בר אבידן -מאמינה באהבה

מפגש הגורלות 11 – נסיעה חפוזה

שירז

"אם יש משהו שלא יעייף אותי לעולם הוא לאמר שאני אוהב אותך," הוא מתחיל לנשק אותי על צווארי ומתחיל לצייר לי לבבות על כל הגוף בשפתיו.

אני לא מתאפקת ומשמיעה קולות של הנאה מה שמעלה חיוך על שפתיו.  "חתולה מפונקת שכמוך," הוא אומר לי בחיבה ומתקרב לשפתיי לנשק אותי בתשוקה.

אני אוהבת את הזמן הזה שכל תשומת ליבו נתונה לי. הפנים שלו נראות שלוות כל כך, כאילו כל מה שעובר עליו בשעות העבודה נמחק ממנו.

ואז מצלצל הנייד שלי.

"דווקא עכשיו אני רוטנת כשאני רואה את שמו של באבא על הצג, לא יכולת לחכות קצת?" ובכל זאת אני מושיטה יד ועונה לשיחה.

"ברכות עליך באבא יקר," פתאום ההבנה שזה באבא שמתקשר ולא מאמאן מקפיאות לי את הלב.

"ילדה אהובה שלי, אימא שלך הובהלה לבית חולים. מצבה לא טוב," אני שומעת את העצב בקולו ומתאפקת לא לפרוץ בבכי.

אני מתיישבת מיד במיטה, לא טורחת לכסות את גופי החשוף. "אמור לי באבא את האמת," אני ממש משתדלת להיות אמיצה כעת.

"זה הלב שלה. היא מאושפזת בטיפול נמרץ," הוא אומר וקולו נסדק.

"תאמרי לאביך שאנחנו נשתדל להגיע בהקדם. אני אודיע לו מתי הטיסה מתוכננת לצאת," אומר גיא וקם בזריזות מהמיטה.

"תאמר למאמאן שאני אבוא בקרוב שתהיה חזקה, ושאני אוהבת אותה בכל ליבי," אני משתדלת שלא ישמע שאני בוכה, "וגם אתה באבא. תשמור על עצמך. מאמאן זקוקה לחוזק שלך כעת."

אני קמה מהמיטה ורגלי לא נושאות אותי. אני חייבת להתיישב שוב על המיטה. "בבקשה תשמרו על מאמאן אני נושאת תפילה לשמים. היא צעירה מידי בשביל לעזוב את העולם. אני רוצה שתזכה לראות אותי אימא."

מסתבר שאת המילים אני אומרת בקול כיוון שגיא כורע כל ברכיו לרגליי. "היא תהיה בסדר. אני בטוח שכשהיא תראה אותך היא תתחזק."

הוא מושיט יד ומלטף את לחי. אני נצמדת אליה ובוכה.

בואי נלך לארוז. קחי בגדים לשבועיים ואחר כך כבר נראה מה קורה.

אני נכנסת לחדר הארונות שלנו כדי לבחור בגדים. "אני אבחר בגדים לעצמי, את תתרכזי רק בשלך," אני מביטה בגיא שכבר מתחיל להוריד את הבגדים מהקולבים.

"אבל זה תפקיד של האישה," אני ממלמלת.

"זה בסדר מתוקה. אני לא מרגיש שאת לא עושה את תפקידך," הוא עונה לי וקולו החם מרגיע אותי.

אני מסתובבת חזרה לארון שלי ומסתכלת מבולבלת על הבגדים. רק לפני כמה שעות כל כך התלהבתי מהרכישות החדשות שלי. הבגדים מהבית כבר לא נראו לי מתאימים. "אני לא יודעת מה לקחת?" אני לוחשת לו, "אני מרגישה שהבגדים שהבאתי הם כבר לא אני."

"אני חושב שבכל זאת עדיף שתיקחי חלק מהם. ברגע שתסתובבי בבית ילדותך תרגישי יותר בנוח להתלבש כמו כולן."

"אני לא בטוחה שארצה להתארח בבית הוריי," אני עונה לו.

"הזמנתי לנו סוויטה במלון. כך אוכל לעבוד בזמן שאת תשהי בבית החולים. שלחתי גם הודעה לנהג שעמד לרשותי בזמן שהותי בארצך. אני רוצה שתהיי פנויה לטפל באימך."

אני מביטה בו מופתעת. "איך הספקת בכמה דקות לארגן הכל."

"מתוקה שלי. עברו יותר מכמה דקות. אני מבין שאת המומה מהבשורה. את ישבת שעה ארוכה על המיטה והמחשבות שלך נדדו הרחק מכאן." עכשיו אני עוד יותר מבולבלת.

"אתה מאוכזב ממני?" אני שואלת לבסוף בקול שכמעט לא נשמע.

"מה פתאום! זה רק מראה על הקשר העמוק שלך לאימך. להיפך זה מראה לי איזה רגישות יש בך," הוא עונה ומביט על המזוודה הריקה שלי.

"תני לי לעזור לך לבחור," הוא מתחיל להניח על האי במרכז החדר את הבגדים שלי, "אל תשכחי שאני הייתי במצב שלך לפני הנסיעה שלי אליכם."

"אבל זה שונה. אתה לא הכרת את ארצי. אני אמורה לדעת את מנהג המקום. אני מרגישה שאני כבר שייכת יותר לפה מאשר לשם. מצד שני אני לא רוצה לבייש את אימי ולבוא עם הבגדים שהולמים יותר את מי שאני היום."

"את מדהימה אותי. רק לפני כמה שעות רכשת אותם וכבר את מרגישה כל כך בנוח איתם."

"אתה לא מבין. הבחירה התחילה הרבה לפני שראיתי את המלתחה החדשה שלי. היא התחילה במחשבה שעליי להשתנות, בלימוד שלי את מה זה אומר לחיות בחברה הלונדונית, בלב ששלם עם הרצון שלי להתאים לך בצורה המושלמת ביותר."

אני מביטה על המזוודה שלי שהולכת ומתמלאת. אני יודעת שהוא צודק. אני שייכת מאד לעולם ממנו באתי. אני מרגישה חצויה אבל שלמה עם הצעד שעשיתי כאשר הסכמתי ללכת אחרי גיא למולדתו.

"אנחנו יוצאים עוד שעה לשדה התעופה," אומר גיא לבאבא בטלפון, "אתה צריך שאביא איתי משהו?"

"רק את הילדה שלי אני צריך שתביא," עונה לו באבא בקול עייף.


"הכל כבר ארוז," אני מחכה רק לאישור המראה. הטייס כבר אישר לי שהוא מוכן לטיסה.

"אתה באים בטיסה פרטית?" אני שומעת את הפליאה בקולו של אבא.

"בדקתי וזו הדרך המהירה ביותר להגיע, אחרת זה עלול לקחת אפילו יומיים עד שנוכל לטוס," עונה לו גיא.

"אני מצטער," אומר לו באבא.

"אני יודע כמה זה חשוב ששירז תגיע בהקדם,"  הוא מרגיע את באבא שחש לא בנוח. רק עכשיו אני קולטת איזו הוצאה עומד להוציא גיא בגללי.

המחשבה הזו כנראה ניכרת על פניי, כיוון שגיא ממהר לחבק אותי. "אל תחשבי על זה כעת מתוקה. מה שחשוב הוא שתאגרי כוחות. את חייבת להיות חזקה בשביל המאמאן שלך.

אני מאבדת ריכוז. אני מתפללת בליבי כל הזמן שלא אאחר את המועד. אני חייבת שהיא תזכה לראות אותי.

אני יודעת שהיא צפתה בחתונתנו אבל חשוב לי שתראה אותי אישה נשואה, שתראה את האהבה שבעלי רוחש כלפי.

אני מתפלאת כאשר גיא מושיט לי יד לצאת מהרכב ולעלות למטוס. 'מתי עברנו את הדרך מהבית לשדה'  אני מתפלאת.

אני לא זוכרת כלל שעזבנו את הבית, או את הנסיעה ממנו לשדה התעופה.

אני מחייכת אליו, לא משתפת אותו במה שעובר עלי. אני רק שוכחת שהוא קורא ואתי בעיניי.

"זה רק טבעי שאת מבולבלת ולא מאופסת כעת. תנשמי ותירגעי. אני פה לשמור עלייך," הוא אומר לי את המילים שאני אוהבת לשמוע. באורח פלא הן תמיד גורמות לי להתאפס.

הדיילת מקבלת אותי בחיוך. זו אותה אחת שהייתה בטיסה שלנו ללונדון. "ברכותיי לרגל נישואייך," היא אומרת לי  ומסמנת  לי בידה להיכנס ולשבת.

"הבאתי לך מבחר ירחונים לקרוא," היא מצביעה על אוסף הירחונים שהניחה עבורי על השולחן, "כיוון שהיום הראשון לחודש אני מניחה שעדיין לא הספקת לקנות."

הטייס מתניע את המנועים והסידורים לקראת ההמראה מתחילים.

"אליזבת," אני נזכרת, "אני חייבת להודיע לה שלא אהיה מחר."

אני מבקשת מגיא את מספר הנייד שלה.

מיס וילסון יקרה,

לצערי עליי לבטל את הפגישה בינינו.

אימי חולה מאד והוזעקתי למיטת חוליה.

אני מתחייבת בפנייך שבעלי לא ינקוט בצעדים נגדך

בזמן שהותנו מחות ללונדון.

אני מאמינה שנגיע לפתרון לשביעות רצון שני הצדדים.

בברכה,

שירז תומפסון

אני שולחת את ההודעה, הפעם בלי להראות לגיא. הגיע הזמן שאהיה יותר עצמאית. אני יודעת שאין בדבריי משהו שעלול לפגוע בו.

הטייס מודיע לגיא שאנחנו עומדים לצאת לדרך עוד עשר דקות.

אליזבת ממהרת לענות לי רגע לפני שאני מנתקת את הנייד.

שירז יקרה,

מצטערת לשמוע על מחלת אימך.

אני מתפללת עבורך שהיא תחלים במהרה.

אשמח אם תעדכני אותי בשלומה כשתוכלי.

שלך,

אליזבת.

אני מביטה במילים ומנסה לקרוא מה שביניהן.

אני מתבקשת לכבות את הנייד ומחליטה לדחות את תשובתי לאחר שאראה את מאמאן.

אני רוצה להאמין שהמילים שלה הן כנות, אבל לעולם אין אפשר לדעת אם הן באמת כאלה.

"הכל בסדר מתוקה?" גיא מושיט יד ומסיט קווצת שערות סוררת מסתירה את עיניי.

כל החיים אנחנו לומדים. עוברים שיעורים שלא תמיד באים עם הסברים.

אני באמת משתדלת ללמוד מהר, אבל לא תמיד יודעת אם אני הולכת בדרך הנכונה ולכן אני מאד זהירה.

"ראיתי שאת עסוקה בנייד שלך," הוא מעיר כבדרך אגב.

"הודעתי לאליזבת שלא אוכל להיפגש איתה מחר. היא ענתה לי שהיא מצטערת לשמוע וביקשה שאעדכן אותה. האם להאמין לה שהיא שינתה את פניה? אני לא בטוחה," אני נאנחת, "עוד ייקח זמן עד שאדע לקרוא אנשים."

"אני חושב שאת דווקא עושה עבודה נפלאה. אני מאד גאה באופן שבו את שוקלת את הדברים. אולי את נראית תמימה, אבל יש מוח מאד חריף."

"אני מניחה שזו מחמאה," אני עונה לו מבוישת. איש מעולם לא אמר לי שיש לי מוח בכלל.

"ברוך בואכם לטיסה הלילה לטהרן," אומר הטייס, "אני מאחל לכולנו טיסה נעימה."

המנוע שואג והטייס מאיץ אותו על המסלול ומתחיל להתרומם. אני מרגישה שכל הבטן שלי מתהפכת.

"אני עומדת להקיא," אני לוחש בבעתה לגיא.

הוא ממהר להגיש לי שקית, אין לי מושג מהיכן, "תשתמשי בזה אם את חייבת להקיא." אני מתאפקת ומצליחה לשלוט בבחילה עולה במעלה גרוני.

"אולי תלכי לנוח?" הוא מציע לי. אבל כאשר אני קמה שבה הבחילה ואני ממהרת לשירותים ומקיאה.

"אני מצטערת," אני נבוכה כל כך.

"אין לך את מה. את נסערת, את לא רגילה לטוס, אולי אכלת משהו שאת לא רגילה אליו."

