמן את הגברת למשרד.

כעבור שעה קלה היא מגיעה וקלריס מקצה לנו חדרון ישיבות קטן.

"כולה לרשותך," אומר לי דן.

אני נכנסת איתה לחדר. "שמי נדין," אני מציגה את עצמי, "איך היית רוצה שאקרא לך גברת מקווי או אנט?"

היא לא עונה לי.

"מה תשתי?" אני שואלת.

"חשבתי שאת עורכת דין לא המזכירה," היא עונה לי בהתנשאות.

"בלי שום קשר להשכלה שלי," אני עונה לה, "להכניס קפסולה למכונת קפה וללחוץ אני יודעת."

"אל תבזבזי את זמני, אני מאד עסוקה," היא עונה לי.

"אני רוצה לעזור לך במשפט הגירושין שלך, אבל אם את עסוקה, אני מתנצלת שהטרחתי אותך לכאן," אני עונה לה.

"מה את רוצה?" היא עונה לי בקול חסר סבלנות.

"להשיג לך את העסקה הטובה ביותר," אני עונה.

"אני משלמת הון כסף כדי שטובי עורכי הדין ילחמו בשבילי, לא איזה ילדונת שרק אתמול גמרה את בית הספר. אל תשכחי לנגב את החלב משפתייך ילדה."

אני מוציאה מתיקי את המחשב הנייד שלי. מפעילה אותו ונכנסת לארכיון בית המשפט. היא מביטה בי בסקרנות בשעה שאני מקלידה. אני מעלה את התיק של טייקון מאד ידוע ומסובבת אליה את המסך. "אני מניחה ששמעת את השם הזה," אני אומרת לה.

"נו, ומה זה שייך אליי?" היא שואלת.

"את מוזמנת לקרוא את סיכום הסכם הגירושין שלו," אני אומרת לה, "יש שם פרט שולי שאולי יעניין אותך. שם עורכת הדין שסגרה לו את העסקה."

היא כבר מבינה שזה היה תיק שאני ניהלתי ועדיין היא לא רוצה להראות לי שהיא מתרשמת מכך.

"את מבינה, הניסיון שלי הוא בהגנה. אני יודעת בדיוק איך הגנה חושבת ומה היא מחפשת. אני חושבת שאת צריכה להיות מודעת לכך כדי להיות מוגנת. את מוכנה לענות לי על השאלות שלי?"

שלוש שעות נערכת הישיבה שלנו. אני רואה שמידי פעם מציצים מהחלון עורכי הדין הבכירים, אבל איש לא מעז להיכנס לחדר.

אני יושבת ומקלידה את המידע שקיבלתי ממנה. אני מרימה טלפון למזכירה ומבקשת ממנה שתביא לנו קפה ועוגיות. אני שומעת את ההפתעה בקולה אבל לא נותנת לזה להפריע לי.

"תבקשי מקלריס שתכנס רגע," אני אומרת, "למען הסדר הטוב אני צריכה טופס של ייפוי כוח כדי שאהיה רשאית לעבוד על התיק.."

קלריס ממהרת להיכנס. אני לא מרימה את עיני. "אני צריכה שתחברי אותי לרשת של המשרד. אני מסיימת בקרוב את סיכום הישיבה בינינו. חבל לי להדפיס את הכל. זה…." אני מסתכלת על ספירת הדפים, ".. 30 עמודים."

הם יודעים לשחק יפה במשרד הזה. אני רואה את ההפתעה בעיניה של קלריס אבל היא לא אומרת מילה, מתיישבת לידי, לוקחת ממני את המחשב ומכניסה אותי למערכת.

"עכשיו את צריכה," היא מתחילה לומר אבל אני קוטעת אותה.

"אני יודעת איך המערכת הזו עובדת," אני עונה לה בפנים חתומות. אני מסיימת לכתוב ומעלה את הסיכום שלי למערכת. עכשיו רק נותר לי להמתין. אני יודעת שעורכי הדין יפתחו מיד את המסמך ולא נותר לי אלא לחכות.

אני קמה ממקומי ומתיישבת ליד הלקוחה שלנו. "להביא לך משהו?" אני שואלת אותה.

