הפרסומאים- פרק 4 מאפין
ויליאם
איזו הקלה אני מרגיש. הרגשות שלי כלפי מיגן געשו בתוכי. כמה היה לי קשה לעטות את פני הפוקר לידה בשעה שרק הקרבה אליה עוררה בי סערות.
אנחנו יושבים עכשיו במסעדה של אלברט חבר של אבא, מסעדת הדגים החביבה עליי. המקום הזה מסמל עבורי כל כך הרבה. אבא נהג לצרף אותי בילדותי לפגישות שנערכו כאן וזה הווה עבורי את בית הספר הטוב ביותר ובנה אותי להיות איש העסקים שאני. אני מעריץ אותו, את אבא שלי. הגבר שגידל אותי לבד, ששומר אימונים לאישה שכל כך אהב והשאירה אותו אלמן בשעה שעדיין לא מלאו לו שלושים שנה. ניסיתי לעודד אותו למצוא אישה לבלות איתה את חייו. "שלא תבין לא נכון. כן, אני לא מתנזר מנשים, אבל אף אחת לא גורמת ללב שלי כמו אימא שלך לו לשיר," הוא אמר לי. שייכתי את זה לעובדה שהכיר אותה בגיל צעיר והזיכרונות שלו איתה כמו לקוחים מתוך סיפור רומנטי לא מציאותי. לא הבנתי למה הוא מתכוון. איך באמת אפשר לאהוב מישהי בעוצמות כאלה שהיא הופכת להיות יותר חשובה ממך? עכשיו אני מבין.
אני מביט באישה היפיפיה הזו שיושבת מולי ומתענגת על הדג שאלברט הכין לה במו ידיו.
"זו האחת," אמר לי אלברט בשעה שבאתי לומר לו שלום. "זו שיושבת שם ליד החלון ומביטה בגעגועים על הים. אני לא צריך להכיר אותה, אני רואה את זה בעיניים שלך."
"זו האחת," אני עונה לו, "זה קצת מסובך כי היא עובדת אצלי. אתה מכיר את החוקים שלי שעבודה והנאות לא הולכים יחד. אבל איתה זה סיפור אחר לגמרי. אני רק צריך להתנהל בזהירות כעת, לשמור עליה עד שנרגיש שאפשר לשתף את כולם. יהיה מה שיהיה אני לא אוותר עליה."
אני רואה את מבטו של אלברט שקורן מולי כאילו הוא אבא של החתן. "אני הולך להכין לכם את האוכל בעצמי," הוא הכריז ועכשיו היא יושבת ומלקקת את האצבעות. "אני בהחלט מבינה למה זה המקום האהוב עלייך," היא אומרת, "המנה הזו נעשתה בהרבה אומנות ואהבה."
"סיפרתי לו עלייך. לא היה טעם להסתיר. הוא מיד הרגיש את השינוי שחל בי," אני אומר לה.
"אני חשה הקלה עצומה שפתחנו את הדלת אחד בפני השניה. אין דבר שקשה יותר מהספק," אומרת לי מיגן, "וכעת משסימנו לאכול הגיע הזמן שנדבר על עבודה."
"יש לאבי חבר טוב שמתעסק בחקירות של ריגול תעשייתי," אני אומר לה, "הייתי רוצה שנפגש איתו."
"אתם לא הולכים לשום מקום לפני שהאישה היפה שלך טועמת את הקינוחים שהכנתי לה", אומר אלברט שניגש לשולחננו ומניח מגש עם שלוש קעריות. "הילד אוהב שוקולד, אבל אני עוד לא מכיר אותך אז הכנתי לך גם טרמיסו וגם פרפה לימון."
"אז הנה אני מכירה לך אותי," היא עונה לו, "כל דבר מתוק, שאינו מתוק מידי ובמידה, הוא מעולה. רק דבר אחד אני זוללת בלי חשבון וזה עוגת שוקולד."
"ולאיפה זה בדיוק נכנס?" הוא שואל בשעה שהוא מצביע את גזרתה הדקה.
"יש לי גנים טובים משני הצדדים," היא עונה לו, "אחרת לא יודעת איך הייתי שורדת אם היו מגבילים את כמויות השוקולד שאני אוכלת."
"מצא מין את מינו," הוא אומר, "כשהילד היה קטן הוא מיהר לסיים את האוכל רק כדי לזכות בקינוח. היום הוא כבר אוכל מתון יותר."
"ברור," היא עונה וצוחקת, "היום הוא כבר למוד ניסיון. הוא יודע שאינו צריך למהר כי תמיד זה יגיע בסוף."
"שלום ילד," נשמע קולו המוכר של מרטין. הוא מביט בסקרנות על מיגן. אני יודע שהוא מתאפק לא לומר מילה. אני מחליט לספק את סקרנותו.
"תכיר זו מקנזי," אני אומר לו, "זה מרטין חבר של אבא," אני מציג אותו בפניה, "ובדיוק האיש שדיברתי עליו."
"באמת?" שואל מרטין בפליאה.
"כן," אני נאנח, "אני זקוק לעזרתך. מקנזי גילתה שיש מי שמוסר מידע במשרד לחברה אחרת שמתחזתה כאחת שרוצה קמפיין."
" אז מקנזי עובדת שלך," קובע מרטין וניכר על פניו שהוא מאוכזב.
"כן," אני עונה לו, "היא מנהלת מחלקת הפרסום."
"אני מבין," הוא אומר, "משום מה היה נדמה לי,… עזוב לא משנה."
"אם אני מבין את כוונתך," אני עונה לו, "אז לא טעית."
"אתה לא מבין ילד כשראיתי אתכם יחד נראיתם לי כמו.."
"בדיוק," אני עונה, "אבא איתך?"
"כן הוא רק מחנה את הרכב," הוא עונה לי, "ובטח נעצר לדבר עם מישהו."
מסתבר שלא ,כי אבא נכנס למסעדה. הוא מבחין בי מיד וניגש לשולחננו. "שלום בן," הוא אומר ונושק לי על הראש. "ואת מיגן," הוא קובע, "אני כל כך שמח לפגוש אותך. אני מבין לגמרי למה הבן שלי מאוהב בך. את פשוט יפיפיה."
"קוראים לה מקנזי," אומר מרטין.
אבא מסתכל עלי כלא מבין. "זו היא," אני אומר לו בשעה שמיגן קמה. הוא ממהר לחבק אותה. "ברוכה הבאה למשפחה. "
"אנא קרא לי מקנזי," היא לוחשת לאוזנו, "אנחנו נסביר לך אחר כך. אתה מוזמן להצטרף ולהקשיב."
אני שמח שאבא כאן. ארבעתנו יושבים יחד ומתכננים כיצד להקים את רשת הריגול הנגדי. לשם כך הוחלט שנגייס את רוג'ר. הרעיון היה דווקא של מיגן. "אתם מבין שאני עובדת צמוד אתו ויכולה לפקח על פעולותיו, בעיקר שהוא לא ידע שאני מעורבת. ראשית זה יקנה את אמונו וגם ישמח אותו שבילי ואני לא קרובים כמו שזה נראה."
"אני חושב שזה עדיף באמת," אני אומר, "גם כך יהיה לנו קשה להסתיר את מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו אחד ליד השניה. אני אסביר לרוג'ר שאיני רוצה שאיש ידע על הענין, ואמציא למיגן תרוץ מדוע אני עסוק כעת ולא יכול שתכנס אליי מתי שהיא רוצה."
מרטין נפרד מאתנו ואבא נשאר לשבת אתנו. "מתי כל זה קרה?" הוא שואל אותי.
"מיגן סיפרה לי על זה לפני כמה שעות," אני עונה לו, "לכן נפגשנו מחוץ למשרד."
"לא על זה אני מדבר בילי," עונה לי אבא ומחייך, "אני מדבר עליכם."
"לפני.." אני מציץ על שעוני," שלוש שעות."
"אתה מבין מר טרופר, הבן שלך חשב לעצמו כבר שלוש שעות אני איתה הגיע הזמן להכיר לה את המשפחה. סך הכל הגיוני, לא?" אומרת מיגן.
