הפרסומאים פרק 7 – גלי האוקיינוס
מיגן
יש לי עוד הרבה ללמוד על ויליאם, אבל דבר אחד אני יודעת בתור אחת שעובדת אצלו. הוא תמיד מגיע למשרד מוקדם. משום כך אני קמה השכם בבוקר. כיוון שזו לא שעת היקיצה הטבעית שלי, אני נכנסת להתקלח כדי להיות ערנית בשעה שיקום. אני לובשת את שמלת הטריקו הכחולה, זו עם סמל של העוגן, וממהרת להכין לו ארוחת בוקר.
אני מרגישה אותו מתקרב, למרות שצעדיו לא נשמעים על רצפת העץ. אני לא יכולה להסביר אם זה הריח שאני מריחה או שפשוט הגוף שלי מרגיש את נוכחותו. כייף לי להתחיל ככה את היום, כשאנחנו שותים יחד את הקפה של הבוקר עם לחמניות טריות. אני בהחלט יכולה להתרגל לשגרה הזו.
ויליאם יוצא למשרד ואנחנו קובעים להיפגש באחד עשרה לישיבת בוקר. אני כל כך מתרגשת לפגוש אותו היום במשרד. אבל לפני שאני בכלל חושבת מה ללבוש אני נכנסת לחדר העבודה שלי.
כיוון שיש לי עוד זמן אני רוצה לעבוד על התמונות של איזבל. זו לא היתה הצגה. אני באמת עוסקת גם בצילום והתמונות שלה יצאו מושלמות. עכשיו רק נותר לי לעבד אותן ולשלוח לה כדי שתוכל לבחור איזה מהן היא רוצה לאלבום העבודות שלה. אני נהנית מכל תמונה כיוון שהיא יפיפיה אמיתית ומצטלמת נהדר. העיניים שלה מלאות רגש ואני שמחה בשביל בריאן שהוא איתה.
אני עומדת לסגור את המחשב כאשר נכנסת הודעה למייל של מקנזי. "אבוא לאסוף אותך היום לישיבה אחר הצהריים." אם כך אני מבינה שעדיף שאגיע בלי הרכב שלי. אני מרימה טלפון לתחנת המוניות בפינת הרחוב ומזמינה מונית לעוד חצי שעה.
אני אורזת את המחשב והמצלמה, והמחשבות שלי כבר נודדות למה אלבש. מצד אחד אני רוצה להראות במיטבי בשביל ויליאם, מצד שני אסור לי להראות יותר מידי מתאמצת. אני ניגשת לחדר האמבטיה ומסניפה את הריח של מבשם הגילוח שלו שעדיין עומד שם באוויר. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת אותו כאן. רק המחשבה עליו מרגשת אותי ועושה לי נעים בגוף. אני מתאפרת קלות והולכת לבחור לי בגד. לבסוף אני בוחרת אוברול שחור ועליו סריג שחור דק. אני עונדת שרשרת זהב כדי להכניס מעט צבע.
אין לי מושג מה תכניותיו של ויליאם, לכן אני אורזת בתיקי את בגד הים, מכנס קצר וחולצת טריקו לבנה במחשבה שאלך בערב להתאמן. אני נזכרת שאני צריכה מגבת והולכת לקחת אחת מהאוסף הוורוד שלי, מה שגורם לי לפרוץ בצחוק.
אני מעיפה מבט לעבר השעון. נראה לי שזו שעה סבירה להתקשר לסבתא. אני מחייגת בשעה שאני יוצאת מהמעלית לרחוב. המונית צריכה להגיע כל רגע.
"מאפין, מה שלומך?" מקדימה אותי סבתא.
"מאוהבת," אני אומרת לה וצוחקת, "אבל את זה את כבר יודעת. ספרי לי מה אתך?"
"את לא תאמיני, אבל ד"ר ריק מאד מרוצה ממני ואמר שאם המצב ימשיך כך הוא ישחרר אותי כבר מחר," היא עונה לי.
המונית בדיוק מגיעה ואני נכנסת אליה. "אם לא הייתי כעת במונית הייתי צורחת מרוב אושר," אני אומרת לה, "אני כל כך מתרגשת לשמוע את זה. יש מי שיעזור לך בבית?"
"לינדה מנהלת משק הבית הסכימה להישאר ללון אצלנו עד שאעמוד שוב על הרגליים," עונה לי סבתא.
"איזה יופי! אני מאד שמחה לשמוע. היא אשה מאד חביבה," אני עונה לה ומרגישה הקלה גדולה.