"אין לי מילים," היא אומרת לי, מדברת באיטיות, בוררת את מילותיה, "לומר לך כמה עזרת לי. את פקחת את עיניי על מה עליי להילחם והיכן להרפות. אני מותשת מהישיבה הזו, אבל מרגישה שממש התקדמנו. אגב למדת פסיכולוגיה? כי הצלחת להרגיע אותי כפי שאיש לא עשה זאת במשך כל הזמן הזה."

"ברגע שהבנת שאני לא נגדך, התחלנו להתקדם. את לא חושבת?" אני אומרת לה והיא מחייכת אליי בפעם הראשונה מאז שנכנסה לחדר לפני כמה שעות.

אנחנו מתחילות לפטפט על עניינים שלא קשורים למשפט. היא מחמיאה לי על החליפה שלי, מתעניינת היכן קניתי אותה. מספרת לי על חברה שיש לה חנות בגדים ידועה ומציעה שנלך למסע קניות משותף.

"בשמחה," אני אומרת לה, "עכשיו כשאני מתחילה לעבוד כאן, זה יהיה נחמד לחדש את המלתחה."

אנחנו מדברות בשקט, מדי פעם צוחקות אבל אני כל הזמן ערנית לראות מתי תתקבל התגובה.

כאשר קלריס נכנסת לחדר אני לא מראה לה שאני קולטת את נוכחותה. אנט שקולטת אותה לוחשת לי: "את לא יוצאת מהחדר לפני שיש לי את המספר של הנייד שלך."

אני רושמת אותו על פתק ומגישה לה. "אני מניחה שבזאת סיימנו," היא אומרת בקול סמכותי, "אם תצטרכו אותי אבקש שתתאמו איתי יום מראש."."

"אני מודה לך גברת מקויי שהגעת בהתראה כה קצרה," אני אומרת לה. היא נדה בראשה לעברי וכשפניה מוסתרות היא מחייכת אלי וקורצת לי. "יום טוב לך," אני מוסיפה בשעה שהיא פונה לצאת מחדר הישיבות הקטן.

קלריס מחכה שהדלת תיסגר ומניחה לפני ערימה של מסמכים. "תחתמי במקומות המסומנים ותביא את זה איתך לחדר הישיבות. מחכים לך," היא אומרת ופונה לצאת.

"את מבינה שכעורכת דין אני לא מתכוונת לחתום על מסמך שלא קראתי, נכון?" אני אומרת לה. המבט שלי מבהיר לה היטב שאינני מרוצה מהאופן שזה נעשה.

אני עוברת על החוזה. זה חוזה די סטנדרטי. דבר אחד חסר בו וזה השכר שאני עתידה לקבל. אני לוקחת את הניירת לא טורחת לישר את הדפים, נכנסת לחדר הישיבות ונעמדת ליד קלריס.

"אני מניחה שבטעות הבאת לי את הניירת הלא נכונה," אני אומרת ומניחה לפניה בצורה מבולגנת את הניירות.

אני חוזרת להתיישב בכסא בו ישבתי קודם.

"זה חוזה סטנדרטי," אומר לי מוריס, "ואם את חושבת שבגלל שנתנו לך לדבר עם גברת מקווי את יכולה להרים את האף אז יש לי חדשות בשבילך. עוד לא התקבלת לעבודה."

"ראשית מר מייקל," אני אומרת לו, "אני לא חושבת שמה שעשיתי עד עכשיו עבורך לא נקרא עבודה."

אני עוצרת לרגע, מותחת מעט את הזמן, "שנית, אני בטוחה שגם אתה לא היית חותם על חוזה שנתון השכר נעדר ממנו."

"מה זאת אומר נעדר?" הוא עונה לי בכעס, "הרי הוא כתוב שם בדיוק. מה המשחק שלך נדין?"

"תואיל בטובך להראות לי היכן זה כתוב בדיוק?" אני שואלת.

הוא דוחף את כסאו לאחור בכעס. "עם איזה שטויות אני צריך להתמודד," הוא פולט. הוא ניגש לקלריס חוטף ממנה את המסמכים ומדפדף עד שהוא מגיע לדף המסוים.

"הנה פה," הוא אומר ומצביע על סעיף השכר בלי להסתכל עליו.

"אה," אני אומרת לו, "על זה אתה מדבר," ומהצביע לו על השורה הריקה.

"מה המשחק שלך," הוא עונה לי בכעס ועדיין לא מסתכל.

"סליחה שאני אומרת," אני עונה לו, "זה די מפתיע אותי שאתה לא שם לב לפרטים קטנים כמו למשל שמשהו לוקה כאן בחסר. אתה מבין זה הפרטים הקטנים שגורמים לנו לנצח או להפסיד את המשחק."

הוא מביט שוב וקולט את השורה הריקה. "קלריס, את יכולה להסביר לי את זה?" הוא שואל.

בית המשפט

מקווי נ' מקווי

אין ספק שמר מקווי לא מוכן לשטף השאלות שמופנה אליו מכיוון התביעה.

אני דואגת להרדים את ערנותו בתחילת החקירה, נותנת לו להרגיש שאני לא מצויה בחומר.

את התדהמה על פניו בשעה שאני יורה אליו שאלות אחת אחרי השנייה, אפילו איש עסקים מנוסה כמוהו לא יכול היה להסתיר.

הוא מביט בייאוש לעבר עורך דינו שהיה חסר אונים בדיוק כמוהו.

"אתה זקוק להפסקה מר מקווי?" אני שואלת אותו, "או אולי אני יכולה להתחיל לסכם כמה דברים."

אני מעיפה מבט לעברה של אנט שמשפילה את ראשה כדי שאיש לא יראה את החיוך על פניה,  מספיקה לראות את המבט המרוכז של מוריס מייקל, ואילו המבט בעיני של דן אדם מראה שהוא בצפייה לראות איך יגיב מר מקווי.

"פשוט תגידי מה את רוצה," הוא נאנח. הוא מבין כבר שאת עיקר החומר שבידי עדיין לא חשפתי.

"זה פשוט מאד," אני עונה לו, "מה שכתוב בכתב התביעה. גט, מזונות, חלוקת רכוש. כל הרכוש."

"אני רוצה להתייעץ עם פרקליטי," הוא עונה, "אני יכול לרדת?"

אני מחווה בידי, מסמנת לו שהוא מוזמן לרדת.

הוא יורד בצעדים כבדים וניגש אל שולחן ההגנה. "תן לה מה שהיא רוצה," הוא לוחש לפרקליטו, מספיק חזק כדי שיגיע גם לאוזנינו.

השופט קורא לפרקליטים לדוכן. "לך אתה," אני אומרת למוריס ומתיישבת ליד אנט.

"אני מבקשת שתשמרי על ארשת פנים מאופקת. אני מניחה שיש עיתונאים בחוץ. הייתי רוצה שתצאי עם ראש מורם. שממך לא תצא מילה רעה אחת כלפיו."

"את צודקת," אומרת לי אנט, "מבטיחה לך."

אנחנו אוספים את הניירת הרבה שמונחת לפנינו, מניחים אותה בתיקים ועוזבים בשקט את האולם.

במשרד נמסרים התיקים לקלריס וכל אחד פונה לחדרו. השעה כבר כמעט חמש. זה היה יום ארוך ומתיש. אני נכנסת לבדוק הודעות ואת מערך העבודה למחר.

מוריס מודיע שהישיבה השבועית להיום מבוטלת. "אני מניח שכולם מותשים מהדיון היום. אני מציע שנדחה את הישיבה ליום שני."

אני מקבלת את ההודעה בשמחה. כיוון שאני זו שנבחרה לחקירה של מר מקווי אני בהחלט מותשת. אני נוסעת הביתה ורוצה להיכנס להתקלח.

אני שומעת צלצול של מסרון.

אנט:

אנחנו יכולות להיפגש?

אני נאנחת. אני כל כך זקוקה למנוחה מהיום הזה.

אנט:

בבקשה, אני יכולה לבוא אליך?

את צדקת.

חשבתי שאהיה באופוריה אבל הנפילה הגיעה.