"אני מניחה שאתה צודק," אני עונה לו מבוישת, ולא רוצה לאמר לו שיש לי מחשבת אחרת לגמרי בראש.

"זה בסדר שאני אנצל את הזמן לעבוד?" הוא שואל בדאגה.

"אני אלך לנוח," אני משאירה את המחשב שלי. אני באמת זקוקה לשינה כדי להתחזק. מה שאני לא רגילה עובר על הגוף שלי ואני חייבת לבוא למאמאן מאוששת.

אני נרדמת חולמת חלומות מוזרים. ביניהם אני רואה את אחותי שרה שמנסה למשוך את גיא ממני.

"היא הבכורה," הוא אומר לי ועומד ללכת איתה.

"אבל אתה שלי," אני בוכה, "אל תעזוב אותי גיא."

"תראי איזה שמנה את. הוא לא חושק בך יותר," היא לועגת לי.

אני מרגישה יד מלטפת אותי ואני הודפת אותה בגסות.

"שירז הכל בסדר אני פה," אני שומעת את קולו של גיא. אני פוקחת את עיניי בבהלה.

"אתה לא תעזוב אותי גם אעלה על גופי את משקל ההיריון נכון?" אני שואלת בחשש.

"שירז, זה שהקאת עוד לא אומר שאת בהיריון," הוא מרגיע אותי.

"אבל חלמתי שאחותי אומרת שאתה תעזוב אותי כי לא תחשוק בי יותר," אני אומר לו בלחש כמעט.

"אני שמעתי שכאשר חולמים חלום קורה בדיוק ההיפך," צוחק גיא , "אין מצב שלא אחשוק בך. אני יודע שאנחנו מדברים על הכל ועדיין אני בורר את מילותיי. אני חושק בך בטירוף. רק המחשבה שאת לידי מסעירה אותי. אין סיכוי שאי פעם זה יעבור. ביחוד שכל מה שהתנסיתי בו עד היום היה פושר מידי לטעמי. יש בך אש שמתאימה לי באופן מושלם."

"אני לא רוצה להישמע יהירה, אבל אני חושבת שאני יותר יפה ממנה," אני אומרת ומייד מתחרטת, "זה ממש לא יפה לדבר כך."

"זה נכון., ואת מדברת עם בעלך. כבר אמרתי לך שלי את יכולה לאמר הכל.  את עולה על כל אחת מאחיותייך גם ביופייך ואת לא צריכה להתבייש להכיר בכך."

"תישן איתי קצת?" אני מבקשת והוא לא יכול לסרב. הוא פושט את בגדיו ונכנס מתחת לשמיכה.

"תבטיחי לי שתשני טוב כעת," הוא מבקש, "ותזכרי שאני תמיד שומר עלייך."

אני תוהה האם גם באבא מדבר כך למאמאן. האם הוא מבטיח לה שישמור עליה. האם הוא מבטיח לה כעת כשהיא חולה שהוא ידאג שתעמוד שוב על רגליה?

אני לא נרדמת. כל כך הרבה עובר לי בראש.

"ספרי לי משהו עלייך שאני לא יודע," מבקש גיא.

"מאד רציתי ללמוד בתיכון עד הסוף. בגלל שהאחיות שלי לא למדו, וגם כך הן קינאו בי, מאמאן דרשה ממני להפסיק ללמוד.

כל מה שאני יודעת למדתי בבית.

הייתי מנצלת את הזמן שאחיותיי הלכו לבקר חברות, וברשותה של מאמאן התגנבתי למשרדו של אבא והעשרתי את הידיעות שלי.

יום אחד הייתי כל כך שקועה בלימוד, לא הייתי קשובה מספיק ובאבא תפס אותי על חם. חיכיתי לעונשי אבל הוא להפתעתי דרש שאשב על הכיסא שלו.

התחלתי לבכות, חיכיתי שיכה אותי בחגורה שלו, אבל במקום זה הוא לקח כיסא, ישב לידי ולימד אותי להפעיל את המחשב.

היה לזה מחיר. הוא דרש שאעשה עבודות במחשב שקשורות למשרד שלו. כיוון שעבדתי מהר ניצלתי את ההפסקות לקרוא דברים במנוע החיפוש.

