ויליאם
הכל בינינו מתרחש בקצב מטורף. עם זאת זה מרגיש לי הכי נכון. הרי אני מאוהב במיגן מעל לחצי שנה. זה מדהים כמה זה מרגיש לי טבעי לנסוע הביתה אליה. אני מרגיש שהביקור אצל סבתא מרי רק העמיק את הקשר שלי אל מיגן. עכשיו אני נכנס לדירה שלה עם המפתח שנתנה לי, בשעה שהטלפון מצלצל. אני ממהר לענות כדי לא להעיר אותה. .
"היי ויל," אומר לי בריאן, "נפגשים הלילה לצפות במשחק?"
"אני לא חושב שאצפה בו הערב," אני עונה, "יש לי תכניות אחרות."
"אתה רציני? קבעתי עם כולם אצלך," אומר לי בריאן.
"שזה אומר שאין לי זכות להחליט מתי אני רוצה להיפגש אתכם?" אני עונה לו.
"מה אתה לא מספר לי ויל," הוא שואל.
"אני לא מבין , האם אני חייב לדווח לך כל מה עובר עלי בחיי?" אני עונה לו כמענה לקולו שנשמע לי תקיף, "אתה יודע, יש לי חיים משלי."
"אתה חשוב לי. אני לא מתקיף אותך ויל," עונה לי בריאן, "אני מצטער."
"נדבר," אני אומר לו ומסיים את השיחה. אני חולץ את נעלי ומוריד את החולצה. אני משתוקק כבר לגעת במיגן. אני ניגש להניח את הנעליים בארון בכניסה, כאשר אני מרגיש את ידיה עוטפות אותי ומלטפות לי את הבטן.
"מממ..אני אוהבת לגעת בך," היא אומרת לי. אני נשאר לעמוד במקומי ומלטף את עורה הנעים. היא נצמדת אלי מאחור ואני מרגיש את חום גופה. אני מסתובב לאט אליה ונושק לשפתיה היפות.
"סבתא מרי אוהבת אותך מאד," היא אומרת לי, "היא מעולם לא דיברה כך על אף גבר שהיה איתי. זה עושה אותי כל כך מאושרת, כי אני מאד בטוחה במה שאני מרגישה כלפיך."
אני מצמיד אותה אליי ומנשק כל חלקת עור גלויה בגופה. "בשיחה שניהלת קודם בטלפון נשמעת כועס. לפחות כך זה נשמע לי מצד," היא אומרת לי, "הכל בסדר?"
"דיברתי עם בריאן. הערב יש משחק והוא הודיע לכולם שנפגשים אצלי. הכעיס אותי שכלל לא שאל אותי אם זה מתאים לי," אני עונה לה.
"מצד שני," היא אומרת, "סביר להניח שאם לא היית איתי היית מסכים, לא כך?"
"כן," אני עונה, "אבל המצב כעת שונה. יש לי אותך."
"הוא חבר טוב? אתה סומך עליו?" היא שואלת אותי.
"מה את אומרת לי בעצם?" אני שואל וכבר מבין.
"כל עוד רוג'ר לא ידע על המפגש הלילה, אני לא רואה סיבה שלא תפגשו כאן," היא עונה לי.
"את רצינית?" אני שואל מופתע.
"תציג אותי בתור מקנזי ואל תאמר שאני עובדת אתך," היא אומרת לי.
"זה הלילה הראשון שלנו יחד," אני אומר לה.
"אם אנחנו באמת רוצים לעבוד על הזוגיות שלנו, ערבי המשחק והחברים שלך הם חלק מהענין," היא עונה לי, "חוץ מזה שאני לא עבדתי היום ואם אתה לא רוצה שהבוס יפטר אותי אז."
"שכנעת אותי. אני כבר כל כך רוצה כבר שחבריי יכירו אותך," אני אומר לה, "בינתיים נשאיר אותם לצפות במתח לתשובה שלי, כי התגעגעתי אליך וכי אני רוצה להיות איתך עוד קצת לבד."
אנחנו לא מתאפקים ומשאירים שביל של בגדים בדרך לחדר השינה. אני מאד מרוגש אך משתדל להתאפק ומתחיל לנשק אותה. אני מרגיש אותה בוערת מתחתי ועד מהרה חלל החדר מתמלא בקולות האהבה שלנו.
"אתה חייב להבטיח לי בריאן," אני אומר לו בטלפון אחרי שחזרתי שוב לנשום, "שתוכן השיחה הזו נשאר בינינו ושבשום פנים ואופן אתה לא פולט מילה לרוג'ר. העתיד שלי תלוי בכך."
"תגיד לי מה אני יכול לעשות כדי לעזור," שואל אותי בריאן. אני יודע שאני יכול לסמוך עליו. הוא לא אדם שמתעניין ברכילות. באמת אכפת לו ממני.
"אני שולח לך כתובת, תגיע לכאן ואסביר לך הכל," אני אומר לו, "במחשבה שניה, נפגש אצלי בדירה."
**
"אני המום," אומר לי בריאן, "לא הייתי מאמין על רוג'ר. הוא כזה כפוי טובה."
"אני חייב לומר שזה עדיין בגדר חשד, אבל עצם העובדה שזה הגיע לכך, אומר שאני צריך לנקוט אמצעי זהירות," אני אומר לו.
"אני מבין שזו הסיבה שבחרת לישון אצל מקנזי," הוא אומר לי בהבנה.
"אני לא יודע איך הסיפור הזה יתפתח," אני עונה לו, "אני רוצה לשמור עליה רחוק מהכל."
"היא יודעת מה קורה?" שואל בריאן.
"כן," אני אומר ופני חתומות. כמה הייתי רוצה לשתף אותו ביותר פרטים. הרי הוא חברי הטוב ביותר. אבל כעת מיגן חשובה ממנו, ואני רוצה להגן עליה.
"ספר לי עליה," הוא מבקש, "איפה, מתי בכלל הכרתם?"
"הכל התחיל בבית קפה ליד הפארק," אני אומר לו, "עינינו נפגשו וזה פשוט קרה. אל תבקש ממני הסברים איך זה שהיא העתיקה את נשמתי. משהו עמוק בתוך עיניה, בחיוך שלה, בשפת הגוף שלה נתן לי להרגיש שהיא ה-אחת."
"וואו, אני מדבר עם ויליאם טרופר או מתחזה?" אומר בריאן, "האמת שאתה קורן כשאתה מדבר עליה. זאת אומרת שכשאמרת במועדון האשה שלי באמת התכוונת אליה."
"בדיוק," אני אומר לו ושפתי מתעקלות לחיוך קטן. לו באמת ידע כמה אני מכור לאשה שלי. היא הפכה את העולם שלי מרגע שנכנסה אליו, עוד הרבה לפני שקרה משהו בינינו. פתאום דחוף לי לחזור אליה. אני לא עוצר לחשוב אם אני צריך משהו מהדירה. "אז סיכמנו. תתן למייק ודניאל את הכתובת של מקנזי, אבל תשביע אותם שלא יהיה מצב שרוג'ר יגלה שנפגשנו הערב, אף מילה לכיוון שלו. אני כבר אשלח לו הודעה שזה לא מסתדר הלילה."
"יודע מה בריאן," אני אומר באגביות בשעה שאני נועל את הדירה והולך לכיוון המעלית, "אולי תביא את החברה שלך?" אני לא יודע מה בדיוק מיגן מתכננת אבל זו היתה ההצעה שלה. כבר למדתי שהראש שלה שופע רעיונות ולא תמיד אני צריך לבקש הסברים אם היא מבקשת משהו.
"אני בטוח שהיא תשמח לראות לאיפה אני נעלם לה בערבי המשחק," אומר בריאן בצחוק, "ואולי תפסיק לנדנד לי שהיא רוצה לבוא."
"דווקא על זה אל תבנה," אני צוחק, "כי מקנזי עלולה לשרת את המטרה ההפוכה. אתה תכיר אותה ותבין למה התאהבתי בה."
אני נפרד ממנו וממהר לרכב שלי. אני כבר משתוקק להתקשר למיגן. "היי בייב," אני אומר לה, "אני בדרך. אני עובר במשרד, למרות שמה שאני משתוקק כעת לעשות זה להיות איתך ולשכך את הרעב שלי אלייך. בערב יבואו בריאן,מייק ודניאל. גם הדוגמנית תגיע."
"מעולה," עונה לי מיגן, "תביא איתך ארגז בירות."
אני מחייך לעצמי. היא מבינה ענין האשה שלי. "לא אמרת מילה בקשר לרעב שלי," אני זורק לעברה, כאילו זה ענין של מה בכך.
"אתה ודאי יודע שגם דיבורים יכולים להבעיר את הגוף, ולכן נמנעתי מלהשיב לך. אוחחחח… אם היית פה עכשיו, אני חושבת שהיינו צריכים להזמין ניידת של מכבי אש."
"מנוולת," אני מסנן לעברה, "אמרתי לך שאני נוסע למשרד."
"ובכל זאת רצית לדעת כמה אני רעבה אליך," היא עונה לי, "חשובה לי מאד הכנות בינינו, ולכן רציתי שתדע שאני גוועת מרעב אלייך."
אני מבין שאין טעם שאסע כעת למשרד. אני מודע היטב למה שמתרחש בתחתוניי כעת, ויודע שזה בהחלט בולט לעין. אני לא יכול להרשות לעצמי להופיע כך במשרד. אני עוצר את הרכב בצד, מתעדכן במה שקורה.להפתעתי מרגו לא שואלת הרבה שאלות. "את יכולה לבדוק אם הגיע לי מייל מחברת וודסטוק?" אני שואל אותה.
"וודסטוק?" היא ממלמלת, "לא. מי זו חברת וודסטוק? "
"זה עדיין מוקדם לדבר עליה," אני זורק לה את הפיתיון, "זו עסקת ענק." בשיחה שלנו סיכמתי עם בריאן שהמייל ישלח בימים הקרובים, אבל אני מתכוון לשאול עליו בתדירות גבוהה, ולראות מה מעורר השם הזה. "אגב, מיגן הודיעה מתי היא מתכוננת להואיל בטובה להגיע לעבודה?" אני שואל ומשווה לקולי טון כועס.
"אני ממש לא בענינים בקשר למה שקורה איתה," היא עונה לי.
"אני לא חוזר היום, יש לי עוד פגישה שקשורה לוודסטוק. אני כבר אטפל במיגן אם לא תגיע למשרד. נתראה מחר," אני אומר.
כל הדיבורים האלה לא משקיטים את תשוקתי. אני יוצא בחדות מהחניה בצד בה חניתי, עושה סיבוב פרסה, ושועט לעבר הבנין. אני ממהר לעבר המעלית. לוחץ בחוסר סבלנות מספר פעמים על הכפתור שמזמין את המעלית. רק כאשר אני נכנס ואני מסתכל על עצמי בראי אני עוצר ונושם. "תתאפס ויליאם," אני גוער בעצמי. הלב שלי דוהר במהירות, מחכה לרגע שאקח אותה בזרועותיי.
כאילו להכעיס, כאשר אני פותח את הדלת אני מוצא את מיגן מנקה את הריצפה כשגופיה דקיקה צמודה אליה ותחתוניה הזעירים מציצים בשעה שהיא מתכופפת להזיז את השטיח.
"תשים את הבירה במקרר. פניתי לך את המדף התחתון," היא אומרת בלי להסתכל עליי.
"הכל בגללך," אני אומר לה, "שכחתי לגמרי מהבירה." אני אומר ומוריד ממנה במשיכה את התחתונים. מיגן מסתובבת אלי מעט מופתעת, אבל מיד מושכת מעליה את הגופיה ומושיטה יד לעבר אבזם החגורה שלי.
"אני אסלח לך בתנאי.." היא אומרת לי בלחש, "אתה כבר מבין." היא אומרת ומובילה אותי לחדר השינה.
"אני בטוח," אני עונה לה, "שמה שאני עומד לעשות לך ישכיח ממך אפילו איך קוראים לך."
"אני כבר לא יכולה לחכות לשכוח, בוא אליי כבר," היא גונחת ומושכת אותי אליה. היא ממש לא צריכה לשכנע אותי ואני מוצא מיד את הדרך לתוכה.
"בילי, בילי," היא ממלמלת מה שמעצים את תשוקתי אליה. אני מתנפל על הפה שלה בתאוותנות, חודר עם לשוני לתוכה בשעה שאנחנו נעים יחד בתיאום מושלם. אני מרגיש את כל הגוף שלי מתפוצץ יחד איתה. היא נצמדת אליי חזק בשעה שהיא משקיטה את נשימותיה. אינני יכול לתאר במילים את מה שאני מרגיש כעת. זה משהו שלא הרגשתי מעולם. מין ריקון מוחלט של כל מה שהיה בי. אני צונח לצידה ונרדם.
אני מתעורר למגע נשיקות קטנות המרפפות על גבי. "בילי אתה צריך לקום, החברים שלך יגיעו עוד חצי שעה. כדי שימצאו אותך נקי, בלי הריח שלי מרוח על כולך, וכמובן לבוש."
"אוף," אני רוטן , "הייתי מעדיף אותך חזרה כאן במיטה, לסיבוב חוזר של מה שקרה פה קודם."
"בילי, אל תתחיל איתי," היא נוזפת בי, "עוד לא הבנת איזו השפעה יש למילים שלך עליי?"
אני קם בעצלתיים. שמח שהוצאתי כבר את התיק של כלי הרחצה. אני מחייך למראה מגבת כחולה המונחת על הספסל. מבט מהיר מראה לי שהמגבת שתלויה ליבוש היא בורוד. עכשיו אני כבר צוחק.
"מה מצחיק?" שואלת מיגן שמציצה לחדר האמבטיה.
"הבחירה שלך בצבעים של המגבות," אני עונה לה.
"למה? גם אתה רוצה מגבת ורודה?" היא שואלת בתמימות.
"אל תתחילי איתי. כי אם זה תלוי בי מה שאני רוצה זה אותך איתי במקלחת," אני עונה לה אבל מבין שזה לא יקרה. שיערה הרטוב מבהיר לי שהיא כבר התקלחה.
אני נזכר שלא הבאתי בירות. "בייב, את יכולה להביא לי את הנייד לי, אני רוצה לשלוח הודעה לבריאן שיביא בירות."
"לך תתקלח כבר, הענין טופל," היא אומרת לי, "ויתרתי לך ברגע שקיבלתי משהו יותר טוב בתמורה."
"שובבה שכמוך, את שוב מתחילה איתי," אני אומר לה, "רק שתדעי שאת היחידה שהייתי איתה יותר מפעם אחת ביום." אני מצפה לשמוע את תגובתה, אבל היא נעלמת לי בלי להגיב.
אני חוזר לחדר השינה. אני ממהר ללבוש מכנס ג'ינס שמגלה מתחתיו את תחתוני הבוקסר שלי וחולצת טריקו. אני נזכר שבעצם לא דאגתי לכיבוד למשחק ומחליט להתקשר להזמין פיצה. בריאן, דניאל ומייק כבר יושבים מול המרקע ומדברים על ההרכב של השחקנים. אני מחפש בעיני את מיגן ורואה אותה עם החברה של דניאל במטבח. אני ניגש לכיוונה ומבין שהריחות המטריפים עולים מהמטבח ולא מהרחוב כפי שהנחתי.
"ויליאם, איזבל סיפרה לי שהיא מחפשת צלם לעשות לה בוק. זה בסדר אם אגיש את האוכל ואסתגר איתה בחדר? בא לי להתחיל לצלם אותה כבר עכשיו," שואלת מיגן. מאיפה היא מביאה את הרעיונות המבריקים שלה?
"בטח בייב," אני עונה, "את הרי יודעת שמרגע שמתחיל המשחק שום דבר לא קיים," אני עונה לה וקורץ.
"את בטח מכירה את זה איזבל," נאנחת מיגן, "גם אם ארקוד עירומה לפניו הוא לא יראה אותי. מקסימום יאמר לי תזוזי את מפריעה."
"ספרי לי על זה, " נאנחת איזבל, ואני יודע שמיגן כבר שבתה את ליבה.
"קחי את הצלחות והסכום לשולחן," מבקשת מיגן. היא מוציאה שקיות של קוביות של קרח מהמקפיא ומניחה אותן בדלי מתכת רחב. בתוכו היא תוקעת את בקבוקי הבירה.
"בייב, רק בקשה אחת," היא קוראת לי, "בוא קח את הבירות."
היא מניחה לפנינו קערה גדולה עמוסה נאצ'וס וסביבה מיטבלים שונים, וכמה קעריות עם חטיפים.
"תהנו מהמשחק," אומרת מיגן ומתקרבת אלי. היא מנשקת את שפתיי ברכות, מסמנת אותי כשלה ונעלמת עם איזבל לחדר.
אם חשבתי פעם שבעת משחק בייסבול לא אשמע מה קורה מסביבי, התבדיתי. קולות הצחוק וקריאות השמחה שעולים מחדר העבודה של מיגן גורמים לי לתהות מה היא מעוללת שם, ויותר מזה להתגעגע אליה.
המשחק מתחיל בהצגת השחקנים ורק אז אני קולט שהינקיז' משחקים נגד הרד סוקס, הקבוצה מבוסטון.
"אז זו הסיבה שמיגן לא רוצה לשבת איתנו," אני חושב לעצמי, "מעניין אם היא מכירה מישהו מהשחקנים?"
שריקת הפתיחה נשמעת והחדר הופך לזירת מלחמה. כולנו צועקים, נותנים הוראות ובאמת הכל מסביבנו נשכח, כמעט. אני עדיין עוצר מידי פעם ומקשיב, מקווה שמיגן לא כועסת עלי ובאמת נהנית. הציחקוקים מהחדר מחזירים אותי שוב למציאות המשחק.
המחצית מסתיימת בתיקו. ובדיוק כשאני שואל אם מישהו רוצה פיצה נכנסת מיגן. "מה פתאום פיצה?" היא אומרת וניגשת לפנות את הצלחות שהתרוקנו מתוכנן. היא מניחה על השולחן תחתיות משעם ועליהן שני מגשים. האחד מכיל צ'יפסים מתפוחי אדמה ובטטות, והשני כנפיים מתובלות שמפיצות ריח משגע של שום ורוטב ברבקיו.
"אני חייב לברר את מה שויליאם אמר לי," אומר לה בריאן, "איפה בדיוק התחיל הרומן ביניכם?"
אני קופא. לא תיאמתי עם מיגן את הגרסה שלי. "אתה לא מאמין לי?" אני יורה מיד.