אני מסיימת את השיחה בדיוק בשעה שהנהג עוצר ליד בנין המשרדים. אני ממהרת לצאת, לוקחת נשימה עמוקה ועוטה על פני חיוך. אני מברכת לשלום את השומר בכניסה ועולה לקומת הפרסומאים. במעלית אני מריחה את עצמי לוודא שלא נדבק בי ריח ממי הגילוח של ויליאם ושמחה לגלות שמריחים ממני את הדולצ'ה וגבנה שלי. אני רושמת לעצמי לדבר עם ויליאם על כך.
אני תמיד נכנסת בחיוך, כך שאין בכך משהו מיוחד, אלא שהיום אני מחייכת בגלל ויליאם. הידיעה שהוא רחוק קומה אחת ממני גורמת לי לסערה גדולה בבטן. אני מתגעגעת אליו אבל יודעת שאני צריכה להתאפק עד שיקרא לי.
אני מברכת את מונה לשלום, ועוברת על ההודעות שהגיעו. אני רואה את רוג'ר מדבר בטלפון. הוא מקפיד שדלתו תמיד תהיה סגורה, אך מבעד לחלון שבפרוזדור נראה שהוא מנהל שיחה שגורמת לו לאי נוחות, אפילו הייתי אומרת למתח. "אני הולך לישיבה עם ויליאם," הוא פולט בשעה שהוא יוצא מחדרו ועובר לידי.
"אני בישיבה עם דייב," אני עונה לו, "תהנה." אני רושמת לפני שהישיבה הזו בהחלט מלחיצה אותו. אני משתוקקת להיכנס לחדרו ולחטט קצת, אבל התנועה בפרוזדור כל כך ערה שאני מוותרת על העניין ונכנסת למשרדי. אני מזמנת לחדרי את דייב ושוקעת אתו מיד בעבודה.
אני מסמנת למונה שתצטרף והיא מהנהנת בראשה שקלטה אותי. היא נכנסת לחדרי עם שלושה ספלי קפה, ומתיישבת ליד דייב. היא מניחה ספל אחד לידי, אחד לפני דייב ואת שלה מול הכסא שלידו. "בא לי דונטס אני כבר חוזרת," היא אומרת. כעבור דקה היא חוזרת עם מגש של דונטס וביניהם דונט שוקולד האהוב עליי ביותר.
"לא היום," אני אומרת לה, "קמתי מוקדם ואכלתי לשם שינוי."
"אני רושמת לפני ביומן שמיגן סירבה לדונט שוקולד. אני אשאיר אותו פה, אולי יתחשק לך," אומרת מונה בפנים רציניות.
אנחנו עובדים במרץ על פרויקט של חברת תקשורת. כל אחד מעלה רעיונות ולבסוף אנחנו מחליטים ברוב קולות שהפעם הרעיונות שלי הם המוצלחים ביותר. הפעם, כפי שקורה כמעט כל פעם.
אני מסתכלת על השעון. כבר אחרי עשר. עוד פחות משעה אני אמורה להיפגש עם ויליאם. רוג'ר יוצא מהמעלית. הוא מדבר בקול רם ובהתלהבות. אני מעיפה מבט ורואה שלצדו הולכת בחורה יפיפייה. אני גאה בבחירה של איזבל. אן מהמהמת, ולפי איך שרוג'ר מתנהג היא תשבה אותו בקסמיה מהר מאד.
"מיגן, ויליאם רוצה לדבר איתך," הוא פונה אליי.
"כעת?" אני שואלת מופתעת, ומיד מוסיפה: "אני עדיין בישיבה עם דייב."
"אמרתי לך כעת," הוא אומר לי בטון סמכותי, "אני לא ברור?" אני מתאפקת לא לצחוק. ברור לי שהוא מנסה להרשים את אן, וברור לי שהוא משתמש במילותיו של ויליאם.
"אן ,זו מיגן," הוא אומר לה, "היא עובדת שלי." הוא מסתובב להסתלק לפני שאפתח את פי ואומר לו משהו. אין לו מושג שלא אומר מילה. כמה זה מתאים לי כעת התואר הזה.
"תסלחו לי הבוס קורא לי תמשיכו בלעדיי," אני אומרת וממהרת לקחת את המחשב שלי. עכשיו יותר מתמיד חשוב שהוא יהיה צמוד אליי.
"לשם מה את לוקחת את המחשב שלך?" פונה אלי שוב רוג'ר באותו הטון.
"זה מחשבי האישי," אני עונה לו ומשירה אליו מבט. המשחק שלו מתחיל לאתגר אותי, "יש לך התנגדות שאקח את רכושי הפרטי איתי, ביחוד בשעה שאני צריכה להציג למר טרופר את הרעיונות שעבדנו עליהם?"