אין לי עם מי לדבר על זה.

לפני כולם אני שמה מסיכה.

אני שולחת לה מסרון עם הכתובת ונכנסת להתקלח.

כשאני יוצאת אני מעיפה מבט לטלפון רואה הבהוב של הודעה. זוהי הודעה קולית.

 דן אדם:

"אני מאד גאה בהתנהלות שלך היום בית המשפט. חשבתי שאם מתאים לך אולי נפגש לדרינק?"

אני מתקשרת אליו. "מצטערת. יש לי תכניות אחרות."

"אולי פעם אחרת," הוא אומר. אני שומעת את האכזבה בקולו.

לא יודעת למה יש לי צורך להסביר לו. "אנט מקווי ביקשה לבוא. היא מדוכאת קצת."

"ואם לא הייתה באה, היית נפגשת איתי?" הוא שואל אותי להפתעתי.

"למה לא?" אני עונה ומרגישה את ההתרגשות אוחזת בי. זו לא סתם שאלה.

"תתקשרי אחרי שהיא תלך ושתפי אותי איך היה איתה," הוא אומר לי, "את יכולה להתקשר בכל שעה, אני הולך לישון מאוחר יש היום משחק בחוף המערבי."

"אתה אוהד של הגולדן סטייט או.." בעצם אני מבינה שאיני יודעת מי משחק הלילה.

"בדיוק," הוא עונה וצוחק "את מרשימה אותי."

"אני אתקשר ונראה אולי אצטרף אליך," אני אומרת לו.

"בדיוק מה שרציתי לשמוע," הוא עונה לי.

אני מניחה את הטלפון וחיוך גדול מתפשט על פניי. 'אז אני לא מדמיינת דברים. השתיקות שלו הן רבות משמעות בדיוק כפי שחשבתי.'

אני ניגשת למטבח, מוציאה סיר וממלאת אותו מים. בשעה שהמים רותחים על הכיריים אני מוציאה חבילת פסטה, ניגשת לראות איזה ירקות יש לי במקרר.

רק עכשיו אני נזכרת שלא עשיתי קניות. יש לי שלוש חבילות של פטריות, שני בצלים יבשים וכמה עשבי תיבול.

אני מוציאה אותם ומתחילה לקצוץ אותם כדי להכין רוטב פטריות לפסטה. בזמן שהכל מתבשל וסלט הקולסאו כבר עומד בקערה וסופג את טעמי התיבול, נשמע הצלצול בדלת.

אנט נכנסת בסערה.

"אני גוועת," היא אומרת לי ומניחה מגש עם פיצה על הדלפק.

"אני מכינה לנו אוכל," אני אומרת לה.

"את לא מבינה. לא אכלתי כלום מאתמול," היא אומרת. היא קורעת חתיכת פיצה ומתחילה לבלוס אותה.

"הי יקירה," אני אומרת לה, "תעצרי רגע, תנשמי."

אני מניחה לפניה כוס מים קרים. "קודם תשתי."

"כל השנים לא אכלתי פיצה. הוא אמר לי שזה משמין. פנטזתי על הפיצה הזו במשך שבועות," היא אומרת לי.

אני מסתכלת על גזרתה הדקה ומנסה להבין מה בדיוק הבעיה שלו. "תאכלי, זה בסדר," אני אומרת לה.

"תצטרפי אליי," היא מבקשת.

אני בוצעת חתיכה קטנה ומכרסמת, בשעה שהיא ממשיכה לטרוף את משולשי הפיצה. היא כל כך עסוקה באכילה שהיא לא שמה לב שאני מסיימת באותו הזמן את הכנת הפסטה.

אני מסננת את המים, מוסיפה מעט שמן ומניחה אותה בצד.

"אז חשבתי מה אני יכולה לתת לך כתודה על כל מה שעשית למעני," היא אומרת לי.

"את משלמת לנו סכום מאד נאה, אין צורך להוסיף," אני עונה לה.