"אני דווקא אוהבת להזכר ביום ההוא שנפגשנו," אומרת מיגן ומעביר את אצבעה על זרועי במטרה להרגיע אותי. "זה היה מלווה בעוגת שוקולד חמה ומתוקה," היא אומרת, "גילינו ששנינו אוהבים שוקולד."
"ואיפה בדיוק זה היה?" שואל בריאן.
"בבית הקפה ליד הפארק," עונה לו מיגן. היא ממשיכה ללטף אותי למרות שהיא מרגישה ששרירי כבר רפויים.
"כאשר פגשתי בעיניים המדהימות שלו לא יכולתי להוריד את מבטי מהן," היא אומרת, "באתי כמה ימים לפני כן מניו ג'רזי עדיין לא ידעתי מיהו, ובטח לא כמה עשיר הוא."
"מרוצה?" אני מסנן לעברו.
אבל בריאן לא מרפה. " איזה ברת מזל את שהוא הגיע למשמרת שלך."
"אתה טועה," היא אומרת, "אני לא עובדת שם. חיפשתי פינה שקטה לעבוד בה. בחרתי לי שולחן שמשקיף על הפארק והייתי שקועה במחשב. אפילו לא ראיתי שבית הקפה התמלא עד אפס מקום. ויליאם בא לפגישה וישב ליד השולחן הצמוד לשלי. וכך הכל התחיל."
"ומה את עושה?" שואל אותי בריאן.
"כפי שכבר הבנת אני צלמת, אבל בעיקר אני גרפיקאית," היא עונה לו, "אני עצמאית ולכן יכולה לעבוד היכן שאחפוץ." אני לא יכול להתאפק ומושך אותה אלי, מושיב אותה על ברכיי ומנשק אותה.
"מה הייתי עושה לך עכשיו," אני לוחש לה, "מדהימה שלי."
"אפילו לא רוצה לחשוב, אחרת…" היא עונה לי נושקת לי והולכת למטבח. "תאכלו עוד מעט נגמרת ההפסקה, ואתם יודעים שזה לא יפה לצעוק בפה מלא."
"אני רוצה את הכתובת של בית הקפה הזה," אומר לי דניאל, "כבר מחר אני הולך לשם בתקווה שיש עוד כמוה."
אם לא די בכך, חוזרת מיגן עם קערה ובה קוביות אבטיח ומלון. היא מעיפה מבט מהיר למסך ואני רואה את הכאב על פניה. אמנם המשחק כבר התחיל אבל אני חייב להיות איתה.
אני הולך לחדר העבודה שלה. הפעם שקט בחדר. איזבל מסתכלת על התמונות במצלמה, ומיגן עומדת ובוהה מבעד לחלון.
"תסלחי לנו איזבל, אני צריך את מקנזי לרגע." אני אומר ואוחז את מיגן בידי. אני מוביל אותה לחדר השינה.
"אהובה, לא ידעתי מי משחק היום," אני שאומר, "אני מניח שהייתי אומר לך משהו אם כן."
"הכל בסדר," היא עונה לי מנסה לחייך, "אני סתם מתגעגעת לבוסטון," היא אומרת ושנינו יודעים שהיא משקרת.
אני אוחז בסנטרה ומסתכל לתוך עיניה. "איך יכולתי לדעת? למה לא אמרת לי מילה," אני אומר בייאוש.
"אסור לי לתת לו לשלוט בחיים שלי, בחיים שלנו. זה יעבור לי עוד רגע. יש לי אותך ואתה הכח שלי," היא אומרת ובעיניה כבר מאיימות הדמעות לפרוץ החוצה. היא מחבקת אותי חזק כאילו לקבל אישור על דבריה.
אני מקיף אותה ביד אחת ובשניה מלטף אותה. "שום דבר לא יוכל לפגוע בנו. אני תמיד אשמור עליך. אני כל כך אוהב אותך."
"היי ויליאם, אתה מפסיד את כל הגולים," צועק בריאן מהסלון.
בחוסר רצון אני מתנתק ממנה. "היי בילי, אל תעשה פרצוף כזה מסכן. תזכור שאני שלך כל הלילה," אומרת לי מיגן, "חוץ מזה שזה שאתה לא רעב כל כך."
"עוד מילה אחת ואני אראה לך מה זה נקרא לא להיות רעב," אני אומר לה ומביט בה במבט מאיים, שנמס מיד לחיוך.
**
זכרונות הערב המוצלח מאמש והלילה המדהים שבא בעקבותיו מעלים חיוך על שפתיי בשעה שאני מתנגב לאחר המקלחת של הבוקר. מיגן התעוררה לפני, שזה רק מלמד כמה עייף הייתי.