אבא צוחק. "היה לי ברור שאת חייבת להיות חכמה ושנונה. אני מאד שמח להכיר אותך. עכשיו תסבירי לי מה העניין עם מקנזי? זה בגלל בית החולים שבגללו התחלת לעבוד עם בילי?"
"במקרה זה השם השני שלי," היא עונה לו, "בגלל מה שקורה אימצנו לנו שמות בדויים שנוכל להתכתב חופשי בלי שאיש ידע שזה אנחנו. נא להכיר את אדוארד לוגן," היא אומרת ומצביע עליי, "האיש שעל שמו נקרא שדה התעופה בעיר הולדתי. אני אישית קוראת לו אד בגלל שאני מאוהבת בו."
"אני מקווה שלא יהיה צורך בשמות האלה לאורך זמן. נראה לי שהתכנית שלנו תישא פרי בקרוב. אין טעם למשוך את זה זמן ארוך מידי לדעתי," אומר אבא.
"אני מסכים לגמרי. אני יודע שכל יום יהיה עינוי עבורי. אני רוצה להוציא את הזוגיות שלנו לאור," אני עונה לו ומלטף את זרועה של מיגן שמשיבה לי במבט אוהב.
אני מודה לאלברט על הארוחה המפנקת. הוא מסרב לקחת ממני תשלום היום. "היום זה עליי. לראות אותך ככה מחייך זה התשלום הטוב בשבילי," הוא אומר לי. כפי שאמרתי, הוא מתרגש כמו אבי החתן מהעובדה שבחרתי להביא את מיגן לכאן.
"שזה לא יהפוך להרגל," אומרת לו מיגן ומעניקה לו חיבוק לאות תודה. כמה היא מדהימה האישה שלי.
אני משלב את אצבעותיי בשלה ויוצא אתה לטיול לאורך הטיילת. "יש לי כל כך הרבה מה לומר לך," אני אומר, "אני יודע שלפנינו תקופה מאד קשה. העבודה הצפופה שלנו יחד ובכל זאת עלינו להתנהג באיפוק. הייתי שמח אם תסכימי שנבלה את הלילות יחד. הייתי רוצה לעצום את עיניי כשאת בזרועותיי וכך להתעורר בבוקר. עם זאת אני לא מתכוון להשתלט לך על כל היום. אני רוצה שתמשיכי לעשות מה שאת אוהבת לעשות, רק מבקש שיהיה לך גם מקום בשבילי."
"ברור," היא עונה לי, "בחרנו לנו דרך לא פשוטה, אבל אשתדל להיות אתך כמה שאוכל. אני אשמח לשתף אותך בפעילויות שלי, אשמח עוד יותר לבלות איתך את לילותיי. מה שבאמת חשוב לי זה להמשיך להתאמן בשחיה. המים מרגיעים אותי ומטעינים אותי. הם הפסיכולוג שלי. כל השאר באמת הרבה פחות חשוב. אני בטוחה שנוכל גם למצוא זמן למשפחות שלנו בקשר בינינו ונוכל לעשות זאת יחד או לחוד, כפי שתבחר."
אנחנו מגיעים לסוף הטיילת. אני מתיישב על הספסל ומושך אותה אליי. הפעם איני צריך עוד לבקש את רשותה ואני מנשק אותה, מרווה את צימאוני אליה, את צימאונה אליי. "אני אוהבת אותך מיגן," אני אומר לה.
"אז זהו, עכשיו אני מיגן, כבר לא מקנזי?" היא שואלת.
"את מקנזי. תמיד מקנזי, רק שהפעם היה חשוב לי שתדעי שאליך אני מתכוון כשאני אומר שאני אוהב אותך," אני אומר ונושק לה שוב נשיקה ארוכה.
הנייד שלה מצלצל והיא מפשפשת בכיסה אחריו. "מי מחפש אותי כעת?" היא ממלמלת. "היי סיס מה איתך?" היא עונה לטלפון.
"מה איתי? מה איתך? התקשרתי למשרד שלך ואמרו שיצאת מוקדם. הכל בסדר?" שואלת דפני אחותה של מיגן.