היא מוציאה מתיקה שעון קרטייה מהמם בתוך קופסת זכוכית שקופה ומגישה לי. "זו המתנה האחרונה שקיבלתי ממנו. הצבוע הזה השקיע הון במתנה לאשה שלא אהב יותר. אני רוצה שיהיה שלך," היא אומרת לי.

השעון מדהים ביופיו אבל אין מצב שאני לוקחת אותו. "אני לא מוכנה לקבל כזו מתנה ממך," אני אומרת לה מיד.

"את לא מבינה שאני אזרוק אותו לזבל אם לא תקחי?" היא אומרת לי.

"את מוזמנת לזרוק אותו," אני עונה לה בשיא השלווה ורואה אותה עושה בדיוק כך.

"אני הייתי מציעה לך למכור אותו הוא שווה הון," אני אומרת לה.

"אז תמכרי את," היא אומרת.

אני מוציאה אותו מהפח. "אם את רוצה לזרוק אותו, תעשי זאת מחוץ לדירה שלי," אני אומרת.

"את כועסת?" היא שואלת אותי.

"לא. אני פשוט לא רוצה שתעשי דברים מתוך דחף. את יודעת שיש לך נטייה לפעול כך," אני עונה לה.

"אני יודעת," היא עונה לה, "את צודקת. אני מודה לך שוב על הכל," היא אומרת, אוספת את הקרטון הריק של הפיצה ויוצאת מהדירה.

אני עומדת זמן מה מאחורי הדלת הסגורה מנסה לשחרר את המועקה שהביקור שלה עורר בי.

אני ניגשת לחדר השינה ולוקחת את הנייד שלי שבטעינה.

אני:

מקווה שאתה אוהב פסטה פטריות.

מחכה לך ב…

אני רושמת את כתובתי ושולח לדן.

דן:

עשר דקות אצלך.

אני:

מעולה.

אני גוועת.

כעבור עשר דקות בדיוק נשמעת דפיקה על הדלת. אני ניגשת לפתוח. נשמתי נעתקת כשאני רואה אותו עם גופיה לבנה ומכנסי ג'ינס זרוקים. הוא מגיש לי זר פרחים לבנים ונושק לי על לחי.

"הייתי מנשק אותך על השפתיים," הוא לוחש לאזני, "אבל לא רוצה שתחשבי שאני חצוף."

אני מחייכת אליו. "דווקא פתאום בא לי אותך חצוף," אני עונה לו, שיכורה מהריח שלו, מהמגע המלטף שלו, מהמילים שלו , מעצם העובדה שהוא לא מהסס להראות לי אותו כפי שהוא.

אחרי ששפתיי ניתקות משפתיו וטעמה המתוק של הנשיקה עדיין על שפתי אני מובילה אותו לסלון. אני מגישה לו את השלט שימצא את המשחק והולכת להביא לנו את האוכל.

"בואי מתוקה, המשחק כבר מתחיל," הוא קורא לעברי בשעה שאני מערבבת את הפסטה עם הרוטב.

אני מניחה את קערה הפסטה החמה על השולחן וניגשת להביא לנו את הקערות.

הוא תופס אותי בידו, מושך אותי אליו כך שאני מתיישבת על ברכיו.

"מהיום הראשון שראיתי אותך ידעתי שזה רק ענין של זמן," הוא אומר, "חיפשתי כל הזמן סימנים לראות מה את מרגישה כלפיי ואף פעם לא מצאתי.

היום בבית המשפט כשהסתכלת אליי ידעתי. אין לך מושג כמה התענתי עד שהדיון נגמר. רציתי כבר לומר לך מה אני מרגיש. אבל את מהרת לברוח. אני שמח כל כך להיות כאן אתך."

אני מביטה בו. ממש לא ציפיתי לנאום כזה ממנו. אולי כי חשבתי שזה לא יכול להיות שאחד כמוהו יתאהב בי.

"רגע לפני שאני משביע את הרעב שלי, כי גם אני לא אכלתי כלום היום, אני רוצה להשביע רעב אחר," הוא אומר לי וסוחף אותי שוב בנשיקה. עמוקה יותר, איטית יותר מלאה באהבה.

TAGS
RELATED POSTS
אתה המילים

אוקטובר 4, 2021

בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם