בר אבידן -מאמינה באהבה

ג'יין

כייף לי לשמוע איך כולם מדברים כאן על קייל. הוא משתדל להיות כל כך חזק בשבילי למרות שאני רואה את הפחד בעיניו. גם אני משתדלת להיות גיבורה בשבילו. אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שנדע מה קורה. אני מרגישה בטוחה כאן בבית החולים, למרות שיש לי הרגשה שקייל חושד כעת בכולם. הסיבה היחידה לתחושת הביטחון שלי היא שקייל כאן לצידי והוא הבטיח לי שישמור עליי.

עוז, שהוא כמו אח בשבילי, מדווח לי כל הזמן מבית הקפה. "הוא נראה גבר מקסים," הוא כותב לי על קייל, "מאד הרשים אותי. ברור שהוא מאוהב בך בטרוף."

"זה הדדי, אתה יודע," אני עונה לו, "לא הייתי מוותרת על רווקותי אם לא הייתי חושבת שהוא מיוחד עבורי."

"אני באמת שמח בשבילך," אומר לי עוז.

ואז נכנס ד"ר שחר אדר לחדרי.

"שמעתי עליך שאת עובדת כל הזמן," הוא אומר לי, "אבל כדאי שתנוחי." אני מסתכלת עליו, מנסה לקרוא מיהו. "אני מבין שקרו דברים מאד חמורים בבית החולים הר סיני."

"אתה יודע אני עיתונאית חוקרת. אני עוד אשיג מידע על מה שקרה שם," אני אומרת לו, אומדת את תגובתו.

"אני אשמח לעזור," הוא עונה לי.

"תן לי מידע על ד"ר שחר אדר," אני מגניבה הודעה לעוז בשעה שד"ר אדר מעיין בתיק שלי.

"בחור מקסים. היה הרופא הגדודי שלי בצבא," הוא עונה לי.

"אני יכולה לסמוך עליו?" אני שואלת.

"בעיניים עצומות," הוא עונה לי.

אני מספרת לד"ר אדר על הפגישה של קייל. "תראי מה נעשה. בית הקפה נמצא לא רחוק מפה, כך שיש לי סיבה לקפוץ לשתות קפה. אני כבר אמצא סיבה לדבר עם הרופא הזה. כך שיהיה לכם זיהוי שלו. עדות מרופא נשמעת רצינית לא כך?"

"תעשה את זה בשבילי?" אני שואלת.

"ראיתי איך קייל נלחם בשבילך. אני באמת רוצה לעזור. זה מרתיח אותי לראות רופא שמשתמש לרעה בכוח שלו," עונה לי ד"ר אדר.

אני שולחת הודעה לקייל שאני אוהבת אותו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו מנותק. אני מבינה שהוא כבר לא לבד. אני לא יכולה להודיע לו שד"ר אדר בדרך אליו.

את מה שקרה בהמשך אתם כבר יודעים.

*

אני לא שואלת יותר מידי שאלות. אני שמחה שקייל חוזר ועל פניו חיוך. זה כל מה שמעניין אותי כעת. אולי זה אנוכי מידי, אבל אני יודעת שאני צריכה לשמור על כוחותיי. אני כל כך רוצה להתחתן איתו בסוף השבוע!

"מאמי, קייל חזר. אולי תלכי לנוח," אני אומרת לאימא.

"אני לא משאירה אותך לבד," היא אומרת.

"אני מבטיח לך שאני לא הולך לשום מקום נעמי," אומר לה קייל, "גם את צריכה לנוח. לאגור כוחות בשביל ג'יין."

"ואתה קייל, אתה לא צריך לנוח?" שואלת אותו אימא.

"אני לא מסוגל לנוח בלעדיה," אומר לה קייל. הוא אוחז בידי אבל אני מרגישה שאחיזתו רפה. אני מביטה לעברו ורואה שהוא מרוכז כל כולו בנייד.

רגע לפני שאני נרדמת אני מנסה להבין ממה הוא מוטרד, אבל הגוף שלי מותש ואני רוצה לישון. אני מושכת מעט את ידי ממנו, אבל הוא מחזק את אחיזתו בי. "אני מדבר עם עוז," הוא אומר לי, "את צודקת הוא גבר מקסים. הוא מאד מעריך אותך ומוכן לעשות הכל בשבילך. אני צריך לסגור איתו את החשבון. הוא הביא איתו עוד ארבעה חברים."

"עוז לא יקח ממך כסף, והוא צודק. אני מספקת לו הרבה עבודה," אני אומרת לו, "נהוג אצלנו לקבל אחוזים ואני לא מוכנה לקבל ממנו דולר אחד. אני בטוחה שאת הצוות שהביא איתו אני מכירה, כך שגם הם לא ירצו לקחת כסף."

"אבל," הוא מתחיל לומר.

"אני לא עשירה כמוך בכסף, אבל מכירה מלא אנשים. אני מספקת להם עבודה ולא מבקשת מעולם תמורה. מעדיפה שיהיו חייבים לי, מאשר שאהיה חייבת לאיש. אתה תגלה שעוז באמת יכול להיות החבר הכי טוב שלך. הוא נאמן ומוכן לעזור למי שהוא מרגיש שייך אליו. אני מניחה שאם הוא מדבר איתך ישירות, עברת את מבחן החברות."

"זה בזכותך," הוא עונה לי.

"אתה לא מכיר את עוז," אני עונה, "זה לגמרי בזכותך, שלא כן הוא היה מתכתב איתי. אם הוא מרגיש נוח לדבר איתך סימן שהתקבלת לשבט שלו," אני אומרת בחיוך.

"אם כך אני מרגיש מיוחד," הוא עונה לי.

"ברור," אני עונה לו, "אתה הכי מיוחד. הרי עוז מבין שאם אתה המשפחה שלי כעת אתה חייב להיות מיוחד."

"עוז שואל אם הוא יכול לבקר אותך," אומר לי קייל.

"אני מאד אשמח אם יבוא, אני רוצה לשוחח איתו על משהו וזה לא לטלפון," אני עונה, "אני עייפה כעת ורוצה לנמנם. תעיר אותי כשהוא יגיע."

*

אני ישנה שינה טרופה ומתעוררת אחרי חצי שעה. נדמה לי כאילו קייל מצפה לכך שאתעורר. אני רואה שהוא רוצה לאמר לי משהו אבל שותק.

"הכל בסדר קייל?" אני שואלת ומריצה בראשי כל מיני תרחישים.

"השארת אותי תוהה לגבי מה שעובר לך בראש," הוא עונה לי.

"קייל אף פעם אל תנסה לנחש. פשוט תשאל. הרי דיברנו על זה. אין ביננו סודות, נכון? הבטחת לי," אני עונה לו.

אני לא מספקת לו תשובה כי אז עוז נכנס ואיתו ארבעת החברים והחדר מתמלא מיד בהמולה.

קייל נדחק הצידה ונותן להם לגשת אליי.

"מר ריצ'ארדסון להיכן אתה הולך?" אני אומרת לקייל. הוא מסתכל עליי, לרגע לא בטוח אם אני צוחקת או מסתירה את הקשר האישי בינינו. "את האהוב שלי כולכם מכירים אני מניחה," אני אומרת ורואה ששוב המבט על פניו רגוע.

"אז מה שחר הרופא שלך?" שואל עוז.

"אני לא יודעת בדיוק איך לקרוא לזה. הוא רופא מומחה ששותף לטיפול בי."

"בועז תסגור את הדלת," אומר עוז בטון פוקד לבועז. "תקשיבי, שחר מומחה להרעלות, מה שאומר שאנחנו צריכים לגלות את הקשר של ד"ר אברהמסון לזה שאת מאושפזת פה."

"בלי להמעיט בחלקו של ניק" אומר קייל, "הוא למעשה רק שלח אותה לבדיקות, לא טיפל בה."

"למזלי הרב," אני עונה לו, "הוא רצה להכניס לי רעלים לגוף."

ואז נפתחת הדלת וסירקין נכנס.

"יש פה מסיבה?" הוא שואל למראה הגברים שבחדרי.