"טוב, לכי כבר. אל תתני לו להמתין לך," הוא עונה לי, "אני אומר לך אן…" את סופו של המשפט אינני שומעת כבר כיוון שאני ממהרת להיכנס למעלית. הרי זה לא יפה לתת לבוס לחכות.
"מר טרופר ביקש שאכנס למשרדו," אני אומרת למרגו וניגשת לפתוח את הדלת.
"כנסי מיגן," אומר לי ויליאם וממהר לגשת לקראתי. הוא נשען בגבו על הדלת ומושך אותי אליו. "כל כך התגעגעתי," הוא אומר לי, "לא יכולתי להמתין עד אחת עשרה." הוא שואף את ריח השיער שלי לתוכו, אבל נמנע מלנשק אותי.
"אני חושב שאתן לך הוראה לבוא עם סמרטוטים למשרד. תראי איך את נראית," הוא נאנח, "ואני צריך להתרכז בעבודה כעת ולא לחשוב על מה שהייתי עושה לך עכשיו על השולחן שלי."
"מר טרופר, הישמר לך," אני עונה לו, "למילים יש כח, הזמן שלי הוא שלך ולכן תאלץ לצפות כעת בחומר שהכנו כהצעה לחברת התקשורת."
"מפיך זה נשמע ממש איום," הוא עונה והולך חזרה לכיוון הכיסא שלו. אנחנו שומרים בינינו מרחק. מי יודע מי יכול להופיע כעת.
"הוא מביט במצגת שרצה לפניו. "אגב," הוא אומר לי בלי להרים את הראש, "אני בהחלט יכול להבחין בסימני לחץ."
"אני יכולה לומר לך שאני מסכימה אתך. גם אני חשתי בכך. אגב, קיבלתי הערה מדוע אני לוקחת את המחשב איתי. כיוון שזה מחשבי האישי אני חושבת שזכותי לקחת אותו איתי, לא כך מר טרופר?"
"אם כך גם את על הכוונת," הוא עונה לי מהורהר.
"אין לך מה לחשוש התיקיות שלי מוצפנות היטב, ואת הסיסמאות שלי קשה לפענח. אם יש משהו שאני יודעת, זה איך לבחור סיסמאות. אל תשכח שיש לי מוח מאד יצירתי," אני מרגיעה אותו.
אנחנו ממשיכים לדון במצגת. פתאום הוא מפסיק לעבוד. "בזמן הקרוב תאלצי לתפקד בלי רוג'ר. הוא מטפל כעת באופן אישי בלקוחה מאד חשובה," הוא אומר לי, "זה משהו שאני לא יכול לדבר עליו עדיין."
אני שמחה שלמדתי לקרוא את שפת הגוף שלו ולכן אינני ממהרת לשאול פרטים. אני כבר מבינה שאנחנו לא לבד. "אתה הבוס," אני עונה לו. "האם זה אומר שמה שאני עובדת עליו הוא בעדיפות נמוכה יותר?"
"הבנת נכון," הוא עונה לי, "אנחנו סיימנו להיום."
"אם כך, אני יכולה לצאת מוקדם היום? סבתי עדיין בבית חולים," אני אומרת לו, "רק מחר היא תצא."
"את יכולה לצאת היום בשלוש," הוא עונה לי.
"תודה מר טרופר," אני עונה לו.
הוא מניד בראשו ופונה למרגו: "אני יכול לעזור לך במשהו?"
"רציתי לדעת אם אני יכולה גם לצאת בשלוש," היא שואלת.
"גם לך יש סבתא בבית חולים?" הוא עונה לה בקול כועס.
אני לוקחת את המחשב שלי ויוצאת מהחדר. רגע לפני שאני סוגרת את הדלת אני שומעת את מרגו אומרת לו: "מאיפה אתה יודע שמיגן לא משקרת?"
"אני מניח שאף אחד לא יספר סיפור כזה על סבתא שלו. זה חולני," הוא אומר לה.
אני יורדת לקומת הפרסומאים ונכנסת לחדרי. בזווית עין אני רואה את רוג'ר מסתכל עליי בלגלוג. אני מתאפקת לא להגיב, אבל הוא ניגש אליי. "קשה לרדת מהאולימפוס, נכון מיגן?" הוא אומר, "מה חשבת שתשלטי במחלקה הזו ללא עוררין? מי את בכלל. אני כלל לא בטוח," הוא מגביר את קולו מתוך כוונה שדבריו ישמעו על ידי אחרים, "שמישהו ניסה להטריד אותך מינית, נראה לי שזו את שניסית לפתות אותו כדי לזכות במשרה שלך. ואולי זה מה שאת מנסה לעשות פה, לפתות את הבוס. את לא יודעת שהוא שייך למרגו?"