"ככה זה כשאת חברה של הבוס. יש לך זכויות יתר, ביחוד שהוא רוצה לצאת אתך לארוחת ערב מוקדמת," עונה לה מיגן.
"מאפין," היא צועקת לטלפון, "תתחילי מהתחלה. את יצאת לדייט עם הבוס שלך?"
"מאפין," אני לוחש בשקט, "כמה זה מתאים לך השם הזה."
מיגן מחייכת. היא מרחיקה ממנה את הטלפון, חוסמת אותו בידה, "אז עכשיו אתה יודע," היא אומרת ומחייכת אליי בביישנות. "הבנת נכון סיס. בילי ואני זוג."
"ולמה אני לא יודעת מזה?" עונה דפני.
"כי זה קרה רק היום, כך פתאום באמצע יום העבודה," היא עונה לה, "אני כל כך מאושרת, כל כך מאוהבת בו."
זה מה שאני אוהב אצל מיגן. היא ישרה, לא משחקת משחקים. אני יודע שאני יכול לבטוח בה.
"בקיצור מאפין, רציתי לקבוע אתך בתחנת הסבוואי. אני מניחה שכבר לא תספיקי לחזור לדירה שלך. תוכלי לבחור בגד ממני," אומרת דפני.
"אני כבר יוצאת לדרך," היא עונה לה. היא מביטה בי. "חברה טובה שלנו באה מבוסטון לחגוג אתנו את יום הולדתה. אני נשארת לישון הלילה אצל אחותי. אני מניחה שנחגוג יחד עד השעות הקטנות. נתראה מחר במשרד. תארוז לך הלילה תיק קטן. אני מציעה שנישן אצלי. מי יודע אם לא שמו מעקב על הדירה שלך."
אנחנו חוזרים לרכב ונוסעים לכיוון תחנת הסבוואי הקרובה. "אני אתגעגע אליך," אני אומר לה ומנשק אותה.
"אני אחלום עליך," היא עונה לי, "אהיה זמינה בשבילך כל הזמ.."
היא יורדת מהרכב ואני מלווה אותה במבטי עד שהיא מגיעה למדרגות היורדות לתחנה. ברגע האחרון היא מסתובבת אליי ומפריחה לי נשיקה באוויר. "אני אוהב אותך," אני אומר לה מקווה שראתה את שפתיי הנעות בשעה שאני אומר זאת.
**
אני נפגש עם החברים שלי במועדון הקבוע. זה היום הקבוע שלנו, אלא שהפעם הראש שלי במקום אחר. אני מגיע באיחור, כיוון שחיכיתי לשמוע ממיגן שהגיעה בסדר. הנייד שלי דומם. הרבה זמן לא הייתי בזוגיות. זה לא שלא הייתי עם נשים, אבל לא הייתי במערכת יחסים קבועה שתופסת את כל הלב שלי. אני תוהה האם הפחדתי אותה בעוצמות הרגש שחשפתי בפניה. אני מנהל שיחה סתמית עם הנשים מסביבי נותן להן להבין שאני לא בעניין שלהן והמבט שלי נופל מידי פעם על הצג.
ואז מגיעה ההודעה ממנה. אני קם למרפסת של המועדון ורק אז פותח אותה. אני מחייך חיוך רחב למראה תמונתה של מיגן. "אוהב?" היא שואלת בשעה שהיא מראה לי אותה לבושה באוברול שחור. שיערה הארוך פזור ומשווה לה מראה שגורם לי לרצות אותה בטרוף.
"אוהב? אני מוטרף ממך," אני עונה לה.
"יופי!" היא עונה לי, "אני חייבת לזוז מחכים לי כבר. שולחת לך חלומות מתוקים."
אני עומד עוד דקה ארוכה. אני צריך להרגיע את הסערה שהאישה הזו מעוררת בי. כאשר אני נכנס חזרה פני הפוקר כבר קבועים היטב על פניי.
"שיחה חשובה?" שואלת אותי ברונטית אחת.
"האישה שלי," אני עונה בלי לחשוב, מקווה שזה יקנה לי את השקט אני זקוק לו. הרי חיפושיי תמו וישנה רק אישה אחת שמעניינת אותי. התגובה שלי מעוררת פליאה בקרב כל מי שיושב ליד השולחן.
"מה קרה לך ויליאם?" שואל רוג'ר.
"שום דבר מיוחד," אני עונה לו, "סתם לא בא לי היום. הרי כולם יודעים שאני גרוש."
"לרגע חשבתי שהיין עלה לך לראש," הוא אומר, מנסה למשוך אותי בלשון, "בכלל נעלמת היום מוקדם."
"נפגשתי עם אבא שלי. הוא רצה להתייעץ איתי בקשר לפרויקט פרסום בעסק שלו. יש סיכוי שנתחיל לעבוד על זה כבר מחרתיים. נתתי לו כמה רעיונות ונראה במה יבחר," אני עונה לו. אני מקווה שהוא בולע את הפיתיון.
שארית הערב עוברת באווירה ניחוחה. אני מדבר עם חבריי על המשחק של הניו יורק יאנקיס. "ראית את טורס, איזה שחקן!" אומר בריאן חברי מימי התיכון. פתאום עולה לי מחשבה בראש שאולי סשה החברה שלו שהיא דוגמנית, תוכל להיות נערת הפיתוי שלנו. אני מחליט לדבר עם מיגן על כך בישיבת הבוקר שלנו.
"טוב חברים אני זז," אני אומר להם. אני זקוק כעת לפרטיות כדי שאוכל לסדר את המחשבות שלי בקשר למעבר שלי לדירתה של מיגן. אני כבר עורך את הרשימה בראשי בשעה שאני מזמין את החשבון, אבל לא ממתין שיגיע. אני שם חמישה שטרות של מאה על השולחן. "אני מניח שזה יכסה את השתיה שלנו הערב," אני אומר ויוצא מהמועדון.
אני מתאכזב לראות שאין הודעה ממיגן.
אני מגיע הביתה ונכנס לשטוף את עצמי. כאשר אני מסיים אני אורז תיק עם כלי רחצה. שם בתוכו את בקבוק אפטר שייב, הדאודורנט ומי בושם. אני משאיר אותו ליד הכיור כדי להוסיף לו בבוקר את מכונת הגילוח ואת מברשת השיניים. אני נזכר שלא ביררתי האם למיגן יש שותפות לדירה, וגם אין לי מושג מה גודל חדר השינה שלה. אני אורז בגדים תחתונים לשבוע ימים, שני זוגות ג'ינס, כמה חולצות טריקו, ושלוש חליפות. נותר לי כעת רק להוסיף חולצות בד ועניבות תואמות. אולי הרשימה לא גדולה, אבל אני מתלבט לגבי כל פריט לבוש. לבסוף אני סוגר את המזוודה ומניח אותה ליד דלת הכניסה.
קשה לי להירדם. אני מהרהר ביום שעבר. עדיין נרגש מהגילוי שהיא באמת אוהבת אותי. אני מרגיש כמו תלמיד לפני תחילת הלימודים. הכל חדש ועם זאת מוכר. אין לי בכלל ספקות לגבי הצעד הזה. אני רק מקווה שאין לה שותפות. כי אני משתוקק לעשות איתה אהבה כבר מחר בלילה. מה שמזכיר לי להכניס לתיק הרחצה קונדומים.
למחרת בבוקר אני מגיע למשרד ומבקש ממרגו שתאמר למיגן להיכנס אלי עם החומר לישיבה.
אני נשאר לעמוד ליד שולחנה וקורא את ההודעות. "מונה אומרת שמיגן לא הגיעה לעבודה."
אני מעיף מבט לשעוני. "אחרי תשע כבר," אני ממלמל, "תשאלי אותה אם היא הודיעה שהיא מאחרת."
"למונה אין מושג מה קורה איתה," היא אומרת לי.
אני נכנס לחדרי וסוגר מאחורי את הדלת. "מה לעזאזל קורה פה? הרי אם היא התחרטה על כל מה שקרה אתמול היא יכלה להודיע." אני רותח מזעם. אני יודע שאני לא במצב להראות כעת במשרד. זה הדבר האחרון שציפיתי לו.
"אבא אני רוצה שנפגש בקשר לפרויקט שלך," אני אומר לאבא.
"במקום הקבוע?" הוא שואל.
"אולי נלך לשתות קפה," אני עונה לו. אני מכניס את המחשב לתיקי ויוצא בסערה מהחדר. "אני הולך לפגישה עם אבי," אני אומר למרגו, "אין לי מושג לכמה זמן."
אני יורד לקומת הפרסומאים. "בוקר טוב מונה, מיגן כבר הואילה בטובה להגיע?"
"מרגו לא מסרה לך? " היא עונה לי בפליאה.
"מסרה לי מה?" אני שואל בטון קר יותר ממה שהתכוונתי.
"היא עם סבתה בבית חולים מאתמול בלילה," היא עונה, "אני ביקשתי ממרגו שתמסור לך."
אני מרגיש שבא לי לפוצץ את מרגו, אבל נזכר שעליי להישאר קר רוח בכל מה שקשור למיגן . "אני מניח שזה פרח מזיכרונה. אני מצטער לשמוע. זה משהו רציני?"
"מיגן לא פירטה הרבה רק אמרה שהיא נכנסת לניתוח. היא ב"מקנזי"," אומרת לי נורה ומוסיפה, "היא אמרה שתודיעי ברגע שתוכל. נגמרה לה הסוללה בטלפון."
אני מרגיש הקלה עצומה. היא לא נעלמה לי. מכיוון שקבעתי עם אבא אני ממהר לבית הקפה ליד הפארק. בית הקפה "שלנו."
"הכל בסדר בילי? נשמעת ממש נסער," אומר לי אבא מיד כשאני נכנס לבית הקפה.
אני מספר לו מה קרה. "הייתי בטוח שהיא נעלמה לי. הרגשתי שאני נחנק," אני אומר לו. אני מבקש מדן בעל בית הקפה שיכין לי כריכים וקפה לקחת. "אין לי מושג כמה מבני משפחתה נמצאים שם," אני עונה לשאלתו של דן.
"אם כך אכין לך תרמוס ואתן לך כוסות. אני כבר מכין לך את הכריכים," הוא אומר, "זה לבחורה היפה שהיית כאן איתה אתמול?" הוא שואל.
"זה למשפחה של האישה שלי," אני עונה.
"הייתי בטוח שיש בינך לבינה משהו. נדמה היה לי שאני רואה זיקוקים באוויר," הוא עונה לי בקול מתנצל, "אני כנראה רומנטיקן ללא תקנה." אני כל כך משתוקק לומר לו שזו היא ורק היא, אבל יודע שעליי לשמור על איפוק.
אני מודה לדן וממהר לצאת לבית החולים.
**
שוב קופא ליבי. על הספסל בבית החולים, מחוץ לחדרי הניתוח אני רואה את מיגן מנמנמת וראשה מונח על ברכיו של גבר צעיר. ידו מונחת ברישול על גבה. אני כנראה נועץ בהם מבטים יותר ממה שאני מתכוון. "אתה בילי?" שואל אותי גבר בגיל העמידה.
אני מפנה אליו מבט מבולבל. "סליחה?" אני שואל.
"אני ג'ון, אבא של מאפין..מיגן," הוא אומר לי ומושיט לי יד. אני מראה לו שידיי עמוסות.
"לא ידעתי כמה אנשים נמצאים פה," אני אומר נבוך, "עשיתי כמיטב יכולתי." אני מרגיש כמו תלמיד נזוף משום מה.
"באת בזמן. כולנו פה גוועים מרעב, ויש גם קפה. כמה נפלא," אומרת לי אישה שאין לי ספק שהיא אמה של מיגן. "אני סאלי." היא אומרת ולוקחת ממני את התרמוס.
"מאפין אמרה לנו שאתה גבר מדהים. אני רואה שצדקה," היא אומרת לי בשעה שהיא לוקחת ממני גם את השקית ובה הכוסות החד פעמיות. אני מגיש לה גם את הכריכים והיא מתחילה לחלק אותם. "בוא אבא תאכל שלא יתקרר. תראה מה חבר של מאפין הביא לנו. בוא בילי תאמר שלום לסבא או'סליבן."
