בר אבידן -מאמינה באהבה

"סליחה," היא שאלה את הטייס לפני שהיא עלתה לטיסה, "לאיפה ‏אתה מגיע? רק רוצה להיות בטוחה."
‏"לשם," הוא ענה לה.‏
"לשם זה מצוין," היא ענתה, "כל עוד אתה לא נוסע אחורה אני שמחה".
‏"לא, שם כבר הייתי. לשם אני לא חוזר," הוא ענה וניגש ‏למושב הטייס.‏
היא לא ידעה מה לקחת איתה לטיסה. כי אף פעם לא היתה שם.‏ היא לא ידעה אם קר שם או חם. אם עצוב או שמח אבל קיוותה ‏ששם, זה המקום הנכון בשבילה.‏
היא לא יכלה לחשוב יותר, המוח שלה התרוקן. החור בבטן ‏היכן ששוכנות הרגשות, היה פתוח. כל הזמן יצאו ממנו הרגשות ‏החוצה, לפעמים חזרו ולפעמים נעלמו.‏
"איפה את רוצה לשבת?" שאלה אותה הדיילת.‏
"במקום שאין מעליות," היא ענתה: ,"כדי שלא אתבלבל, שאדע ‏היכן לרדת. גם לא ליד רכבות, כי אפשר להתבלבל בכיוון."
‏"כאן זה בסדר," הרגיעה אותה הדיילת.‏
‏"מה תשתי?" היא נשאלה.
"רק מים עם קרח. אני רוצה ‏להשאר צלולה," היא ענתה.‏
"רציתי רק לברר ששם האנשים מדברים," היא המשיכה, "אני לא אוהבת שתיקות. זה מעיק לי."
הטיסה החלה והיא ראתה שהם נוסעים בכיוון הנכון. באמת לא ‏עברו דרך מעליות, ולא לצד רכבות. הם עברו מעל פנסילבניה ‏היפה, ורגשות השמחה קפצו מתוכה ונצמדו לחלון, נופפו ‏לשלום.‏
היא לא ידעה כמה זמן נמשכה הטיסה. היא היתה ערה וישנה. ‏ישנה והתעוררה. היא פקחה את עיניה וראתה מבעד לחלון ‏לבבונים אדומים עולים מעלה מעלה ומיד ידעה. היא הגיעה ‏למקום הנכון.‏
כשנחת המטוס, היא הביטה מסביבה וראתה שלט בצבע ורוד ‏מסטיק:
"ברוך בואכם לאי ה……"
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות