מיגן
אנחנו ממשיכות לנסוע. מד הדלק מראה שעלינו לחפש תחנת דלק בקרוב.
השמים מתכסים בעננים, מכשיר הניווט משתבש ואנחנו מאבדות את המקור היחיד שמראה לנו איפה אנחנו.
"מה כבר יכול לקרות?" אני אומרת למילה, "הרי יש רק כביש אחד ארוך שעובר בין הכפרים. בהזדמנות הראשונה נחזור לכביש המהיר."
הנסיעה כבר איננה נעימה כמו שהיתה. אפור בחוץ ומעט חשוך. אני שוקעת במחשבות על ויליאם ולא שמה לב למצוקה של מילה שנאבקת עם הרוח.
"מיגן, את לא מקשיבה לי," היא אומרת לי.
בדיוק אז מופיעה לנגד עינינו תחנת דלק לצד הכביש. אני מודה על כך שנמנע ממני לספר לה לאיפה נדדו מחשבותיי.
"תעצרי כאן," אני אומרת לה. אני רואה שהיא קצת רועדת, "מילה מה קרה?"
"אני לא רגילה לנהוג במזג אויר כזה," היא אומרת, "האמת שאני לא רגילה לנהוג בכלל. אני מרבה להשתמש בשרות מוניות."
"למה לא אמרת?" אני אומרת לה ומבטיחה לה שמעתה רק אני אנהג. "לכי תראי מה יש להם לאכל. אני גוועת," אני אומרת לה וניגשת לתדלק את הרכב.
מסתבר שאנחנו נמצאים בכפר די נידח, ובשעה כזו כבר אין כמעט מה לאכול. "הכנתי נקניקיות," אומרת המוכרת, אישה בגיל העמידה. אני מביטה בה. יש בה מין מבט כזה אומלל, כועס אפילו , כאילו אנחנו מטרידות אותה. "אז כפי שאמרתי," היא ממשיכה, "הכנתי נקניקיות, אבל בשעה כזו כבר אין מי שיאכל אותן אז אני לא מכינה יותר. תסתכלו מה יש שם," היא אומרת ומצביעה על המדפים.
שקיות צ'יפס בטעמים שונים, זה עיקר המרכולת שלה. צ'יפס בטעם קטשופ, צ'יפס בטעם חומץ וצ'יפס רגיל. כמובן שיש את כל החטיפים המתוקים.
"אוף," מתלוננת מילה, "בא לי כריך כזה מלא בירקות וגבינה צהובה."
"אולי יש כאן סניף של סטראבקס בסביבה?" שואלת מילה את המוכרת.
היא מביטה בה בזלזול, כאילו אמרה את הדבר הכי שטותי שאפשר, כאילו אנחנו לא באמריקה ששם יש סניף בכל פינה. "מותק, את נמצאת בכפר. למה שיהיה פה סניף של סטארבקס?"
"מצטערת," אומרת לה מילה בהתנצלות, "האמת שאני לא יודעת בדיוק איפה אני. אנחנו מחפשות את הדרך לכביש המהיר."
"בהצלחה לך," היא אומרת וחושפת פה עם שיניים הזקוקות לטיפול דחוף, "כדי שתזדרזו. לא הייתי מציע לכן לעבור את הגשר כשהשטפון יגיע."
"השטפון?" אני שואלת.
"תגידו לי מאיפה באתן, מהירח?" היא שואלת.
"יש כאן אולי מוטל שאפשר להשאר בו?" אני שואלת.
"מותק. אני לא יודעת מה לימדו אותך בבית הספר. כאן אין שום מוטל ושום סטארבקס וגם לא גברים שווים. אחרת את חושבת שהייתי עובדת פה במקום המחורבן הזו כדי להתפרנס?"
אני לוקחת ארבע חבילות צ'יפס ללא תוספת וכמה בקבוקי מים גדולים. הקפה נראה די דלוח ואני מוותרת על השתיה החמה. אני שמחה שיש לי מזומן, כיוון שהמוכרת מעקמת את הפרצוף למראה כרטיס האשראי שלי. היא חשדנית לגביי הכרטיס. ברור לי שאנשי הכפר לא מסתובבים עם כרטיסי אשראי בלתי מוגבלים בסכום כמו שלי. אני מגישה לה שטר של עשרים, ולא מחכה לעודף.
"בואי נסתלק מפה," אני אומרת למילה. המוכרת מסתכלת רגע, שוקלת במוחה האם לומר לי שמגיע לי עודף, ומחליטה לשמור את המחשבה הזו לעצמה.
אני ניגשת למושב הנהג ומתניעה את הרכב. השמים קודרים הרבה יותר ואני עולה לכביש במהירות. שלא כמו מילה, לי אין בעיה לנהוג באף מזג אויר. הרי גדלתי בחוף המזרחי ואצלנו יודעים בהחלט לנהוג בכל מזג אויר, אפילו בשלג.
אני עולה במהירות על הכביש הצר, יודעת שכעת כל דקה חשובה. אני צריכה לעבור את הגשר כמה שיותר מהר ולחזור לכביש המהיר. "שכחתי לקנות מפה," אני אומרת למילה, "כל כך רציתי כבר להסתלק מהחנות נוחות הזו בתחנה."
"אולי תגידי שאני ילדת קליפורניה מפונקת," אומרת מילה, "אבל הרגשתי ממש דחייה המקום הזה. היתה לי הרגשה שעוד רגע יקפצו עלינו מפלצות מהפינות. היא היתה נראית די כמו מכשפה מהאגדות."
"מזל ששתינו רזות," אני אומרת לה, "אחרת עוד היתה מנסה לאכול אותנו."
"נו באמת מיגן, היא לא נראתה לך כמו מכשפונת?" היא שואלת. אני מעיפה בה מבט. "כנראה שאני די מפונקת," היא אומרת ומושכת בכתפייה.
"אני יכולה להרגיע אותך מתוקה. גם עבור אחת כמוני היא נראתה כך. בסך הכל היא אישה מסכנה," אני עונה לה.
הראות נעשית פחות ופחות בהירה. הגשם מתחיל לתקוף אותנו במלוא כוחו. אני מעיפה מבט במראה ורואה רכב שמתקרב אליי מאחור. אני מפעילה את המהבהבים לסמן לו את מקומי. אני רואה שהוא קולט אותי ומאט. אני נושמת לרווחה. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה להיות מעורבת בתאונה, ועוד בלב שום מקום.
התחנות ברדיו מתחילות לגמגם. הרדיו הלוויני מתקשה לקלוט את התחנות בגלל הסופה המשתוללת מעלינו.
למרות שאינה נוהגת כעת, מילה רועדת. "נהיה בסדר," אני אומרת לה משווה לקולי בטחון, שברגע זה חסר גם לי. "בכל ויליאם אשם," אני אומרת לה. היא מסתכלת עליי מופתעת. "מה את מסתכלת עליי ככה. הרי אם לא היה משנה את התנהגותו כלפיי הייתי עכשיו עובדת שעות ארוכות בשביל בית החולים ולא נוסעת לטיול עם חברתי הטובה ביותר."
מילה מחייכת. "אנחנו צוות מנצח, נכון?" היא אומרת, לאחר שהבינה את כוונתי, "מה שלא יהיה שתינו בזה יחד."
"סוף סוף חזרת אליי," אני אומרת, "תיקחי לך סוודר מהתיק במושב האחורי ותפסיקי לרעוד לי כאן." אני יודעת שלא מקור היא רועדת, אבל מפחד, אבל המילים שלי עשו את העבודה והיא שבה לחייך למרות שבחוץ המצב רק החמיר והחמיר.
סוף סוף נגלה לעינינו השלט של הגשר. אני לא מצליחה לקרוא מה כתוב בו, אבל נושמת לרווחה.
מתברר שאנחת הרווחה באה מוקדם מידי כיוון שהמעבר לא כל כך פשוט. הגשר לא רחב. אני מבחינה ברגע האחרון בטנדר שנוסע לפניי. לא רק שהנהג לא הפעיל את ארבעת המהבהבים כמקובל במצבים האלה, אלא לא הדליק בכלל את האורות. אני מתקשה לעקוב אחרי נתיב נסיעתו, מה שמקשה עליי להבין היכן שולי הכביש.
"תנסי לעזור לי," אני אומרת למילה, "אני לא רואה כלום." לא הבנתי איזו טעות היא זו. האמת שלא הכרתי את מילה ככזו.
"מה יהיה?" היא אמרה לי בפחד.
"מתוקה שלי יהיה בסדר אל תדאגי," אני אומרת לה, "אל תפחדי אני שולטת במצב."
"אני לחוצה כי משהו בתחושת הבטן שלי אומר לי שמשהו לא טוב קורה עם אמא שלי ואני רוצה כבר להתקשר הביתה. זה לא בגללך. אני סומכת עליך בעיניים עצומות," היא אומרת לי.
"למה לא אמרת לי את זה קודם. אני חשבתי שאת פוחדת מהנסיעה," אני אומרת לה, "יכולת להתקשר מתחנת הדלק."
"ממש לא. רציתי להסתלק משם כמה שיותר מהר," היא עונה.
"אני ממש לא מכירה אותך ככזו מילה. את אישה מאד חזקה," אני אומרת לה.
"אני כן, מיגן. רק שאימא שלי חושבת שהפכתי למפרנסת של המשפחה בגלל שאבא שלי כבר לא," היא עונה לי, "וזה די מלחיץ אותי. יש לה דרישות ממני ממש לא הגיוניות. היא לא חזקה כמוני ואני מפחדת שתסתבך."
אני ממשיכה לנסוע באיטיות רבה. אני לא אומרת למילה שאני מרגישה את המים מכים בגלגלי הרכב. אני שומרת את החשש הזה לעצמי. ואז פתאום אני מסונוורת מאורות חזקים שבאים מולי.
"מה זה הדבר הזה," אומרת מילה.
אני מנסה להתחמק מהאורות, חושבת שאולי סטיתי מהמסלול. אבל לא. הרכב שלפני מראה לי שאני במסלול הנכון. אני מאמצת את עיניי ורואה את נחשולי המים זורמים לקראתי, נבלעים מתחת לרכב. אני מודה באותו רגע שאני נוהגת. אני מיומנת יותר בנהיגת שטח. חוץ מזה שמילה די מרחפת ולא קולטת מה קורה, מה שאיני יכולה לומר על עצמי אם הייתי יושב לידה בשעה שהיא נוהגת. אני אוחזת בהגה בכל הכח, אבל מבינה שזו מלחמה אבודה. בדיוק כמו בנהיגה בשלג, עליך לדעת מתי לוותר ואני יודעת שאני קרובה לשם יותר מאי פעם.
ואז אני שומעת בום גדול.
עכשיו זה באמת כבר לא בשליטתי. אני מושיטה יד לעצור מבעד מילה לעוף לשמשה.
"מיגן, מה את עושה?" שואלת מילה.
"הכל בסדר מתוקה," אני אומרת לה.
"אז למה את מורידה את הידיים מההגה? מיגן מה קורה לך?" היא אומרת בבהלה.
הרכב מטלטל, נזרק מצד לצד, ולבסוף נוחת מעוך על הקיר המגן של הגשר.
אני מגינה עליה בכל הכח שלא תפצע מהשמשה. כריות האוויר מתפוצצות ואני חוטפת מכה רצינית.
אני מאבדת תחושה של הזמן. אני לא כל כך מאופסת. "את בסדר מילה?" אני לוחשת לה.
"מיגן, את מלאה בדם," נחרדת מילה.
"מילה?" אני לוחשת לה.
"נראה לי שאני בסדר," היא אומרת ופורצת בבכי.
אני נשארת במקומי, נושמת לרווחה שמילה בסדר. אין לי מושג מה קרה לי, אבל אני מאושרת שנשארנו בחיים. אני מביטה בראי לאחור ורואה משאית גדולה שכובה על צידה והחלק של תא הנהג מנותק ממנה.
צפירות של אמבולנסים הולכות וקרבות אלינו. הדלת שלידי נפתחת. "את בסדר מיס?" שואל אותי הפרמדיק.
"אני חושבת שכן," אני אומרת.
אני לא יודעת מה קורה בדיוק. אני די מטושטשת. אני שומעת דיבורים. הפרמדיק מזיז את כיסאי לאחור ואני מרגישה הקלה.
"את חושבת שאת יכולה לצאת לבד?" הוא שואל.
"אני יכולה לנסות," אני אומרת , אוחזת בידו המושטת ומסתובבת לעברו. להפתעתי אני קמה, אמנם ברגליים רועדות, אבל בכל זאת מצליחה לעמוד על הרגליים.
ואז בדיוק כמו שהתחילה הסערה, התבהרו השמים ומהירות הרוח נחלשה כמעט כליל.
אמנם די חשוך כעת אבל הפנסים הגדולים מאירים את הגשר. באיזה שהוא שלב אני מוצאת עצמי עטופה בשמיכה. הפרמדיק בודק אותי ומתברר שיש לי חתך במצח שבגללו בגדי ספוגים בדם.
מילה עומדת לידי עטופה בשמיכה אף היא. "מה עם מילה?" אני שואלת את הפרמדיק.
"היא בסדר," הוא עונה, "קצת המומה, אך בעיקר נבהלה מכתמי הדם שלך."
"אני יכול לדבר איתך?" שואל אותי השוטר שניגש אליי. ג'ו סמית' , כך כתוב לו על התג.
"היה לך מזל גדול," הוא אומר לי, "ברגע הראשון היינו בטוחים שלא תשרדו את ההתנגשות הזו. אין ספק שאת נהגת מיומנת. בחנו את הסימנים על הכביש ואני רוצה שתדעי שפעלת בשיקול דעת. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היית מאבדת את עשתונותיך. יכולת למצוא עצמך טובעת בנהר הסוער או מרוחה על הכביש."
המילים האלה מנחמות אותי ומרגיעות אותי. אני מבינה שהתאונה לא הייתה באשמתי, ולא יכולתי לנהוג אחרת. רק אז אני מבחינה במצלמות שמתקתקות סביבנו ובצלמי הטלוויזיה עם כתבת שמסקרת את התאונה.
"תחייכי," אני אומרת למילה, "מצלמים אותנו כעת."
אני זזה הצידה. אני מחפשת את הנייד שלי להתקשר לסבתא. לשמחתי אני מגלה שהנייד נשאר בכיס של הז'קט שלי.
"סבתא מה שלומך?" אני שואלת.
"מאפין איפה את? מה זה הרעש הזה מסביב?" שואלת סבתא.
"אני בסדר. גם מילה. היתה תאונה אבל אנחנו בסדר," אני אומרת לה, "אני נוסעת לבית חולים להיבדק. זה הנוהל במקרה כזה. אני אודיע לך מה קורה."
"את מבטיחה לי שאת בסדר מאפין?" שואלת סבתא בדאגה.
"הנה אני מדברת איתך. אני נשמעת לך לא בסדר?" אני שואלת משתדלת שקול יהיה יציב.
"תבטיחי לי שתתקשרי," אומרת שסבתא ואני מבטיחה לה. אני מנתקת מיד אני לא רוצה שהיא תשאל אותי יותר מידי שאלות.
אנחנו מובלות באמבולנס לבית החולים. אני שמחה לגלות שמילה בסדר, ואילו אני סובלת מחתך במצחי. נזק קטן יחסית לגודל התאונה. בכל מקום מדברים על הנהגת האמיצה. אני רואה את התמונות שלי וקולטת שהן משודרות בכל רחבי היבשת.
"מאפין," קוראת לעברי סבתא בשמחה, כאשר אני מתקשרת אליה מבית החולים, "את בסדר?"
"כן סבתא. אנו נשארות כאן להשגחה בלילה, למרות שהרופאים חושבים שהכל בסדר," אני מעדכנת אותה..
"מאפין, תוותרי על הנהיגה, תטוסי חזרה.," מבקשת סבתא.
"את צודקת סבתא," אני עונה לה, "אין בי כל רצון לעוד הרפתקאות בנסיעה הזו."
"אנחנו טסות חזרה," אני מודיעה למילה.
"אני שמחה שאת מסכימה," עונה מילה, "אני יודעת שרצית לצלם את הדרך ולא ידעתי איך לבקש זאת ממך."
"אם כך סיכמנו, מחר בבוקר כשנשתחרר, ואני לא רואה סיבה שלא, נטוס לניו יורק. את תגורי איתי עד שתמצאי מקום."
"אני לא מאמינה איך התאוששת כל כך מהר," אומרת מילה, "אם אני הייתי הנהגת, ואני לא בטוחה שהיינו שורדות את התאונה, בטח הייתי בטראומה. את לא בטראומה נכון מיגן?"
"עכשיו כשאנחנו קרובות מתמיד לחזור לעיר, אני לא יודעת איך אני אתמודד עם הקירבה לויליאם. אני בטוחה שהוא המשיך הלאה. יהיה לי מאד קשה לראות אותו עם מישהי אחרת אני מודה," אני אומרת למילה.
"בואי ננחת קודם בניו יורק. אין צורך שנחליט החלטות. ניקח כל דבר מידי יום ביומו," אומרת לי מילה.
ניו יורק
ארבעים ושמונה שעות אחרי התאונה אנחנו נוחתות בשדה התעופה על שם קנדי בניו יורק. מילה מתרגשת לראות את קו המים של העיר. הרבה שנים לא היתה כאן בעיר הגדולה והכל נראה לה חדש ומרגש. היא מונה בקול את שמות הרחובות והמקומות שאנו עוברות. "לפה את חייבת לקחת אותי", היא אומרת. כמובן שאחרי דקה היא משנה את דעתה: "לפה קודם."
"אני אקח אותך להיכן שתרצי," אני אומרת לה. ההתרגשות שלה סוחפת גם אותי.
הנפילה מגיעה כאשר אני נכנסת חזרה לדירה אותה עזבתי בחופזה. הדברים של ויליאם עדיין כאן. אני לא אומרת דבר למילה. אינני רוצה להעכיר את רוחה.
"מה בא לך לאכול?, אני שואלת בשעה שאני מביטה במקרר הכמעט ריק שלי, "נזמין לנו היום אוכל מבחוץ."
"תאילנדי?" היא עונה לי בשאלה. אני מוציאה מהמגירה במטבח את התפריט של התאילנדית הקרובה לביתי ומבקשת שתסמן מה שהיא רוצה.
בינתיים, אני הולכת לסדר עבורה את המיטה בחדר העבודה שלי. אני מוציאה מצעים נקיים, ומציעה את המיטה.
אני חוזרת לחדר השינה שלי. הכרית עדיין מריחה ממי הגילוח של ויליאם. מה שבאמת בא לי כעת הוא לשרוף את הסדינים האלה שלא יהיה זכר לקיומו בחיי. לו הייתי לבד יש סיכוי שהייתי עושה זאת. אני מושכת את הסדין מהמזרון, זורקת אותו בכעס על הריצפה. אני מחליפה את הציפות ובוחרת לי סט ועליו ציורים של ורדים אדומים על רקע לבן. "שיהיה ברור שזה חדר של אישה," אני ממלמלת לעצמי. למרות שהצבעים הכחולים אהובים עליי, אני לא אשים יותר סדינים כחולים על מיטתי, כך אני מחליטה, בטח לו את אלה שהוא ישן עליהם, שעליהם עשה איתי אהבה. המחשבות האלה רק מגבירות בי את הכעס.
אני שוכחת שמילה כאן. אני ניגשת ומביאה מזוודה גדולה ומתחילה להכניס לתוכה את הבגדים של ויליאם. עם כל הכעס שבי אני מניחה אותם בפנים בצורה מסודרת, משתדלת שלא יתקמטו, מקפלת אותם באופן מושלם . רק כאשר הכל בפנים, אני סוגרת את המזוודה.
"מה את עושה?" שואלת מילה. רק אז אני רואה שהיא עומדת בפתח החדר ומסתכלת עליי.
"אני אוספת את הדברים של ויליאם ומורידה אותם למטה. אני אבקש מהשומר בבנין שימסור לו אותם."
"ג'יין עכשיו לילה. שימי את המזוודה ליד הדלת ונוריד אותה בבוקר," אומרת מילה.
אני לא מספיקה לענות כי השליח של המסעדה התאילנדית מגיע. לפני שאני מספיקה לומר מילה מוציאה מילה שטר ומגישה אותו לשליח. אני רוצה לומר לה שקצת הגזימה בנדיבותה, אבל אז היא אומרת לו: "תהיה נחמד ותמסור את המזוודה לשומר בכניסה, אני אודיע לו שאתה יורד אליו."
וכך ברגע אחד התרוקן הבית מנוכחותו של ויליאם. רק דבר אחד שכחתי. להכניס את מי הגילוח שלו למזוודה….
"תני לי את מספר הטלפון של ויליאם," היא מבקשת.
"את לא מתכוונת להתקשר אליו," אני ספק שואלת ספק אומרת.
"ברור שלא," היא עונה לי, "הרי אם אשמע את קולו אני עוד עלולה לשכנע אותך לדבר איתו. אז לא, זה השומר שיתקשר אליו ויאמר לו שאת פינית את הדירה והשארת לו את הבגדים שלו אצלו."
אני נושמת עמוק ונושפת את כל האויר החוצה. "אז ככה זה מרגיש כמוציאים מישהו מחייך," אני אומרת. "תודה שאת עוזרת לי," אני אומרת למילה.
"לכי תמצאי לנו תכנית טלוויזיה הכי מטופשת שאת מכירה ונשב לאכול," היא אומרת לי ומחייגת לשומר בכניסה. את השיחה אני לא שומעת כיוון שאני הולכת לערוך לנו את השולחן מול הטלוויזיה.
אני מזפזפת בין התחנות ונתקעת בערוץ האופנה. "טוב לא מצאתי משהו מטופש, אבל לראות דוגמניות גבעוליות הולכות בעקבים בגובה של מגדל אייפל זה בהחלט רקע מושלם לארוחה תאילנדית," אני אומרת למילה.
"בתנאי שאת מסבירה לי מה רואים על המסך," עונה מילה, "כי לפעמים אני חושבת לעצמי מה חשב המעצב בשעה שעיצב בגד כזה או אחר."
"נו באמת מילה, מה זו הבורות הזו. לא היית הולכת עם…. מה זה בעצם?" אני אומרת ועוטה על פניי מין מבט כזה בלתי מוגדר.
"את רואה. תמיד אמרתי שיש לך כישרון נדיר לאופנה," היא אומרת לי. ברור למילה שהמחשבות שלי נודדות למקום אחר.
"את יודעת מה בא לי?" היא אומרת לי ברוב רגישותה, "בא לי שנישן היום כאן בסלון. היא מבינה שאמנם אין יותר במיטה את הריח של ויליאם, אבל הזיכרון שלו ספוג בקירות.
"תודה מילה," אני אומרת לה.
"על מה?" היא אומרת, מעמידה פנים שאיננה מבינה.
"את מכירה אותי ואת מבינה למה אני מתכוונת," אני אומרת לה.
"ולך אני אומרת שזה לא נגמר," היא עונה, "את יכולה להעמיד פנים שהפרק הזה נסגר, אבל הוא לא."
"את מתוקה," אני עונה לה, "אני רק רוצה להזכיר לך שלא אני סגרתי את הדלת."
"לא, אבל את יצאת בלי לשאול שאלות, בלי להבין מה קרה שהוא התנהג אליך בקיצוניות כזו. איזו סיבה היתה לו לשחק אותה מאוהב בך בטרוף , אם לא הרגיש כך?" עונה לי מילה, "לפעמים את מדהימה אותי כמה שאת לא חושבת."
"כל כך כואב לי לחשוב עליו מילה," אני עונה לה, "אני לא מפסיקה לחשוב עליו, ובלילות אני חולמת שוב את המילים הקרות שלו שדחקו אותי החוצה מהחיים שלו."
"אולי דווקא כשאת ערה תנסי לחשוב איך התגלגלו העניינים? כי נראה לי שפיספסת משהו," אומרת לי מילה.
"ואם את כזו חכמה ויודעת הכל," אני עונה לה, "אולי תגידי לי מה פיספסתי?"
"אולי נתחיל בבוקר של אותו יום ונמשיך משם?" אומרת מילה.
השיחה הזו מכאיבה לי ומכניסה אותי למתח. קשה לי לספר לה על המבט הקר והמילים הפוצעות שאמר לי. אני מרגישה כאב חד בראש. "שכחתי לקחת את משככי הכאב שלי," אני אומרת למילה. היא קמה, מביאה לי את התיק שלי והולכת למזוג לי כוס מים.
בשעה שאני בולעת את הכדור, מילה חוזרת עם השמיכה עטורת הוורדים שלי ומכסה אותי. היא מביאה את שלה ונשכבת בקצה השני של הספה. "תמצאי לנו סרט בנות," היא מבקשת.
"שאביא טישו?" אני צוחקת.
"לא בא לי לבכות היום," היא עונה לי, כאילו שהיא באמת בוכה בסרטים. "בואי נראה איזה סרטים יש לכם בכבלים של ניו יורק," היא אומרת, כאילו שלא אותם סרטים משודרים בחוף המערבי.
אני שומעת אותה מדברת ברקע, מנסה להבין איזה סרט בחרה. הכדור מתחיל להשפיע עליי. אני לא מצליחה להישאר ערה ונרדמת.
*
אני מתעוררת לריח של קפה טרי שנישא באויר. אני מנסה להבין היכן אני. קרני שמש משחקות משחקי אור וצל על הקיר של סלון ביתי בניו יורק. "אז אני בבית," אני אומרת לעצמי.
"מיגן, הוא אוהב אותך," אומרת לי מילה ומגישה לי ספל קפה ומאפין שוקולד לצידו. אני חושבת לעצמי על מה דיברנו ובאיזה שלב של השיחה זה קרה. "רואים לו את זה בעיניים. כך לא נראה גבר ששמח שנפרד מהאישה שהוא אוהב."
"בוקר טוב מילה," אני אומרת, מעמידה פנים שלא שמעתי מה שהיא אומרת. מאיפה זה בא לה?
"שמעת אותי מאפין," היא אומרת, משתמשת בכוונה בשם החיבה שלי.
"יופי," אני עונה לה, "ועכשיו אני יכולה להנות מהקפה שהכנת לי?" אני רוטנת. לא ברור לי על מה.
"את שומעת," היא לא מניחה לי, "ירדתי לבית הקפה פה למטה. כשחזרתי ראיתי את ויליאם מדבר עם השומר.
את בטח שואלת איך אני יודעת שזהו הוא? פשוט מאד. שמעתי אותו מדבר עם השומר.
*
"אני מצטער מר טרופר, מיס או'סליבן פינתה את הדירה. אין לך אפשרות להיכנס אליה," אמר השומר.
"האם מיס או'סליבן חזרה?" שאל אותו ויליאם. היה הרבה כאב בקול שלו.
"אסור לי למסור לך מידע על הדיירים בבניין," ענה לו השומר.
"יש לי דברים בדירה.," ענה ויליאם, "אני צריך לקחת אותם."
"הקדמת אותי. התכוננתי להתקשר אליך. הדברים שלך פונו מהדירה. השאירו לך כאן את חפציך במזוודה. אני כבר מביא לך אותם. אני מניח שזו המזוודה שלך כי לא נאמר לי שעליי לקבלה ריקה חזרה."
"אתה מוכן למסור לה מכתב?" שואל ויליאם.
"אני לא אמרתי לך שהיא פה," ענה לו השומר, "מישהו אחר השאיר כאן את המזוודה, אולי הדייר החדש."
*
"את מבינה מאפין, הוא כתב לך מכתב. למה שיכתוב אם הוא רוצה למחוק אותך מזיכרונו?" שואלת מילה.
"מדוע בא דווקא היום?" אני שואלת בקול. זה הזמן להתקשר לסבתא, אולי היא יודעת משהו.
"בוקר טוב סבתא?," אני אומרת מנסה לשוות לקולי עליצות.
"איך ישנת מאפין?" שואלת סבתא, "איך הראש שלך?"
"אני בסדר גמור," אני עונה לה, "נרדמתי אמש בסלון וקמתי חדשה לגמרי."
"כן," אומרת לי סבתא.
"את רוצה לומר לי משהו סבתא?" אני שואלת. הכן שלה הוא רב משמעות.
"אני שמחה שאת מתחילה לחזור לעצמך. תתארגני לך ותתחילי לחשוב מה את עושה," אומרת סבתא.
"סבתא אם יש לך מה לומר לי, תאמרי," אני אומרת.
"סיפרתי לך פעם את הסיפור על חוט הזהב?" היא שואלת.
המשך יבוא….
בר אבידן
מאמינה באהבה