"אני פועלת בהתאם להוראות של מר טרופר והוא זה שקובע לי מה לעשות ומה תפקידי, אין לי אשליות שלא כך הדבר."
"מר טרופר מבקש לדבר אתך," פונה אליי מונה ומצביעה על הטלפון. אני ניגשת לענות לשיחה שלו.
"כיוון שהפרויקט שלך לא דחוף," הוא אומר לי קצרות, "את יכולה לצאת כעת."
"תודה לך," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
"מונה אני סיימתי להיום," אני אומרת למונה, "סיימו את הפרויקט ותכינו מצגת ללקוח. קחו את הזמן, זה לא דחוף. מר טרופר אישר לי לצאת לבקר את סבתי בבית החולים. נתראה מחר."
אני מתקשרת ליד כולם לתחנת המוניות ומזמינה מונית לבית חולים מקנזי. אני ניגשת לקחת את התיק שלי מהחדר, מוודא שהכל סגור ונעול ונועלת את הדלת אחריי.
אני נעצרת ליד רוג'ר. "ודאי שמעת את השיחה. מר טרופר אישר לי לצאת מוקדם. לא אהיה זמינה בשעות הקרובות כיוון שאני בבית חולים. אם יש לך ספק אתה מוזמן להתקשר למחלקה אורתופדית ולשאול אם מאושפזת שם אשה בשם או'סליבן."
את המילים האחרונות אמרתי כדי למנוע ממנו לשים עליי מעקב. מה שלא עזר. אני מבחינה במכונית שעוקבת אחריי . העוקב לא טורח להסתיר זאת. הוא יוצא ממכוניתו מיד כשאני נכנסת מבעד לדלת הכניסה לבית החולים. בזווית העין אני רואה שהוא שואל משהו בקבלה, ומסתלק. הרי ברור לי שאישרו לו שסבתא מאושפזת פה.
איש פרט לסבא ולינדה המסורה לא נמצא ליד סבתא. היא נראית ממש מאוששת. הצבע חזר ללחיה והיא יושבת ומפטפטת במרץ עם החולה שלידה, מעודדת אותה שבקרוב תרגיש טוב יותר. כזו היא סבתא שלי.
"דברה," היא אומרת לה, "אני רוצה שתכירי את הנכדה שלי. אני קוראת לה מאפין אבל שמה מיגן מקנזי."
"רואים שאת אוהבת אותה מאד," אומרת דברה.
"סבתא שלך לא מפסיקה לדברי עליך," היא אומרת לי, "שמעתי שלא עזבת אותה לרגע ביום הניתוח. כל כך יפה מצדך שבאת באמצע היום."
"זו סבתא שלי. ברור שאבוא באמצע היום בשבילה. אני אוהבת אותה כל כך והייתי חייבת לראות שהיא באמת מתאוששת כפי שסיפרה לי," אני עונה.
אני רוצה לשתף את ויליאם בצל שנסע אחרי. "לינדה אני יכולה להשאיל ממך את הטלפון שלך?" אני מחייגת לויליאם. אינני רוצה לקחת סיכון שמישהו יראה שאני מתקשרת. אני יודע שהוא יתהה מי זו לינדה מק'גרו אבל סומך על כך שיענה.
"מדבר ויליאם טרופר, במה אוכל לעזור," הוא עונה.
אני מבינה שהוא לא לבד. אני מבקשת מלינדה שתדבר בשמי. אני כותבת לה את הכל על גבי הנייד שלי והיא מקריאה לו.
"נתבקשתי למסור לך שמקנזי לא היתה לבד. אתה מוזמן להפתיע אותה."
"אני מודה לך על ההודעה גברת מק'גרו," הוא עונה לה, "אשמח להיפגש אתך בקרוב."
אני שומעת ברקע את קולו של רוג'ר ששואל: "זה קשור לוודסטוק?" למרות שהוא מנסה לשוות לקולו אדישות מה, ניכר שהוא להוט לשמוע על מה מדובר.
"לא. לינדה מהמשרד של אבא שלי מסרה לי הודעה בקשר לחברה שלו," עונה לו ויליאם. אני מחייכת לעצמי, גאה בגבר שלי.
**
כאשר אני רואה את החיוך בעיניה של סבתא אני כבר יודעת. ויליאם הגיע.
"וזה ויליאם," אומרת סבתא לדברה, "תראי איזה חתיך."
אני מחייכת בשעה שויליאם ניגש ללחץ את ידה של דברה. "נעים להכירך," הוא אומר לה, "אני מאחל לך בריאות איתנה ושתצאי מפה במהרה." דברה מביטה בו מוקסמת.
הוא ניגש לסבתא ומרכין את ראשו לקבל ממנה נשיקה, ומברך את סבא לשלום.
רק אז הוא ניגש אליי ומחבק אותי. "התגעגעתי," הוא אומר לי.
"היום באתי בידיים ריקות, " הוא אומר לסבתא, "ידעתי שמיגן כבר כאן וידעתי שהיא תדאג לך." הוא מצביע על שתי כוסות התה והקופסה ובה עוגות התפוחים בקינמון שמונחות על הארונית ליד מיטתה של סבתא. "אתה צריך משהו סבא או'סליבן?" הוא שואל את סבא.
"תודה ילד, מאפין כבר דאגה להאכיל אותי כראוי," הוא עונה לו, "יודע מה? אולי אני יכול לבקש שתביא לי עיתון או חוברת תשבצים? אני אודה לך מאד." שלא כהרגלו, סבא לא מציע לו כסף. אני מחייכת ומבינה שהוא באמת רואה אותו כחלק ממני. לכל אחד מבניו היה מגיש כבר שטר.
"בשמחה," הוא עונה.
"יש משהו שאני יכול להביא לך גברתי?" הוא פונה ללינדה.
"תודה לך," היא אומרת לו מבוישת, "מאפין כבר דאגה לי לכל צרכיי."
"ולך דברה?" הוא שואל.
"אולי אחת מחוברות הרכילות, אם אפשרת" היא עונה לו.
"אינני מתמצא בעיתוני רכילות," הוא עונה, "ולכן תצטרכי לומר לי איזה את אוהבת."
היא מונה בפניו כמה שמות ולבסוף אומרת: "כל עיתון שיש בחוץ תמונות של מפורסמים."
ויליאם מסתכל עליי ואני מושכת בכתפיי. "אין לי מושג," אני אומרת לו.
ויליאם חוזר עם שלל עיתונים וחוברות תשבצים. "השארת משהו בחנות?" שואל סבא.
"לא ידעתי מה לבחור אז לקחתי אחד מכל אחד," עונה ויליאם, "זה פיצוי על כך שאני לוקח מכם את מאפין. יש לי הפתעה בשבילה. ואת מיגן, אל תסתכלי עליי כך כי אין בכוונתי לגלות לך. אני רק מבטיח לך שמאד תשמחי."
אני מביטה על סבתא בשאלה .
"אל תסתכלי עליי אין לי מושג," היא אומרת.
"סבתא מרי לא יכולה לדעת," הוא אומר ומחייך חיוך מסתורי, "זה קשור לעבודה."
אני נפרדת מסבא, סבתא ולינדה, וגם מדברה. בדרך למעלית אני מעדכנת את ויליאם בקשר לאיש שעקב אחרי. "אני מניחה שהוא שאל לגבי סבתא מרי במודיעין, כי מיד אחרי ששאל משהו נעלם. אני מציעה שתבדוק את השטח לפני שאנחנו יוצאים. כאשר אנחנו מגיעים למטה אנחנו בודקים את האזור ולשמחתנו האיש לא נמצא בסביבה.
"תבטיחי לי שלא תסתכלי על מכשיר הניווט או שאאלץ לקשור את עיניך," אומר לי ויליאם.
"לא ידעתי שאתה כזה," אני עונה לו.
"אני לא. אני פשוט רוצה לראות את פנייך בשעה שתראי להיכן אני מביא אותך."
ויליאם עולה על גשר קווינסבורו המוביל ללונג איילנד ופונה לכיוון 495 המהיר. אני יודעת שהוא מוביל לשדה התעופה קנדי אבל לא מאמינה שזה היעד. אמנם הוא פונה לכוון דרום, אבל לא לכיוון השדה. אני מתחילה להרגיש פרפרים בבטן. "האם לשם הוא לוקח אותי?" אני כבר יכולה לשמוע בעיני רוחי את גלי האוקיינוס.אני עוצמת את עיניי ומחייכת.
"את חושבת שאת יודעת, אבל את טועה," הוא אומר לי להפתעתי. הוא פונה שוב מערבה, ומתחיל שוב לחזור לכיוון השדה. "אני יכול לרמוז לך שאנחנו לא טסים לשום מקום."
עכשיו אני כבר מבולבלת. "אם אתה לא הולך להראות לי את האוקיינוס ולא לוקח אותי לטיסה, אז מה בדיוק קורה פה?" אני שואלת.
"אמרתי לך שזו פגישה עסקית," הוא עונה ומחייך לעצמו מרוצה, "האמת שאל הלקוח הזה פניתי בגללך."