"אלה השומרים שלי," אני עונה, "שמנסים להבין איך זה שאני לא רוקדת איתם במועדון."

"אנחנו צריכים לדבר," אומר ד"ר סירקין, "הגיעו התוצאות של הבדיקות שלך."

"אם כך הם יכולים להשאר," אומר קייל להפתעתו של ד"ר סורקין.

"אני לא בטוח שאתה מבין קייל," אומר ד"ר סורקין.

"הם עובדים איתי בקשר למקרה של ג'יין," הוא עונה לו ולא מפרט.

"אסור היה לתת לך את התרופות שקיבלת," אומר ד"ר סורקין, "הם יכלו להרוג אותך."

"אם כך זה לא אמור להיות קשור לד"ר ניק אברהמסון," מהרהר עוז בקול.

"זה מה שלא מובן לי," אומר ד"ר סורקין, "מדוע אם כך מתעלמים ממני בבית החולים הר סיני. הרי את התרופות האלה לא הם רשמו לפי מיטב הבנתי."

כל אחד מהנוכחים בחדר שקוע במחשבותיו, מנסה לעכל את המידע הזה.

"בכל מקרה," אומר ד"ר סורקין, "נראה אם אפשר יהיה לנקות אותך מהרעלים בדרך הרגילה. אם לא נצטרך לגייס תרומות דם."

עוז מחכה שד"ר סורקין יצא. "קייל, יש לי אלפי מחשבות בראש כעת. הייתי רוצה לבדוק אפשרות להוציא את ג'יין לאשפוז ביתי. אני חושב שאנחנו צריכים סביבה ניטראלית. יש לי רעיון בראש שיוכל לצאת לפועל רק כשנתרחק מפה."

 אני לא כל כך עוקבת אחרי השיחה. אני רואה שקייל יוצא מהחדר וחוזר אחרי רבע שעה. הוא מדבר בשקט עם אימא. הוא יושב קרוב אליה ומסביר לה דבר מה.

גם עוז יוצא עם החברים מהחדר. הם לא נפרדים ממני לשלום, מה שנראה לי מוזר.

"מאמי, את יכולה להסביר לי מה קורה פה?" אני שואלת את אימא.

"אנחנו מתארגנים לעזוב," היא אומרת לי.

"בסדר," אני אומרת ולא מבינה למה כולם עוזבים אותי כעת.

*

קייל

אני משתף את ד"ר סורקין וד"ר אדר בתכנית שלנו. "אני אדאג לך לאחיות 24 שעות," אומר לי ד"ר סורקין.

"אני אהיה זמין 24 שעות ביממה. אבוא לביקור בוקר וערב," אומר לי ד"ר אדר.

"אתה מבין שהענין רגיש, ואינני רוצה שאיש ידע זאת לכן אנחנו נסיע את ג'יין לבד. הרי פרט לעירוי איננה מחוברת למכשירים," אני אומר להם.

"אני אדאג שיהיה לכם חמצן, מוניטורים וציוד החייאה בית," עונה לי ד"ר סירקין.

"ציוד החייאה?" אני נחרד, "אם אתה חושב שאני מסכן את חייה אני אחפש פתרון אחר."

"לא ילד, אם זה לא היית אתה לא הייתי חושב על זה, אבל מה שאתה מבקש ממני ימנע מצוותים רפואים להגיע אליך הביתה ולכן אני אדאג שיהיה בו הכל למקרה ש…לא יודע," הוא עונה לי.

אני רומז לד"ר אדר שיצא אחרי. "אתה חושב שאני מסכן אותה שחר?" אני שואל.

"אני חושב שאתה עושה מעשה מאד אמיץ, אני לא יודע איך ג'יין תגיב לטיפול שלנו, אבל אני לא רואה סכנה לחייה. לא כעת כאשר אנחנו יודעים בדיוק מה הבעיה," הוא עונה לי.

"אבל ציוד החייאה??" אני זועק שוב בשקט, "זה נשמע מפחיד."

"ציוד החייאה זה באמת מוגזם," אומר שחר, "הרי כל העיקרון הוא שלא ניתן לאמבולנסים להתקרב לביתך אחרי שתצא ההודעה. זה לא אומר שאם ארגיש שהיא חייבת להגיע לבית חולים מה שלא נראה לי כי אחרת לא היינו מאשרים זאת, במקרה כזה עדיף שתבוא ניידת רגילה. אני אומר לו שאין צורך בזה."

אני מתקשר לאודרי ומבקש ממנה להביא בגדים לג'יין. תביאי לה שמלת טריקו, זוג תחתונים, וקפוצ'ון שלי.

"ילדונת יש לנו תכנית פעולה שאנחנו עומדים לבצע. לשם כך החלטנו להעביר אותך לטיפול בבית. תהיה לנו אחות בבית כל הזמן כך שאין לך מה לדאוג. אני אספר לך על הכל אחרי שנתארגן בבית, אני מתכוון שבבית של ההורים."

"אני סומכת עליך," היא אומרת לי.

"אני מניח ששם פחות יחפשו אותך, וגם נהיה קרובים לבית החולים," אני אומר לה.

"אני משאירה בידך את ההחלטה. ראיתי שהרופאים מדברים איתך," היא עונה לי, "זה שאתה מבין מה קורה זה מספיק לי."

נעמי עוזרת לג'יין להתלבש. "אני אתגעגע אליך ילדה שלי," היא אומרת לה בדמעות, "אני מקווה שבקרוב נוכל שוב להתראות."

"ברור," היא עונה לה.

אני כל כך רוצה כבר להסביר לה מה קורה ויודע שצריך לשמור על התכנית בסוד.

ברגע שג'יין מוכנה, אני עוזר לה לרדת לכסא הגלגלים. "נתראה בבית," אני אומר לה ונותן לה נשיקה. 

ג'יין

"מה עכשיו?" אני שואלת.

"עכשיו אנחנו מחכות כמה דקות ואני מביאה אותך לרכב שיקח אותך מכאן," עונה לי אמא. כך בדיוק היא עושה.

 בחוץ מחכה לי רכב גדול עם חלונות אטומים. כשנפתחת הדלת הצדדית אני רואה שברכב יושבים עוז והחברים. "בואי ילדה, אני אעזור לך לעלות," אומר עוז ומושיט לי יד. הוא תומך בי השעה שאני נכנסת לרכב.

"נוח לך?" שואל עוז.

"אני בסדר," אני עונה לו ומביטה בשתיקה מבעד לחלון. אני רוצה כבר להיות ליד קייל.

"אנחנו נעשה הכל כדי שהעניין יסתיים במהרה," אומר לי עוז.

זה כל כך מתסכל אותי, ביחוד בתור תחקירנית שרגילה להיות שותפה להחלטות, שיודעת פרטי פרטים לפני כולם. אני מבינה שמשהו גדול קורה מסביבי. מה שיותר מתסכל אותי שהרופאים הבינו מה קורה איתי והתחילו לתת לי טיפול אינטנסיבי, ופתאום מרחיקים אותי מהמקום שמטפל בי. אני סומכת על קייל בעיניים עצומות, לרגע אין לי ספק שאינו קשור לדברים הרעים שעוברים עליי. גם על עוז והחברים אני סומכת. זה לא גורם לי להיות פחות חסרת מנוחה בפנים. אני האחרונה שמספרים לה הכל. איך אני אמורה להיות רגועה כך?

לשמחתי המרחק בין בית החולים לבית קצר ותוך זמן לא רב הרכב נכנס לתוך החניה של משפחת ריצ'ארדסון.

הדלת נפתחת ואני רואה את קייל. "בואי ילדונת, אקח אותך למיטה," הוא אומר ונושא אותי בזרועותיו לתוך הבית, ומשם במעלה המדרגות לחדר שלנו. הוא פושט מעליי את הבגדים, מגיש לי חולצת טריקו שלו שאלבש, ועוזר לי להכנס למיטה.

עכשיו כשאני שוכבת ומכוסה היטב בשמיכה הוא מתיישב לידי ברגליים מקופלות.

"כמה שאת יפה," הוא אומר לי ברוך, "כמה שאני אוהב אותך. אני שמח לראות שהצבע חזר לפנייך. את באמת נראית יותר טוב. את רעבה? את רוצה שאביא לך משהו?"

"אני אשמח לתפוח," אני עונה לו. אני מצפה שיספר לי מה קורה, אבל מתאפקת.

"אודרי," הוא אומר לאחותו בטלפון הפנימי, "תהיה חמודה ותביאי לג'יין תפוח."

"אני רוצה שתביני שאני לא בוטח באף אחד. אני לא יודע מי מקשיב לשיחות שלנו, ולכן נמנעתי מלדבר בבית החולים. אני עדיין מתקשה להאמין שרופאים יכולים לרצות לגרום נזק למטופלים שלהם במקום להציל את חייהם," הוא אומר.

"אנחנו בתחילה של חקירה. כדי לא לעורר חשד ולקשור את כל אליך אנחנו פועלים בכמה מישורים. הוצאנו אותך מבית החולים כדי שיתאפשר לנו להעלים את העובדה שהיית מאושפזת בו. מהיום "ג'וליה קרופ," היתה זו שהייתה מאושפזת מאתמול בבית החולים. השם שלך לא מופיע יותר ברישום בשום מקום. תסתכלי על העירוי שלך. ג'.ק. רשום עליו, וגם על התרופות שלך.

דבר שני, אמך עומדת להוציא הודעה לעיתונות. "ילדונת אני רוצה שתדעי שאין בהודעה אף מילה של אמת. אני אוהב אותך ומתכוון לשאת אותך לאשה. כשהייתי בדרך מבית החולים לפה אישר לי ד"ר אדר, שחר, שהבדיקות שלך מראות שחל שיפור ניכר במצבך. שתדעי שאני עושה הכל שטקס הנישואין שלנו יחול בשבת. זה היה גם אחד השיקולים בלהגיע לבית כאן."

כל אותו הזמן מתקבלים מסרונים בנייד של קייל. הוא מחפש את השלט של הטלוויזיה ופותח בתחנה שמשדרת חדשות.

"אני רוצה שתזכרי ילדונת שאין מילה של אמת בידיעה." הוא מתיישב לידי, מקיף אותי בזרועותיו ונושק לראשי.

ההצגה מתחילה.

על המסך עולה מבזק חדשות. הקריינית היא חברתי סופיה. עינים חנוקות מדמעות בשעה שהיא מקריאה את הידיעה הבאה:

ג'יין מילר, עיתונאית בכירה בניו יורק טיימס, מאושפזת במצב אנוש בבית החולים.

מחלת הסרטן שנתגלתה בגופה שלחה גרורות ואפסה התקווה להצילה.

המשפחה, שאיבדה בת אחת למחלה הנוראה מבקשת להמנע מביקורים.

ג'יין, שעדיין לא מלאו לה שלושים, השיקה לפני זמן קצר תערוכת צילומים מלווים בשירים שלה.

היא הופיעה לאחרונה רבות במדורי הרכילות בשל רומן קצרצר שניהלה עם איש העסקים

קייל ריצ'ארדסון.  ניסינו להשיג את תגובתו של מר ריצ'ארדסון לידיעה המרה. דוברו מסר

שכיוון שהשניים נפרדו אין לו מה לומר בנושא. הוא מאחל לג'יין הרבה בריאות.

כמה עצוב לשמוע על חיים כאלה שעומדים בפני סיומם.

כולנו מתפללים עבורך ג'יין.

אחד אחרי השני עולים לשידור חברי. ורוניקה הרוסה מבכי. אני מבינה שככל שפחות אנשים ידעו את האמת כך יהיה קל יותר לפעול. גם במערכת העיתון כבר עובדים על מאמר עליי. זה יכול להיות נחמד לקרוא מה חושבים עליי, אבל לא בנסיבות האלה, ולא כאשר אני לא באמת עומדת למות.

*

להפתעתי את חדר הישיבות עורך קייל בחדר השינה שלנו.

"אני רוצה שתהיי מעורבת במה שקורה. אני לא רוצה להסתיר ממך כלום, ואני מבין את הצורך שלך להיות בענייניים," הוא אומר לי בשעה שעוז וצוותו, שאליו התווספו שני מתכנתים, יושבים סביב מיטתי, "אז מהיום העדכונים יהיו כאן לידך, אבל גם ניתן לך זמן לנוח ולהתאושש."

" ובכן, בואו נתחיל מהסוף," אומר קייל, "בואו נברר את עניין השם השגוי של ג'יין בבית החולים הר סיני. מדוע נקראה ג'יין "ג'ניפר."  אנחנו צריכים להשיג כל מסמך שקשור לבדיקות של אותו יום."

"אני אקח את המשימה הזו," אומר בן, אחד המתכנתים. מי אמר שלהיות האקר זה דבר לא מועיל?

אודרי נכנסת לחדר. אני רואה שהיא מסמיקה כולה. אני עוקבת אחרי מבטה ומבינה. זה בועז שגורם לה להאדים כך. "אני המלצרית שלכם להיום," היא אומרת, "מה תשתו?"

אז מסתבר שבועז לא אדיש אליה, מה שמשמח אותי. כולם עונים לה פרט לו. "בועז," אני אומרת לו, "אודרי מחכה לתשובה."

"אודרי," הוא אומר ומרים מבטו אליה, "כן. אני אשתה מה שכולם שותים."

"כנראה שלא שמעת," היא עונה לו, "כל אחד הזמין משהו אחר."

"זה בגללך," הוא אומר לה נבוך, "בלבלת אותי."

"אולי תבוא לעזור לי ותסביר לי למה?" היא אומרת. אני גאה בה. אני רואה כמה היא חסרת בטחון ובכל זאת הצליחה הפעם לענות לעניין. כאשר הם חוזרים עם המשקאות, מה שלוקח זמן לא קצר, נראה שהדיבור ביניהם נעשה קליל. אודרי מביטה אליי וקורצת.

"יש!" אני מסמנת לה בידי בתנועה קטנה וכמעט בלתי נראית.

"בשעה שאתה היית עסוק בלהכין משקאות בועז," עוקץ אותו בן, "אני גיליתי שמי שעברה את הבדיקות בית החולים הר סיני היא "ג'ניפר מאלר."

הפעילות האינטנסיבית מסביבי מעניקה לי כוחות מחודשים. אני מתעוררת שוב לחיים, שמה על עצמי את חליפת העיתונאית החוקרת. "קיימות שתי אפשרויות," אני תורמת את חלקי, "האחת היא ששמי שונה מתוך כוונה להסתיר משהו, השנייה היא שבאמת קיימת אישה אומללה בשם ג'ינפר מאלר שהיא עומדת למות. בן תראה מה אתה יכול למצוא על האישה הזו."

"אני יכול להפריע לחגיגה," שואל גרהם שנכנס לחדר.

"בטח," אומרים לו קייל ואני יחד.

"איך את ילדה?" הוא שואל, "לפי איך שאת נראית קשה להאמין שהית מאושפזת ביממה האחרונה."

"תראה איזו מסיבה מתנהלת סביבי, יש לי ברירה?" אני עונה.

"אז כידוע לך ג'יין את מככבת בחדשות כבר כמה שעות," אומר גרהם, "מה שמביא אותי לבשר לך שהתקשרו מהמסעדה לשאול מה קורה עם החתונה. הוא היה בשוק לשמוע על המחלה של ג'יין. הודעתי להם בצער שאין חתונה כי נפרדתם."

"על זה לא חשבתי," אומר קייל, "אני מודה שגם אני הייתי בשוק כשג'יין התמוטטה. את יודעת," הוא אומר לי, "פעלתי כאוטומט באותו רגע, אבל אם תשאלי אותי מה היה אני לא זוכר הכל."

"דיברתי כבר עם האנה על זה," ממשיך גרהם, "כיוון שבכל מקרה לא נוכל לכנס פה הרבה אנשים, בגלל מה שאתם עושים, אנחנו נדאג לאוכל בעצמנו."

"אתה אומר לי שהחתונה בכל זאת תתקיים בשבת?" אני שואלת.

"יש לך ספק?" הוא עונה לי.

"יש לי כאן את מי שאני רוצה שיהיה איתי. כמובן גם אבא, אמא וגו' יצטרכו להגיע איך שהוא לכאן. אני כל כך מתרגשת," אני אומרת ודמעות בעיניי.

"ילדונת," אומר קייל ומחבק אותי. אני מרגישה שההתרגשות שלי סוחפת גם אותו, "אני לא יכול לחכות  עוד רגע נוסף שאוכל לומר שאת אשתי. אני יודע שאת מרגישה כבר שאת, ובכל זאת זה אני צריך את ההכרה הרישמית בזה."

"תנחשו למי יש את התיק של ג'ניפר מאלר?" קורא בן בתחושת נצחון, "רק שלפי מה שנראה כאן זה באמת התיק שלך ג'יין. אני מעלה אותו לענן שלנו, רק למקרה שייעלם בדרך מסתורית."

"אתה יודע מה נזכרתי בן, שגם מספר כרטיס הבריאות לא התאים לשלי," אני אומרת לו.

"הילדונת שלי חזרה במלוא המרץ," אומר קייל, "הנה כרטיס הבריאות של ג'יין. תמצא לנו מידע לפי שני כרטיסי הבריאות האלה."

"בבית החולים אין מידע שלא ידוע לנו כבר," אומר בן.

"כנס למשרד הבריאות," אני אומרת לו, "חפש שם את הפרטים עליה, עליי."

עוז מחייך את קייל. "בחרת לך תחקירנית. מה אתה מתפלא? היא רצה עשרה צעדים לפנינו. אני לא אתפלא אם אצלה הכל פתור והיא רק מחפשת את ההוכחה הכתובה לכך."

"הפעם," אני עונה, "אני חושבת שהתוצאה הסופית תפתיע אפילו אותי," אני עונה להם, "כי מה שעובר לי בראש, הוא אפילו בשביל אחת כמוני שכבר ראתה הרבה בחייה הקצרים, מטורף מידי."

"מסכנה," אומר בן.

"למה? אני שואלת, "בגלל מה שראיתי בחיי?"

"לא את ג'יין. ג'ניפר," הוא עונה, "המסכנה הזו באמת גוססת מסרטן."

"אז מה שאתה אומר בעצם שרק החליפו בטעות בין הבדיקות שלנו?" אני שואלת.

"זהו שאני לא בטוח שזה נעשה בטעות," הוא אומר את מה שאני פחדתי לשמוע. אז הדימיון המפותח שלי מתגלה כאמת איומה. "אני צריך את עזרתכם בניתוח הנתונים שבידיי."

*

"קודם נאכל משהו," אומר קייל ומזמין לנו אוכל.

אנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה מתוך קופסאות הקרטון מהמסעדה הסינית. מזמן אכלתי בכזה תאבון. הרעש של מקלות הצ'ופסטיקס הנוגעים אחד בשני מלווים את האכילה שלנו. כל אחד עסוק בניתוח משלו מול שפע המידע שזורם אלינו.

"מה קרה לשבועת הרופאים שנשבעו להילחם עבור החולים?" אני אומרת שוב, את מה שאני מניחה שכולם חושבים.

"אני חושב שנצא כעת להפסקה," אומר קייל, "אתם יכולים לרדת לקומת המרתף. ישנם שם מכשירים להתאמן, וגם קולנוע ביתי. מי שרוצה לנוח ישנם שם כמה חדרי אירוח, אני בטוח שאודרי תשמח לערוך לכם סיור."

"אני מניח שלא תזיק לנו מנוחה," אומר עוז, "בואו נרד למטה."

אנחנו נשארים לבד. סוף סוף מאז שהתעלפתי. העיניים שלנו נפגשות. קייל ממהר לפשוט את מכנסיו ונכנס מתחת לשמיכה. "אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר, "תראי איך בזמן כה קצר הפכת את כל עולמי. אני לא רוצה שום דבר, פרט ללהיות איתך, לאהוב אותך, להרגיש אותך."

הוא מנשק אותי. תחילה בעדינות, אבל הנשיקה הופכת להיות סוערת. "אני חייב לשלוט בעצמי," הוא ממלמל, "אני רוצה לעשות איתך אהבה, אני זקוק להרגיש אותך, אבל זה לא הזמן," הוא אומר, "לא כשאת עדיין מחוברת לעירוי, ולא שכל רגע יכולה לדפוק בדלת האחות שאמורה להגיע."

"אז רק עוד נשיקה קטנה," אני מבקשת, והנשיקה הקטנה הזו אמנם רגועה יותר אבל אורכת זמן רב. "גם אני רעבה אליך," אני לוחשת לו, "מתגעגעת לגוף שלך. זה היה יותר מידי בשבילי, כל ההמולה הזו שהייתי מסביבי ללא הפסקה."

*

קייל

"אני מבין אותך לגמרי. גם לי קשה העובדה שאנחנו לא לבד, " אני אומר לג'יין, "נכון שאת מבינה אבל שאין ברירה ואנחנו צריכים לפעול מהר?"

ג'יין מהנהנת בראש. היא כבר עייפה מידי. אני נשכב לידה מלטף את שיערה עד שאני שומע את נשימותיה הרגועות. סוף סוף היא נרדמה.

אני מושיט ידי לנייד לי ורואה שעוז שלחת לי הודעה: "אני חייב לדבר איתך."

אני בודק שג'יין ישנה עמוק, חומק מהמיטה, לובש את מכנסיי ויוצא מהחדר.

"מה קורה פה?" אני שומע את קולה של ורוניקה. אני מודה על כך שהיא מדברת בקול רם מספיק שאשמע את דבריה. "אז בגלל זה אתה מתחמק ממני בימים האחרונים? בגלל שקייל כבר לא עם ג'יין?" היא שואלת את ספנסר.

"מה זה קשור?" הוא עונה לה, "הייתי עסוק."

"אל תמכור לי סיפור שיש לך עומס בעבודה כי כל סוף השבוע לא שמעתי ממך," היא אומרת לו, "הייתי מצפה כשאתה שומע שחברה הכי טובה שלי גוססת שתרים אליי טלפון."

"החברה שלך לא מעניינת לא אותי ולא אף אחד מהמשפחה שלי ואל תשתמשי בה בכלל לסחוט תשומת לב ממני," הוא עונה לה בכעס, "כנראה שטעיתי לגביך." לרגע אני חושב שהוא משחק את המשחק איתה, אבל פתאום מבין זה בדיוק כך. היא משתמשת בג'יין בשביל לקבל ממנו יחס.

עוז שוב שולח לי הודעה. אני מבין שמשהו קורה ואני חייב לגשת אליו.

"תגידי לי מה את עושה פה?" אני אומר לה בקור, "ג'יין שלחה אותך? תמסרי לה שאני לא רוצה לשמוע ממנה יותר."

"אני שמחה שהיא לא איתך," היא עונה לי, "בכלל לא איכפת לך שהיא גוססת."

"תדאג שהיא לא תהיה פה כשאחזור," אני אומר לספנסר.

"אני חושב שהיא כבר הבינה שאין לה מה לחפש פה," אומר לי ספנסר, "את יודעת היכן הדלת," הוא אומר לה ופונה לרדת איתי למטה.

אנחנו שומעים את הדלת נטרקת. "אתה מבין שהיא מנצלת את הידיעה על ג'יין כדי שארחם עליה? היא באמת לא בשבילי," אומר לי ספנסר.

אנחנו יורדים לקומת המרתף.

"אני חייב לשאול אותך משהו," אומר לי עוז, "אני יודע שג'יין עיתונאית. האם אתה חושב שקנתה לה אויבים?"

"לפי תוכן הכתבות שהיא כותבת לא, זה לא נראה  לי סביר," אני עונה לו.

"קייל, מה שקורה לג'יין הוא מכוון. מישהו ניסה לגרום למותה."

אז כבר הבנו שמישהו ניסה להרעיל את ג'יין. מה הקשר בין זה לבין ד"ר ניק אברהמסון שעדיין לא טיפל בה בעצם, ובכלל האם תתקיים החתונה בזמן?

המשך יבוא…

.

בר אבידן

מאמינה באהבה.