זה כמובן היה הסוד שלנו. אפילו מאמאן לא ידעה בדיוק מה "העונש" שלי.

"את יודעת שאת מאד חכמה?" הקול שלו רך ונעים.

"באבא אמר לי. למרות שלא היה לי למי להשוות את עצמי," אני תולה בו מבט לראות אם דבריי הגיוניים בעיניו.

"ובתוך כל זה גם עזרת לאימך לתפעל את הבית הגדול שלכם. אני מלא התפעלות. אני יודע שזה לא נעים לך שיש מי שעושה עבורך את העבודה.

יש לך הרבה ללמוד על העולם שלי. הלימוד הזה דורש זמן למרות שאת קולטת מהר.

אני בטוח שאת תמצאי במה להעסיק את עצמך," הוא כל כך מאמין בי שזה מחמם את ליבי.

"יש משהו שלא דיברנו עליו," אני מהססת האם להעלות את הנושא.

"מה מתוקה שלי. כל מה שתבקשי," הוא מלטף את שיערי.

"אם יהיו לנו ילדים," אני מהססת, מנסה לבחור את המילים הנכונות כדי לא להרגיז אותו.

"כשיהיה לנו ילדים, תמשיכי," הוא מחייך.

"ואם לא אוכל ללדת?" אני נתקפת פתאום חרדה ושוב מרגישה את הבחילה עולה בי.

"יהיו לנו, תמשיכי," הוא לא מפסיק ללטף אותי.

"אני רוצה לגדל אותם לבד," אני לוחשת.

"אני לא מבין," הוא מביט בי נדהם., "תסבירי את עצמך."

"אני לא רוצה שאישה זרה תגדל אותם," אני מישירה מבט.

"לא נשאתי אותך לאישה כדי שתלדי לי ילדים ואקח אותם ממך ואלך עם אישה אחרת," הוא  מביט בי בעיניים מצומצמות מנסה להבין מה עובר לי בראש.

"אתה לא מבין אותי," איך אני אסביר לו?

"אז תסבירי לי, כי אני באמת לא מבין אותך," המבט שלו חודר לתוכי.

"אני רוצה להיות זו תגדל את הילדים שאלד לך," אני מנסה להסביר.

"ברור, אני לא מבין למה את אומרת את זה. את האישה היחידה שתהיה האימא של הילדים שלי, והיחידה שתגדל אותם," הוא מביט בי בריכוז לראות אם אני מרוצה מתשובתו.

"בדיוק כך," אני מחייכת.

"עד עכשיו לא הבנתי מה ניסית לומר העיקר שאת מבינה שאני מסכים איתך," הוא צוחק.

"עכשיו שאת מרגישה טוב יותר אני רוצה לשתף אותך קצת מעולמי. כיוון שלישון לא נישן תתלבשי. אחכה לך בחוץ."

הוא מתלבש בזריזות ומשאיר אותי להתלבש לבד. מעניין מה הוא רוצה ללמד אותי.

אני יוצאת מהחדר ומביטה יושב ליד השולחן מרוכז כולו בעיתון שלפניו. הוא מקליד משהו במחשב, מציץ בטלפון, ושוב חוזר לעיתון.

אני מביטה בו בהערצה. איך הוא מצליח לעשות הכל בו זמנית.

אף פעם לא ראית את באבא עושה יותר מדבר אחד, והוא נחשב לאחד מאנשי העסקים המבריקים באזור כולו.

"את מוכנה למזוג לנו קפה בתוספת כריך?"

לרגע נדמה לי שהוא מדבר אליי.

הוא לא מפנה את מבטו, אלא מושיט ידו אליי, "בואי מתוקה. נאכל ארוחה קלה ואחריה יתחיל השיעור שלך."

הנייד שלו מצלצל והוא עונה לו בפנים קפואות.

"אני שמח לשמוע חמי. תודה שהודעת לי," החיוך על פניו משמח לי את הלב.

"ספר לי בבקשה," אני אומרת לו חסרת סבלנות.

"מאמאן שלך התעוררה. היא יודעת שאת בדרך אליה והיא כבר לא יכולה לחכות. היא תהיה בסדר. אני באמת מאמין בכל ליבי."


©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

בר אבידן

Bar Avidan©