ויליאם מפעיל את מערכת השמע ומכוון לתחנת מוסיקת קאנטרי. צלילי השיר Just a fool
נשמעים ברקע. זהו שיר עצוב על בחורה שמדבר על כמה האהבה כואבת ואכזרית. השיר מעציב אותי. וויליאם מבחין בכך ומיד מעביר את התחנה. "אני מצטער," הוא אומר.
"אתה לא אשם שזה מה שמשודר כעת," אני עונה לו.
הוא מלטף את שיערי. "אני מבטיח לך שעוד כמה דקות תהיי מאד מאושרת. אני לוקח אותך…"
אבל אני לא נותנת לו לסיים את המשפט. "אם חיכיתי עד עכשיו אחכה עד הסוף."
כמה הוא צדק האהוב שלי . שם לחוף האוקיינוס ניצב לו מועדון הגלישה "גלי האוקיינוס."
"אתה פשוט לא מבין," אני אומרת לו וקופצת עליו ומרעיפה עליו נשיקות בשעה שהוא פותח לי את הדלת. "אין לך מושג כמה עשית אותי מאושרת." אני אומרת לו, "אתה יודע שיש לי כאן בתיק בגד ים?"
הוא מוביל אותי לכיוון המועדון, הוא עובר בין חדרי ומגיע לחנות. אני נכנסת בעקבותיו.
"אנדרו תכיר זו מיגן האשה שלי," אומר ויליאם. אני מסתכלת עליו בתמיהה, הרי סיכמנו שלא נאמר דבר לאיש.
"אנדרו הוא בן דודי," מרגיע אותי ויליאם, "הוא יודע עליך. את שיחת היום במשפחת טרופר. האשה שהצליחה ללכוד את ליבי."
"אוף," אני אומרת, "אני רוצה כבר שכל העולם ידע עלינו."
"אני עושה הכל שזה יקרה בקרוב," אומר לי ויליאם.
"אני יודעת אהוב. אני לא מתלוננת, בעיקר שיש לי אותך בלילה רק לעצמי," אני לוחשת לו.
"שמעתי מיגן שהאוקיינוס הוא אהבה גדולה שלך וגם שאת בעלת ראש מלא רעיונות ולכן הייתי רוצה שתעזרי לי להזניק את המקום הזה גבוה," אומר לי אנדרו.
אני לא מגיבה. אני מסתובבת במועדון, סופגת את האווירה שלו. בהחלט יש פה מה לשפר. אני כבר רואה בעיני רוחי את הקירות הכחולים, עם ציורי הצדפים על החול הזהוב. אני כבר רואה איך הייתי מסדרת את החנות אחרת.
"היי אנדרו, אתה יודע שהגלשנים כאן ממש לא מסודרים," אני אומרת , "אם אתה רוצה להגביר מכירות חייבים לעשות כאן סדר."
"אני מקשיב," הוא אומר לי.
"אני יכולה לקבל עזרה מהעובדים שלך?" אני אומרת וחולצת את נעליי. אני הולכת לחדר ההלבשה מחליפה את בגדי למכנס הקצר וחולצת הטריקו הלבנה.
"אפשר קצת מוסיקה?" אני מבקשת ושוב עולה השיר העצוב הזה של כריסטינה אגילירה על פרידה. אפשר לחשוב שכל הזמן זוגות נפרדים. "תסגור," אני מבקשת ופותחת את הפלייליסט שלי במחשב.
"ויליאם קח את אנדרו מכאן שלא יפריע לי," אני אומרת לו, " אני בטוחה שיש על הטיילת מקום לשתות בירה. השניים מסתכלים עליי רגע, לא מבינים מה אני זוממת, אבל מחליטים לשתף איתי פעולה ונעלמים מהחנות.
"אני מייגן ואתם?" אני שואלת את שני הבחורים שהתנדבו לעזור לי. אני מתעלמת מהמבטים הרעבים שלהם הבוחנים אותי, מבטים המטפסים מאצבעות רגלי הצבועות בלבן מעלה מעלה, מתעכבים על מכנסי הקצרים וחולצת הטריקו הצמודה.
"סיימתם?" אני שואלת אותם למבוכתם. הם מהנהנים בראשם.
"אני ג'ושוע," אומר לי הבחור בעל רמת התלתלים הארוכה והגוף השזוף משעות של גלישה בים.
"ואני סת'," אומר השני. שיערו קצר והשעות הרבות שהוא שוהה בשמש גרם לשיערו החום להפוך לבהיר הרבה יותר. הוא בעל גוף מוצק ונמוך מג'ושוע.