אני ניגש ללחוץ את ידו של הסבא. הוא סוקר אותו במבט ארוך. "יש לך עיניים טובות," הוא אומר לי, "אני שמח בשבילכם."
"תראה מה זה," אומרת לי סאלי, "אתם יחד אפילו לא יממה וכבר היא הכירה את אביך ואתה את משפחתה. מה אומר לך, הדור של ימינו הכל דחוף אצלם." כולם מתחילים לצחוק. "היינו זקוקים לצחוק הזה," היא אומרת לי, "הניתוח עורך זמן רב."
עיני שוב נודדות לעבר מיגן, אבל אני ממהר להסיר מבטי ממנה. קשה לי לראות אותה כך עם הבחור הזה. "יש משהו שאני יכול לעזור? אני מכיר פה כמה אנשים בהנהלה," אני אומר.
"תודה," עונה לי ג'ון," אחי הגיע איתנו מבוסטון. הוא רופא ויש לו חברים פה מבית הספר לרפואה. גם האחיין שלי ג'ף רופא," הוא אומר ומצביע על הגבר שעל ברכיו הניחה מיגן את ראשה.
"אחיין שלך," אני חוזר על דבריו. כנראה שההקלה על פניי ניכרת מאד כיוון שג'ון פורץ שוב בצחוק.
"היא כל כך מאוהבת בך. אין לאף אחד סיכוי אצלה," הוא אומר לי, "אני אמנם לא אמור לומר לך את זה, אבל אתה כבר יודע זאת. בוא ג'ף ," הוא אומר לאחיינו, "תאכל גם אתה משהו. בילי כבר יטפל במאפין."
ג'ף מרים מעט את ראשה של מיגן ואני מתכוון להחליף אותו, אבל היא פותחת את עיניה ורואה אותי. היא קמה מיד וקופצת עלי. "בילי, באת!"
"ולך היה ספק," אומר לי ג'ון.
"מה קורה פה. הפסדתי משהו?" היא שואלת.
"לא משהו מיוחד," אני עונה לה, "רק סצנת קנאה קטנה של הגבר שלך בשעה שראה את ידו של גבר אחר מונחת על גבך."
"גבר אחר?" היא אומרת, "ג'ף ואני כמו אחים. אני מכירה אותו מיום שאני מכירה את עצמי. כמובן שהוא היה שם לפניי והוא טורח להזכיר לי את זה תמיד שאני הקטנה בכל השבט. ובקשר לקנאה אין צורך. כבר כל המשפחה יודעת עליך. לפחות כאן אני לא צריכה לשמור עליך בסוד. לא חשבתי שכל בוסטון תגיע לפה כל כך מהר אחרי שדיברתי איתם אתמול."
אני מלטף את פניה והיא מתמסרת לליטוף שלי. אני יודע שאני מוקף במשפחתה אבל מרגיש שאני חייב לגעת בה.
"זה דווקא נעים לי שאתה מקנא לי," היא לוחשת לי, "אבל באופן חד פעמי. אתה צריך להיות בטוח בי. לעולם לא אפגע בך." אני מסתכל עליה. המבט שלה אומר הכל. אני מאמץ אותה אליי ושואף לתוכי את הריח שלה. היא שעות בבית חולים אבל עדיין ריח הבושם עולה מעורה.
"משפחת או'סליבן," אומר הרופא שיוצא מבעד לדלתות הברזל של חדר הניתוח, "אני שמח לבשר לכם שהניתוח הצליח מעל למצופה. הנזק היה קטן מכפי שחשדנו. גברת או'סליבן תועבר בקרוב לחדר התאוששות ותוכלו לראות אותה. כמובן לא כולכם יחד."
בשעה שהוא מדבר הוא מסתכל על כל אחד מבני המשפחה ואז הוא רואה אותי. "ויליאם, מה אתה עושה פה?"
"אני כאן עם המשפחה של האישה שלי," אני עונה לו, "מיגן תכירי את ריק. את אבא שלו את כבר מכירה. הוא הבן של מרטין."
"היא מדהימה," אומר לי ריק, "יש לה קשר מיוחד לסבתא שלה, זה משהו נדיר. תשמור עליה."
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות