שיין
אני מביט על תיאו שיושב ומדבר בשקט עם ג'ון. אני מחכה שיסתכל לכיווני ומסמן לו בתנועת ראש קלה שיבוא לשבת לידי.
הוא קולט אותי, אומר משהו לג'ון והולך לקראתי. המבט שעל פניו קפוא. כמה אני מכיר את המבט הזה כשאתה כולא בתוכך סערת רגשות גדולה.
אני קם והולך לקראתו. "הכל בסדר?" אני שואל אותו.
"כן," הוא עונה לי בקול בטוח.
"יש משהו שאני צריך לדעת?" הוא שואל.
"הכל בסדר שון. זו הייתה שיחה אישית," הוא עונה לי.
"תיאו, אם יש משהו שאני יכול לעשות רק תאמר," אני אומר לו, "התיפקוד שלך ראוי להערצה, גם מצד סוכן מנוסה כמוני."
"לא ננזפתי, אם זה מה שאתה חושב," הוא עונה לי, "זה באמת משהו שנוגע לחיי האישיים. כמה מלאי חיים הם היו כשעזבתי, וכמה ריקים הם יהיו כשאחזור."
"מצאו אותה?" אני שואל.
הוא מביט בי מופתע. "מצאו את מי?"
"התחלתי להפעיל קשרים. הבעיה היא שהיא ללא אמצעי זיהוי. את זה אני יודע בברור," אני אומר לו.
"אתה מדבר ברמזים. אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא אומר לי.
"הייתי בחופשה בתאילנד כאשר נודע לי על המשימה שלכם. עקבתי אחרי מסלול הטיסה שלכם. זה אני שהייתי אמור לאסוף אתכם בשדה התעופה.
אני יודע שמשהו השתבש. אנשיי עובדים לגלות מה קרה שם. מי רצה ברעתכם.
החבר שלנו חושב שהוא גמר עם חדר החקירות. יש לי הפתעה בשבילו. אני רוצה לדעת ממנו מה קרה לאישה שלך."
אני שם לב שפיטר לא מוריד את עיניו מאתנו, אבל אנחנו נמצאים רחוק ממנו כך שאינו יכול לשמוע על מה אנחנו מדברים. לפני שעלינו איתו למטוס העברנו את גופו סריקה לראות שאין עליו שום מכשיר, מושתל או לא, שיכול לעקוב אחרי מה שקורה במטוס.
"אני צריך אותך איתי," אני אומר לתיאו ומסמן לו לבוא לשבת איתנו.
"הייתי חייב לבדוק עם תיאו שאכן אושרו לך כל דרישות שלך," אני אומר למייקל, "הבנתי ממנו שוויתרת על האזרחות והשם הרוסי שלך. הוא הבטיח לי שכל דרישותיך מולאו.
אני רוצה שתדע שאנחנו לא נוסעים ישירות לניו יורק. נעבור דרך לונדון להוריד את הסוכנים ולאסוף את החברה שלך. האם אתה רוצה להשאר כמה ימים לסידורים בלונדון או אולי רוצה שיביאו לך משהו מהדירה הלונדונית שלך?
יש בידי הסכם חתום מהשרות החשאי שפוטר אותך מחובותיך וכי לא יוגש נגדך אישום על אדמת לונדון. מבחינתם אתה אדם חופשי. האישור ימסר לידי כשנגיע ללונדון."
"אני מעדיף להשאר במטוס. אין לי שום דבר בעל ערך בדירה. מהבחינה הזאת אני מאד דיסקרטי," עונה פיטר.
"אין בעיה. בוא נחליט שתתן לי תשובה סופית עד סוף החודש בקשר לתכולת הדירה. אם יש משהו שאתה רוצה ממנה אדאג שזה ישלח למטה בניו יורק ויועבר אליך. בזמן הזה אדאג שלא ישכירו לאיש את הדירה.
אני מבקש שתתן לי תשובה סופית, לכאן או לכאן. בסופו של דבר אלה החפצים האישיים שלך ואינני רוצה להחליט עבורך מה יעשה איתם."
*
אני מניח שהוא לא טיפש. שברור לו כבר שהדירה עברה חיפוש יסודי, שאין בה פינה שלא חיטטו בה. אני גם מניח שאיש לא טרח להעלים את סימני החיפוש והיא הפוכה כולה.
היה לי ברור שהוא לא ירצה לצאת מהמטוס ולכן לא הייתה לי בעיה להציע לו זאת.
לא שיקרתי. דרשתי מהשרות שימסור לי מכתב כזה, כשם שאני עומד מאחורי הבטחתי להגן עליו. הוא עדיין יכול להביא לנו תועלת, ואחר כך שיחיה את חייו כרצונו. זה כבר בידי עמיתיי בניו יורק.
*
"האמת שגם אני הייתי מופתע שאנחנו עוצרים בלונדון," אומר לו תיאו להפתעתי, "אני כל כך רוצה כבר לחזור הביתה." אני רואה את הכאב בעיניו בזמן שהוא אומר את המילה הביתה.
אני לא יכול לתאר את עצמי במקומו. העולם שלו חרב ועדיין הוא מעמיד פנים שהכל רגיל. יש לי הרגשה שהמסע שלו לא תם והוא עוד יחזור לקטאר לחפש אותה.
"אני מבטיח לך שאתה מוגן במטוס," ממשיך תיאו, "אתה נמצא בטריטוריה שלנו ואין לאיש רשות לגעת בך."
פיטר מישיר מבט לתיאו. אני רואה את הפחד בעיניו.
"אתה מבין שאין לי שום אינטרס לשקר לך," אומר לו תיאו ומניח יד על כתפו של פיטר.
*
העצירה בלונדון לא לוקחת זמן רב. הסוכנים נפרדים ממני ומאחלים לי חופשה נעימה. הם נדים בראשם לעברו של פיטר שיושב ברכתיי המטוס בין ג'ון לתיאו, ויורדים מהמטוס.
כעבור חצי שעה של המתנה מורטת עצבים עולה חברתו של פיטר למטוס.
רק לאחר שדלת המטוס ננעלת והטייס מתניע את מנועי המטוס, משחרר פיטר אנחת רווחה.
החברה עדיין עומדת ומחכה ואני ניגש לפיטר. "בדקנו אותה באופן יסודי, וגם את המטען שהביא איתה. הכל בסדר."
רק אז הוא ניגש אליה ומסמן לה ללכת לשבת איתו רחוק מכולם.
היא נשאר במקומה. "אתה בוגד!" היא צועקת לו, "אני פה רק כי רציתי לצאת מרוסיה. שלא תחשוב שאני אהיה איתך אפילו דקה אחת."
"את לא יודעת כמה אני שמח לשמוע את זה," אומר לה פיטר בשלווה, "שנים את תלויה לי על הצוואר, חונקת אותי עם הדרישות שלך. את טועה אין לי אישה אחרת, אבל זה לא משנה. אני משחרר אותך ממני."
אני לא בטוח מה מכל מה שמתרחש פה נכון ומחליט לבדוק את זה. אני ניגש לדייל ומבקש ממנו שיאמר לטייס שהנוסעת מבקשת לרדת.
הדייל ניגש לתא הטייס, וכשהוא יוצא ממנו הוא ניגש לדלת ופותח אותה.
"אני מבין שביקשת לעזוב גבירתי. אני מבקש ממך לעשות זאת מייד, את מעכבת את הטיסה."
הוא ניגש לוקח את המזוודה שלה ומוציא אותה מחוץ למטוס. האישה יוצאת בהפגנתיות מהמטוס והדייל ממהר לסגור את הדלת אחריה.
לפני שאני נותן אישור להמריא אני דואג שתערך סריקה שלא הושאר משהו במטוס בלי ששמנו לב לכך. רק אחרי שאנחנו יודעים שהמטוס נקי אנחנו יוצאים לדרך.
כשאנחנו מעל האוקיינוס האטלנטי אני מקבל הודעה. "תמסור לחברנו הצלחה בחייו החדשים. הרוסיה כבר לא תטריד אותו יותר. שתנוח על משכבה בשלום."
למרות המעידה שלו, חבריו של פיטר נשארו נאמנים לו. עכשיו אני רק צריך לברר מה באמת הוא מרגיש כלפיה.
"היא סחטה אותי שנים," הוא עונה לשאלתי, "איימה לחשוף את מוצאי."
"היא כבר לא תטריד אותך יותר. חבריך דאגו לכך. רק שתדע שחשדנו בכך ולכן לא נמסר לה מה היעד הסופי שלך. בעצם כן, היא ידעה שאתה עובר לגור ב…זנזיבר."
"ביום ההוא שעשיתי מה שעשיתי לא יכולתי לחלום לאן זה יתגלגל. אני מתחיל להאמין שזה באמת קורה, שבאמת אהיה סוף סוף אדם חופשי," הוא אומר לי ועוצם את עיניו.
תיאו
אני מרגיש מועקה בחזה. המטוס מתחיל להנמיך את טיסתו לקראת הנחיתה בשדה התעופה ע"ש קנדי בניו יורק.
האמת מכה בי בעוצמה. מה אני אמור לעשות כעת? לאן אני אמור לנסוע? המקום שהיה עבורי בית ניתן לי בזכותה של מילה.
אני לא בטוח שאני מסוגל להיכנס אליו.
ג'ון מעיר אותי ממחשבותיי. "רציתי לדבר איתך בקשר לבית," הוא אומר לי.
'הנה זה מגיע,' אני חושב בליבי ולא מראה לו מה אני מרגיש.
"אני מבקש שתדע שהבית הזה הוא הבית שלך, ואתה עבורינו בן משפחה. אנחנו לא יודעים מה קורה עם מילה. אני מבטיח לך שאנחנו עושים הכל כדי למצוא אותה בהקדם ולהחזיר אותה הביתה."
"אני לא בטוח שאני מוכן לחזור אליו נפשית. הרגשות שלי לא כפי שהיו כשעזבתי," אני אומר לו. כמובן שאני לא משתף אותו בכך שאינני יודע באמת מה אני מרגיש.
"אתה לא חייב להחליט כלום כעת. תחזור הביתה. אם תרגיש שלא מתאים לך, תמיד תוכל לעזוב."
אני עושה כעצתו ונוסע איתו.
החסרון של מילה מכה בי בכל העוצמה, תוקע לי סכין בלב, כשאני נכנס לבית שהיא עיצבה בכל כך הרבה אהבה.
אני משאיר את המזוודה בכניסה. עוד לא החלטתי מה אעשה ואין לי כוח להעלות אותה ולפרוק את תוכנה.
אני מרגיש שאני כמו חיה רדופה, ועולה בצעדים כבדים לחדר השינה שלנו.
אני בוהה דקה ארוכה במיטה בה עשינו אינספור פעמים אהבה. אני יכול להריח אותה, לשמוע אותה גונחת, מבקשת עוד. אבל מראה המיטה המוצעת, עם הכיסוי המתוח עליה, לא מאפשר לי להמשיך לדמיין את הסדינים הסתורים שהיינו משאירים אחרינו אחרי ההתעלסות הסוערת.
אני ניגש לשטוף את עצמי. כיוון שהמזוודה שלי נשארה למטה, אני מוציא מהארון סכין גילוח חדש. אני פותח את הארון מתחת לכיור ורוצה לזרוק את העטיפה. הלב שלי קופא כשאני מבחין בעטיפה של בדיקת הריון. הלב שלי הולם בפראות כשאני מוציא אותה מהפח. ברור לי שמקלון הבדיקה נמצא בתוכו.
אני אוחז בה בידי דקה ארוכה. 'מה באמת אני רוצה שיקרה?'
אני נאנח ומוציא את המקלון. התוצאה היא חד משמעית. היא לא בהריון.
הכעס מבעבע בי. למה היא עשתה בדיקה בכלל? למה לא אמרה לי דבר? מה באמת עבר לה בראש?
ג'ון וייד
אני עומד דקה ארוכה ליד הדלת. מייסון חזרה לפניי. לא חשבתי שיהיו לי ימים כאלה עמוסים כשהבאתי אותה איתי.
כבר החלטתי שאפצה אותה בטיול פרטי רק שנינו. אני יודע שהיא לא תסכים לכך כל עוד מילה לא תחזור, אבל עדיין אני רוצה שתתחיל לחלום אותו.
תמיד ידעתי שהיא קשורה מאד למילה, אבל מעולם לא ראיתי בה אימא שלה. הנסיעה הזאת הבהירה לי שהיא מרגישה שהיא אימא שלה לכל דבר. ראיתי בה צדדים שרציתי לראות אצל מרגרט אימה של מילה, ולצערי לא ראיתי.
אני פותח את הדלת ונכנס הביתה בצעדים מהוססים. מייסון באה לקראתי ונופלת על צווארי. "חזרת הביתה," היא ממלמלת, "אני כל כך שמחה שהגעת."
אני מתפלא שהיא לא שואלת על מילה. היא רק מביטה בעיניי.
"אני מצטער אהובה, אני לא יודע מה קורה עם מילה," אני אומר לה.
אני רואה את הדמעות ניקוות בעיניה."אני יודעת שאתה עושה כל מה שאתה יכול. לא הכל בידיך."
המילים האלה שוברות אותי ופעם ראשונה בחיי נשבר השיריון הקשוח שאני עוטה עליי ועיניי מתמלאות דמעות. "מייסון, אני לא יודע מה לעשות."
"אל תשכח שהיא עטלפית," אומרת מייסון ומנגבת את דמעותיה, "יש לה יכולת לשרוד במקומות שאיש לא מעלה על דעתו שאפשר. אני מבטיחה לך שהיא תחזור אלינו. אני לא יודעת מה יהיה עם תיאו, אבל אנחנו חשובים לה מידי מכדי שתעלם מחיינו."
"תיאו התלבט האם לחזור איתי לבית. הוא מעמיד פנים שהכל בסדר, שהוא מחק אותה, אבל הוא שבור לרסיסים. אני יודע זאת. אנחנו צריכים להיות חזקים בשבילו. אנחנו כל מה שנותר לו כעת ממנה, והוא זקוק לאי השפיות הזה שאנחנו בשבילו."
"תאמר לו שהארוחה מוכנה, וגם אם הוא לא רעב שיגיע," אומרת מייסון. אני בינתיים אפרוק את המזוודה שלך.
ג'וליה
אני עולה לטיסה לניו יורק. הייתי אמורה לטוס עם המפקד ואנשיו, אבל דברים השתנו ואני טיסה רק עם איש שרות אחד שמשגיח עליי.
"מתרגשת לחזור הביתה?" הוא שואל אותי.
"הביתה?" אני שואלת במרמור, "אין לי בית. במו ידיי הרסתי אותו."
"אני בטוח שיש מישהו שמחכה לך," הוא אומר לי. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
"אל תשים לב אליי, אני סתם דרמטית," אני עונה לו.
התלבטתי האם להודיע לאימא על חזרתי. השיחה האחרונה שלנו השאירה אותי באוויר, האם אני רצויה בבית הורי?
אני יודעת שהמקום הכי בטוח עבורי הוא להיות על אדמת המולדת, אבל מה יהיה איתי כשאחזור אין לי מושג.
אני נזכרת ביום ההוא בשוק בזמן שאני מחפשת את היומן כדי לארגן בה את מחשבותיי.
*
אני זוכרת את היום ההוא במדויק, מהסיבה הפשוטה שזה היה יום לוהט במיוחד, וכל מה שרציתי זה למצוא מקום מוצל. התרחקתי מהחוף בו נהגתי לרבוץ שעות כל החול ולהתמסר לקרני השמש, וחיפשתי מחסה.
בדרכי נתקלתי בשוק קטן, בתוך סמטה קטנה. הדבר היחיד שמשך אותי אליו הוא שהוא היה מקורה ומוצל. בצד אחד היו דוכני פירות וירקות, ובצידו של הכביש היו חנויות.
שוטטתי ביניהם, אבל שום דבר לא משך אותי.
"בואי כנסי," הפתיעה אותי בעלת חנות קטנה. היה בה משהו שגרם לי לעצור. "את נראית מעולפת, בואי אמזוג לך לימונדה קרה, בדיוק כמו בבית."
רק אז קלטתי שמה שמשך אותי להקשיב לה היה המבטא האמריקאי שלה. נכנסתי בעקבותיה לחנות וצנחתי על הכיסא. "איזה חום היום," אמרה המכורת, "לא זוכרת יום חם כזה."
"את הרבה זמן כאן?" שאלתי אותה.
"כבר שלוש שנים," היא עונה לי, "באתי לטיול ונגמרו לי המזומנים. חיפשתי דרך להרוויח כסף. כך מצאתי את עצמי מוכרת יומנים. תתפלאי לשמוע כמה יומנים אני מוכרת ביום. היא אומרת ומצביע על יומנים בשלל צבעים ותמונות. מעולם לא חשבתי שאנשים עדיין כותבים ביומן.
יש כאן הרבה מטיילים שמעדיפים לכתוב את חוויותיהם, בהעדר אינטרנט סדיר, על גבי היומנים. אני אישית ממלאת אותם בשירים שאני כותבת. מה איתך?"
"אני לא רואה את עצמי כותבת," אמרתי לה נבוכה.
"את חייבת לראות. יש לי כמה שממש תפורים עלייך. עוד תודי לי."
איכשהו מצאתי עצמי בוחרת שלושה. אולי כי התוודתה בפניי שביום חם כזה איש לא נכנס לקנות.
עכשיו כשאני יושבת ומנסה לארגן את המחשבות על הנייר אני חושבת כמה לא האמנתי אז שיבוא יום ואודה לה על מה שהיה בעיניי קניה מיותרת.
*
אני מעלה כל מחשבה שעולה לי על הנייר ומבינה שלפני כל דבר שאעשה עליי למצוא דרך לבקש את סליחתם של פטריק ובעיקר של אחותי.
אין לי צורך לחשוב מה לכתוב לה המילים נשטפות ממני החוצה.
לואיז היקרה לי מכל,
אני מחפשת מילים ולא מוצאת להביע את החרטה העמוקה שאני חשה על מעשיי. הייתי כפויית טובה כלפייך ואין תרוץ בעולם שיצדיק זאת.
תמיד אמרו שבין שלושתינו את החלשה ביותר. את נאבקת להשיג דברים, בזמן שלי הכל בא בקלות. תמיד קומם אותי לשמוע את זה, כיוון שבתוך תוכי ידעתי שאת זאת שמוצלחת בינינו, זאת שכולם כרוכים אחרייה.
כל כך רציתי להיות כמוך וכל כך קינאתי בך. במקום לנצל את היכולות שלי ויתרתי לעצמי, בחרתי בדרך הקלה והכל כך לא נכונה.
אני יודעת שהחיים נתנו לי הזדמנות אחרונה להשתנות. אני יודעת כמה הייתי קרובה להפסיד הכל, גם את חיי.
אני מצטערת מעומק ליבי על כל הסבל שגרמתי לך, ומקווה שיום אחד תוכלי לסלוח לי. אני אעשה הכל להיות ראויה לאמון שלך.
אוהבת אותך,
ג'וליה.
את המילים שכתבתי אני מעתיקה לנייד שלי. אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שאנחת ואשלח לה אותן בתקווה שיגעו בה.
אני מותשת ולמרות שעדיין אין לי מושג מה יקרה איתי והיכן אהיה, אני מרגישה שאת הדבר החשוב ביותר כבר עשיתי. אני עוצמת את עיניי ונרדמת.