"עכשיו אני רוצה את כל הגלשנים ברחבה לפני החנות," אני מורה להם. אנחנו עובדים במרץ, ומפנים את כל הערבוביה שבחנות החוצה.
"עכשיו בואו נסדר בסדר הגיוני, " אני אומרת להם, " הארוכים יעמדו מאחור והקצרים לידם, אחר כך הרחבים. את הפאן בורד, זה מתאים לגלים נמוכים ולגולשים בתחילת דרכם אנחנו צריכים להפריד מהשאר."
"נשמע בהחלט הגיוני," עונה לי ג'ושוע.
"חשבתי שאת עוסקת בפרסום," אומר לי סת'. הוא מרגיש כעת משוחרר לידי וחושף חיוך עם שיניים לבנות.
"אתה צודק בהחלט," אני עונה לו, "ואיך לדעתך הייתי יכולה להתחיל לפרסם את החנות כפי שהיא הייתה, מבולגנת שאי אפשר להבחין בסוגים השונים של הגלשנים. אתה מבין זה לא משנה אם אתה נכנס לחנות ספרים, או לחנות גלשנים. חייבת להיות לך האפשרות לגעת בכל פריט."
"את ממש עושה לי חשק לסדר את זה" אומר ג'ושוע, "אז איפה לדעתך נשים את הגלשנים הארוכים?"
אנחנו מסדרים את החנות שורה אחרי שורה, והיא נראית הרבה יותר מזמינה.
"אני חושבת שחשוב שיהיה מקום בולט למסך הטלוויזיה שעליו מוקרנים סרטוני הגלישה. הרי זה מה שבאמת מוכר את הגלשן. צפייה במישהו עושה ביצועים מרשימים במים, זה מה שמושך אותך לחפש את הגלשן המסויים הזה. אתם מסכימים איתי?"
"נשמע שאת ממש מבינה עניין," אומר לי סת'.
"בהחלט. אני גולשת. הייתי בסן דייגו ואפילו רכבתי על הגלים בהוואי," אני אומרת להם, "מניסיוני חשוב לתת ללקוח להתנסות עם הגלשן, לתת לו להחזיק אותו מתחת לזרועו. זה צריך להרגיש לו נכון, צריך להרגיש לו שהוא מתחבר אליו."
אני פותחת את הדלתות לרווחה נותנת לבריזה להיכנס. אני מבקש מסת' שישלח לאנדרו הודעה שאני מבקשת שיעצור בחנות ה"דולר טרי " ויקנה ששה נירות בריח בריזת ים. בשעה שהוא עושה זאת לוקח ג'וש את מכונת שטיפת הרצפה כדי לנקות אותה. אני עוצרת אותו "בוא תעזור לי קודם להעביר את הדלפק לקיר שממול," אני מבקש והוא ממהר לעזור לי.
"את אלופה!" הוא קורא בהתפעלות, "תראי איך שינית את האוירה של החנות. היא נראית הרבה יותר נעימה ומרווחת. ויליאם צדק כשאמר שאת רק מעיפה מבט ויודעת בדיוק איך אמורים להראות הדברים."
"כן!" מצטרף אליו סת', "סוף סוף מרגישים את ריח הים והבריזה בתוך החנות. לפני כן היא הייתה…כבויה. מה הפלא שלא הזמינה אליה קונים."
"הפרויקט הבא שלנו זה לעשות בית קפה קטן, באולם השני," אני אומרת , "אבל בינתיים אני מחכה שתסיים לנקות את הרצפה ואז אתם הולכים לדגמן לי, בשעה שאני אצלם אתכם."
צצים לי מלא רעיון. כמו לבנות סמוך לקיר בחוץ מתקן לאחזקת גלשנים, כזה שהגולשים יוכלו להניח בו את שלהם בשעה שהם נכנסים לחנות. את הרעיון הזה אני שומרת בינתיים לעצמי. אני מרגישה שנסחפתי יותר מידי. אני כבר משתוקקת לקחת גלשן ולהיכנס למים. שמתי עיני כבר על אחד הארוכים, זה שמצוירים עליו גלים כחולים.
"תראי מיגן מצאתי רשת דייגים, מה דעתך שנתלה אותה איפה שהוא?" אומר סת', "בכלל יש מלא דברים במחסן, ואני לא מרשה לך להיכנס אליו כי תתעלפי מהבלגן שם. אני מבטיח לך שגם שם נסדר. עכשיו זה נראה הרבה יותר נורא בהשוואה לחנות."
הכל מוכן לצילומים הראשונים. אני שולחת אותם להחליף לחליפות גלישה ואנחנו שמים מוסיקה בקול רם והמצלמה מתקתקת. קולות הצחוק שלנו נשמעים למרחוק. אני כל כך מרוכזת שלא ראיתי שויליאם ואנדרו עומדים בפתח החנות ומשקיפים.
"אני חושב שטעינו בכתובת," אומר אנדרו, "זו לא החנות העלובה שלי."
"ויליאם," אני אומרת ורצה אליו, "בוא איתי למים." אני רואה שהמבט של ויליאם שונה. אני מושכת אותה הצידה, "אתה נראה…כועס?"
"כועס? לא," הוא עונה לי, "אולי קצת…מקנא."
"אתה לא רציני? במה יש לך לקנא? אתה לא בוטח בי?" אני המומה.
"שמעתי אותך צוחקת. את כל כך משוחררת איתם. את בקושי מכירה אותם," הוא עונה לי.
"כל מה שאני עושה כאן זה בשבילך ובשביל בן הדוד שלך. אני לא מבינה איך אתה יכול בכלל לחשוב שאני מפלרטטת איתם," אני עונה לו.
"אני לא חושב שאת מפלרטטת איתם, אבל רואה איך הם מסתכלים עליך," הוא עונה לי.
"בילי, אם הייתי צריכה לשים לב לאיך שבחורות מסתכלות עליך, הייתי כבר מתפקעת מקנאה. איני רואה אותם בכלל, רק אתה קיים. מישהו חכם לימד אותי שאם אתה אוהב מישהו הוא מרוח לך על כל הלב ואין מקום לאחרים. ותאמיני לי שאתה מרוח על כולי, לא רק על ליבי. אני כל כך מאוהבת בך."
אני שותקת לרגע מוסיפה: "היית רוצה שהאשה שלך לא תראה טוב ושאף גבר לא יסתכל עליה כי היא לא משהו מיוחד?"
"מתוקונת שלי אף פעם לא הרגשתי רכושנות כלפי אף אחת, מעולם. אני צריך ללמוד את עצמי. אני רוצה שתדעי שאני סומך עליך בעיניים עצומות."
הוא ניגש אליי ולעיני כולם מנשק אותי בתאווה גדולה שגורמת לי ללחוש לו: "עכשיו אתה ואני נכנסים למים. לך תחליף לבגד ים אני יוצאת לסיבוב במים."
"לקחתי את היפה הזה," אני אומרת לאנדרו ומצביעה על הגלשן שבחרתי לי מראש, מניחה אותו תחת זרועי ויוצאת בצעדים מהירים למים. רק כאשר אני שם אני מתפשטת ונכנסת למים. כמה התגעגעתי למגעם על גופי. אני עדיין המומה מהתגובה של ויליאם והמים עוזרים לשרירי להתרפות. אני זקוקה לזמן הזה לבד הזה לפני שאתייצב שוב מולו. "האם הוא באמת סומך עליי? האם הוא מרגיש כמוני? האם אני ה-אחת שלו?"
אני מתמסרת לגלים שמחזירים אותי שוב ושוב אל החוף. רק כעת כשאני רגועה אני שמה לב שויליאם עומד במים וצופה בי. אני יוצאת ללא מילים, תוקעת את הגלשן בחול, ניגשת אליו ומושכת אותו אחרי למים. רק כאשר אנחנו מתרחקים אני מסתכלת לתוך עיניו. אני מבחינה בשינוי שחל בהם.
"לא היה לי מושג לאיפה נלך היום. לקחתי איתי בגד ים כי רציתי ללכת לשחות. תביט בעצמך איזה בגד ים אני לובשת. תאמין לי שיש לי בגדי ים הרבה יותר חשופים מזה, ובכל זאת בחרתי בזה שמגלה פחות. ואתה יודע למה? כי אתה חשוב לי ואני מכבדת אותך. אף פעם אל תשכח את זה. אני לא יודעת מה בקשר אליך, אבל אני מאמינה שמצאתי את מי שחיפשתי כל הזמן."
אני לא נותנת לו לענות ומצמידה את שפתי לשלו וסוחפת אותו בנשיקה. אני מרגישה אותו מרוגש מתחתיי. אנחנו לבד במים ואני מרשה לעצמי להוריד את החלק התחתון של בגד הים, מקיפה אותו ברגליי סביב מתניו, מושכת מעט את בגד הים שלו וממלאת את עצמי בו בתנועות איטיות שהולכות ומתגברות. וכך במרחק סביר מהחוף אני נותנת לו לאהוב אותי, בדיוק כפי שהוא אוהב.
"עוד מישהו אי פעם היה אומר לי שאעשה משהו כזה, הייתי מלגלג עליו," הוא אומר לי, "תודה לך מתוקונת. על המילים …וגם המעשים."
בר אבידן
מאמינה באהבה