ריח של קפה טרי, ולחמניות טריות נישא באויר. אני מביט בראי, בודק את הגילוח ומתיז על עצמי מי גילוח לצנן את עורי. אני נכנס לחדר ומוציא את החליפה מהארון. אני נהנה לראות איך מיגן סידרה את בגדי בסדר מופתי, בדיוק כמו שאני אוהב. אין לי צורך לחפש דבר כי הסדר שלה כל כך הגיוני. כאשר אני לובש את הז'קט ומחליק אותו על גופי, אני נזכר שבכיס הפנימי מונחת טבעת הלבבות של סבתא מרי. אני כבר משתוקק שהכל יהיה מאחורינו. אני רוצה כבר לכרוע ברך לפניה ולשמוע שהיא רוצה להיות אשתי.
מיגן מרגישה מיד כשאני מתקרב למרות שאני הולך יחף בשקט על רצפת העץ. היא מניחה מידה את מה שהתעסקה בו וניגשת אלי. היא מקיפה את צווארי בזרועותיה ומתרוממת לנשק אותי. הפעם הנשיקה שלה מרפרפת, לא תובענית. "בוקר טוב אהוב," היא אומרת לי ועיניה בורקות בשעה שהיא מסתכלת לתוך עיני. היא נרגעת כשהיא רואה בהן את מה שהיא רוצה, את האהבה העצומה שלי כלפיה.
היא אוחזת בידי ומובילה אותי לשבת על הדלפק שבמטבח. היא מגישה לי ספל קפה, בדיוק כמו שאני אוהב, ומניחה שתי צלחות וסלסלה עם לחמניות. "חמאה? ריבה? נוטלה?"
אני מביט בה ומחייך. "מה?" היא שואלת.
"כמה קל להתרגל לפינוק שלך," אני אומר לה.
"זה נקרא אצלך פינוק? " היא צוחקת, "עוד לא טעמת את האוכל שאני מבשלת."
"נדמה לי שכן," אני עונה לה, "אתמול בלילה."
"אתה לא רציני, לזה אתה קורא אוכל? זה היה סתם….אוכל של משחק בייסבול," היא עונה לי.
מאז אמש לא דיברנו על מה שקרה. אני נזכר בכאב שנגרם לה וליבי נצבט. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בה. בעצם לא הדבר האחרון. אני לא רוצה לפגוע בה בכלל. נקודה.
"בקשר למשחק הבייבסול," היא אומרת לי, "אני רוצה שתבין. יכולתי להרוס את חייו של מת'יו. אני רוצה להאמין שזו היתה מעידה חד פעמית. הבוס שלי הבטיח שיוודא שמקרה כזה לא ישנה ובזה הסתפקתי. אני חושבת שהעובדה שנתפס בשעת מעשה היתה מספיק טראומתית גם בשבילו. זה עדיין לא אומר שקל לי לראות את החיוך הזחוח שלו בשעה שהוא משחק. זה לוקח אותי חזרה ליום ההוא."
"דיברת עם מישהו בקשר לזה?" אני שואל, מקווה שלא תפגע מהשאלה.
"הגעתי לכאן אחרי יומיים. התנתקתי מהכל" היא עונה לי, "אתה יותר מכולם צריך לדעת שהוא לא הצליח לפגוע בנשיות שלי."
"בהחלט לא," אני אומר וחיוך מרוצה נמרח על פני, "בהחלט לא, חתולה קטנה שלי." רק המחשבה של מה שעברנו אתמול בלילה גורמת לי לנשוך את שפתיי. "מה שאת עשית ממני אתמול. אם היו אומרים לי שכך יהיה הייתי פורץ בצחוק רם עד שהקירות היו רועדים. אני מודה לך שאת כזו. את אוהבת מכל הלב שלך, את בהחלט אדם שלם ומושלם."
"אז יש לי חדשות מהבוקר," היא אומרת בשעה שהיא חוצה לחמניה, מורחת עליה שכבה של חמאה ועליה ריבת פסיפלורה. "יש לי נערת פיתוי בשבילך, והיא לא איזבל. המטרה שלה תהיה לכבוש את ליבו של רוג'ר ולגרום לו לטפטף מידע כמו לימון שנסחט עד תום. המפגש הראשון יערך כבר היום. היא אגב, עובדת בחברת וודסטוק…נשמע לך מוכר השם הזה?"
"את לא נחה לרגע," אני קורא בהתפעלות.
"תדע לך שאני אישית לוקחת סיכון גדול, כי היא יפיפיה אמיתית. אתה עלול להתאהב בה," היא אומרת לי בפנים רציניות.
אין לי מושג אם היא צוחקת או לא. "אין סיכוי שמישהי אחרת תגע לי בלב. אין בו מקום. השם שלך מרוח על כולו," אני אומר לה, "לרגע שלא תטילי בכך ספק. אם הייתי גבר שאוהב קעקועים, השם שלך כבר מזמן היה חרוט על היד שלי."
"באמת? תראה לי איפה?" היא שואלת.
אני חושב לרגע ועונה לה. "כאן, מתחת לרצועת השעון שלי, כך שאוכל לראות אותו בזמן שאני כותב. את יודעת שאני כותב ביד שמאל, נכון?"
היא מעיפה מבט על כפות ידיה וממלמלת: "מעניין.." עכשיו המחשבות שלה נודדות והיא מנותקת ממני לרגע. כמה הייתי רוצה לדעת על מה היא חושבת. אני מביט בה ושותק. "אתה יודע שאתה לא יכול," היא אומרת לי לבסוף, "הרי אסור לך עדיין לכתוב את שמי. אלא אם כן תעשה קעקוע של מאפין."
האופן הרציני בו היא מבטאת את מחשבותיה גורם לי לפרוץ בצחוק. "אני לא מאמין כמה פעמים צחקתי בקול רם בגללך, שובבה שכמוך." אני אומר לה ונותן לה נשיקה במצח. "בצער אני נפרד ממך. איני יכול לשנות את ההרגלים שלי במשרד. זה עוד עלול לעורר שאלות. לכן אני אזוז ונפגש בישיבת בוקר באחד עשרה. מתאים לך?"
"מה שתגיד בוס," היא עונה לי, "הזמן שלי הוא הזמן שלך."
"לו באמת יכולתי להשתמש בזמן שלי," אני נאנח.
"לך כבר," היא מאיצה בי, "אני צריכה להתלבש ואתה יודע מה עלול לקרות כאן אם תהיה לידי."
אני הולך לנעול את נעלי ונזכר שעדיין לא גרבתי גרביים. אני מודה על כך שהיא בחדר העבודה שלה, אוספת את המחשב שלה. "מתי היא כבר הספיקה לסדר את המיטה?" אני תוהה. שום דבר לא יכול להעיד על הסערה שהתחוללה פה בלילה. החלון פתוח ורוח נעימה נושבת מבעדו. מעט מהבושם שלה עדיין נישא באויר ומאשר לי שהיא כאן.
אני יורד במהירות לחניון. מאפס את הראש שלי מיד, ושוקע במחשבות על סדר היום שלי. אני מודה על כך שיש שיש אפשרות למערכת השמע במכונית להקריא לי את ההודעות, כך שאני יכול לשקוע כולי מיד ביום העבודה.
אני אוהב לצאת בשעות מוקדמות לפני שהעומס מתגבר. הרי אין כזה דבר שהעיר הזו שקטה. תמיד יש בה הרבה תנועה. אני שמח שמיגן גרה באזור בעיר המרוחק משלי, כך שאינני חושש שמישהו יעקוב אחרי. העובדה שהבנק שלי בבנין שלה, יכול להסיר חשד אם במקרה מישהו כן יראה אותי נוסע לשם.
אני נכנס לחניון מתחת לבנין המשרדים שלי ונשאר רגע ברכב. אני שולח הודעה למקנזי: " אבוא לאסוף אותך היום לישיבה אחר הצהריים." אני סומך על מיגן שתבין שאני בעצם אני מבקש שלא תגיע עם הרכב שלה. לפגישה הזו אני בהחלט מתכונן לקחת אותה. אני בטוח שהיא תאהב את המקום וגם את בעלי החברה. רק המחשבה על כך מעלה חיוך על פני, וכך אני נכנס למשרד.
"מה גורם לך לחייך ככה על הבוקר?" מקבלת את פני מרגו.
אני מתעלם מדבריה, עוטה שוב על עצמי את פני הפוקר ושואל: "כבר הגיע המייל מוודסטוק?"
"עדיין לא," היא עונה לי, "אולי תשתף אותי למה אתה כל כך מצפה לו?" היא אומרת לי בקול מתפנק.
"פעם אחרונה שבדקתי, לא ראיתי את שמך במועצת המנהלים של החברה שלי. משהו השתנה מאז?" אני שואל.
"נו ויליאם באמת, זו אני. מה זה הקור הזה?" היא שואלת.
"אני לא מבין על מה את מדברת, וגם לא מבין למה את קוראת לי בשמי הפרטי," אני עונה לה ונכנס למשרד.
אני עובר על המיילים ועונה לכל מה שדורש טיפול. אני מקפיד לסווג אותם כך שאיש לא יוכל עוד לקרוא אותם. כמובן שגם את כל הסיסמאות אני מחליף באותה הזדמנות. מרגו כבר לא תוכל לקרוא אותן. עכשיו נותר לי לטפל ברוג'ר.
"כנס אליי לחדר," אני מבקש ממנו.
"זה דחוף? אני באמצע משהו," הוא עונה לי קצרות.
"אני יכול לדעת על מה אתה עובד?" אני שואל אותו.
"אתה יודע מה? זה יכול לחכות," הוא מתחמק מתשובה,. כמה לא מפתיע.
"תגיד לי מיגן הגיעה היום למשרד?" אני שואל.
"כן, היא עובדת על מצגת עם הקבוצה של דייב," הוא עונה לי.
"יפה," אני עונה, "תמסור לה שתכנס אלי לישיבה באחת עשרה. אני מניח שעד אז אסיים לדבר איתך."
"אז אני מבין שהישיבה הזו היא רק אנחנו?" הוא שואל ואני שומע את החשש בקולו.
"רוג'ר, לרגע אתה שוכח עם מי אתה מדבר. ממתי אני חייב לך הסברים?" אני שואל בקול רגוע, מה שמעלה את מפלס החרדה אצלו.
"אני רק אסיים פה כמה דברים ואגיע," הוא עונה לי. אני כבר מדמיין אותו מתקשר לאיש הקשר שלו בחברה ההיא.
"עכשיו," אני אומר לו, "הזמן שלך הוא שלי, זוכר?" אני אומר ומחייך לעצמי שאני משתמש בנשק של מיגן.
רוג'ר מגיע לחדרי במהירות שיא. אני רואה את המתח על פניו. "כנראה שהיא קלעה בול, המתוקונת שלי, הוא נראה כמו אחד שעומד בבית משפט על אשמת בגידה," אני חושב לעצמי.
"שב," אני מורה לו, "רוצה קפה?"
אני רואה שהוא מהסס ולכן לא מחכה לתשובה. "מרגו, תארגני לנו שלושה קפה," אני אומר למרגו בטלפון הפנימי.
"שלושה," הוא ממלמל. הוא נע בעצבנות בכסא, הוא פותח מעט את העניבה ומתנשם.
אני מתעסק עם משהו במחשב, אבל המצוקה שלו לא נעלמת מעיניי.
מרגו נכנסת עם שלושת ספלי הקפה, היא מביטה בבלבול למראה העובדה שאנחנו רק שניים. "הגיע מייל מוודסטוק, איך אינני מצליחה לפתוח אותו," היא אומרת לי בשעה שהיא מניחה בעדינות את ספל הקפה לפני.
"ומדוע לדעתך את צריכה בכלל לפתוח אותו?" אני שואל ומסתכל בה במבט שאינו מסתיר את מורת רוחי.
"תמיד אני פות.." היא נעצרת.
"אז אני מבין שהבנת שזה לא התפקיד שלך לפתוח מיילים שלי, אלא אם כן את מתכוננת לטפל בלקוחות שלי במקומי," אני רושף לעברה, "רק לידיעתך אני כבר קראתי אותו."
אני מרים עיניי לעבר הדלת. הבחורה שמצטרפת אלינו הגיעה. היא בהחלט בחורה יפיפיה. אני סוקר אותה במהירות ויודע שהיא תעשה את העבודה.
"תשאירי אותנו לבד מרגו," אני אומר ומורה לבחורה לשבת ליד רוג'ר.
אני מחכה שהדלת תסגר ורק אז אני מציג אותה. "תכירי זה רוג'ר, הוא עובד מחלקת הפרסומאים." באופן מכוון אני משמיט את תוארו של רוג'ר במחלקה.
רוג'ר מביט בה מוקסם. "תכיר זו אן מחברת וודסטוק."
"נעים מאד," אומר רוגר ומושיט את ידו ללחוץ את שלה. הוא משהה את אחיזתו בה. "שמעתי עליכם רבות. הרי אין הרבה חברות בעלות הצלחה מטאורית כמו שלכם," הוא מחמיא לה.
אני את התשובה שלי קיבלתי. רוג'ר התעניין בחברה האנונימית ואסף עליה מידע.
"עם כל הצניעות אני מודה שהאחים שלי מאד מוכשרים, ואין ספק שהקשרים המסועפים שלהם בתעשיה עזרו להם לא מעט. השם שלהם פותח כל דלת, גם זו הנעולה עם מנעול ובריח,” אומרת אן ואני יכול לראות בעיני רוחי את האשה שלי לוחשת לה מה לומר. אין לי ספק שהדמות של אן נבנתה כראוי על ידי מיגן.
"אני מציע אן שרוג'ר יעשה לך סיור במחלקת הפרסומאים שלנו. הרי בסופו של דבר את תעבידי איתם צמוד," אני אומר, "אני מודה לך שהגעת ונעים סוף סוף להכיר את האשה מאחורי הקול."
"רוג'ר בקש ממיגן להכנס אלי. היא חייבת לי הסבר על ההעלמות שלה אתמול," אני אומר לו.
הוא מחניק חיוך מרוצה שלא נעלם מעיני וסופק את כפיו.
"כמה שאתה טועה רוג'ר," אני אומר לעצמי, "זה אתה שעל הכוונת לא מיגן."
בר אבידן ©
מאמינה באהבה