בר אבידן -מאמינה באהבה

שומר ליבי

דצמבר 2015

עמדתי המומה מול המייל שמבשר את מותו. הוא היה בן ארבעים וחמש, ספורטאי מצטיין. אחותו הבכורה מתה בנסיבות טרגיות מספר חודשים קודם ואחיו הצעיר נעלם בזמן טיול אחרי הצבא. התקשיתי להתמודד עם הבשורה, והרגשתי צורך עצום לכתוב על זה. כאשר התיישבתי לכתוב נודע לי שהאשה שרצתה להיות חמותי הלכה גם היא באותו יום לעולמה. כך נולד הסיפור "זר פרחים שובב"  (בקישור למטה) שהיה הראשון שפירסמתי אי פעם.

הסיפור הבא הוא עליה. כמובן ששיניתי רבים מהפרטים, אך יש בו לא מעט מין האמת.

מוקדש לזכרה של ש'  במלאות חמש שנים לפטירתה.

****

 

"זה ברור לך," אני אומרת למפקד התורן, "אם אני עוזבת כעת אני לא חוזרת הלילה חזרה. כבר שבוע שאני חיה על שעתיים שלוש שינה. הכביש בדרך לבסיס כמעט שלא מואר, ואני מפחדת לנהוג ככה."

"באמת דנה," הוא עונה לי, "נראה לך שיהיה משהו הלילה? ממתי מלחמות פורצות בלילה?"

"אני לא יודעת המפקד. לפי התצפיות שלנו מאד לא שקט בגזרה," אני עונה לו. הוא מתעקש שאצא הביתה ואחזור בבוקר, וכך אני עושה.

אני נלחמת בעייפות, מרגישה שעוד רגע הרכב סוטה לשוליים, ומתעשתת מיד. עוד רבע שעה אני בבית. אני פותחת את החלון, נותנת לאוויר הקר להקפיא אותי ולעורר אותי.

'עוד רבע שעה והמים החמימים ילטפו אותך,' אני אומרת לעצמי, פותחת את הרדיו בתחנת "קול המרכז" ומצטרפת בשירה בקולי קולות לזמר כלשהו ששר כעת.

סוף סוף הגעתי לתוך הישוב בו אני מתגוררת. ליד כל עץ דקל יש פנס רחוב גדול ואור מציף את הרחוב כולו. אני מחנה את הרכב בחניה, ומתחילה להתפשט ברגע שדלת הכניסה נטרקת מאחורי, ניגשת מיד ליחידת הדיור שלי, והולכת להתקלח. אני רועדת עדיין מהרוח הקרה שהקפיאה אותי בדרך הבית, ולאט לאט אני מפשירה.

אני מתנגבת, לובשת רק תחתונים וזוחלת מתחת לשמיכה הפוך, מרגישה כמו עכברונת מעוכה ועוצמת את עיניי ונרדמת.

מצד אחד אני מודה על המשמרות המתישות בצבא, שמשכיחות את העובדה שאני לא יכולה להיות עם כל הזמן עם מייקל, מצד שני אני ממש מתקשה כבר לתפקד.

צלצול של טלפון נשמע כמתוך חלום ואני מגששת בידי לחפש את הנייד.

"הלו" אני לוחשת.

"דנה, את ערה?" נשמע קולו של המפקד התורן.

"מממ" אני עונה לו מתוך חלום.

"דנה, אני צריך אותה ערה," הוא אומר לי.

אני קולטת שזה לא חלום, והמפקד התורן באמת מדבר איתי. "המפקד, מה השעה?" אני שואלת, מנסה להתאפס על עצמי.

"אני מצטער דנה. אני יודע שהגעת לא מזמן הביתה. עכשיו שתיים," הוא עונה לי, "את צדקת. מסתבר שמלחמות יכולות להתחיל בלילה. אני זקוק לך."

"אני מבינה," אני מחניקה פיהוק גדול, "אבל אני ממש לא מסוגלת לנהוג כעת. בקושי רב נהגתי הביתה."

"ברור," הוא אומר, "הנהג של המפקדה בדרך אליך."

*

משם העניינים מתגלגלים בקצב מהיר. אני ממהרת לעלות על מדים, מכניסה לתרמיל סט נוסף של מדים להחלפה.

אני ניגשת למטבח, שותה מיץ ישר מהבקבוק, בשעה שעיני צופות כל הזמן בכניסה לבית.  אני רוצה להכין לי כריך עם חמאת בוטנים, אבל מבחינה במגשי העוגות שאמא קנתה. אמא שלי לא יודעת לאפות. אני לעומתה יודעת לאפות עוגות ויותר מזה אוהבת לאכול אותן. לכן עכשיו כשאני בצבא, אמא קונה עוגות במאפיה מתחת למשרד. כיוון שהמאפיה באותו בנין, אני לא מרגישה רגשי אשמה ולוקחת את כל העוגות איתי, למעט שתי פרוסות שאני משאירה להם לקפה של הבוקר.

אני משאירה פתק על דלפק האוכל: "חזרתי לבסיס, לא יודעת מתי אחזור, תודה על העוגות  ? ." אני מניחה ליד הפתק את מפתחות הרכב שלי. בדיוק באותו רגע אני רואה את האורות של הרכב הצבאי שנכנס לחניה שלנו.

אני מתעכבת להכין לנהג ולי קפה בכוסות חד פעמיות ופורסת גם לנו פרוסות עוגה לפני שאני אורזת אותן.

כאשר אני מתיישבת ברכב אני כבר בערנות מלאה. אני פותחת את הנייד שלי ומדפדפת באתרי החדשות לראות אם יש איזשהו רמז על מה שקורה. לשמחתי שום דבר עוד לא פורסם, מה שאומר שיש לנו עוד קצת זמן לפני התחלת הפעילות.

*

אנחנו נכנסים לבסיס דרך שערי הברזל הגדולים. המבנה שלנו מוסתר מאחור, אך כבר מהכניסה ניתן לראות שהוא מואר על כל חמשת הקומות שלו. אני ממהרת למשרד שלי, ורואה את חברי מתארגנים ליציאה לשטח.

"תכירי זו נעמי שקד," אומרת לי שירלי, "היא התנדבה למילואים. היא נשואה והבת של האלוף."

"האלוף שקד," אני אומרת בהבנה.

אני ניגשת אליה, מעדכנת אותה בחדשות שזורמות אליי כל הזמן בתור פקידת המבצעים. היא נכנסת מיד לעניינים, ועוזרת לי להשתלט על כמות המידע שזורמת כל הזמן לחדר המבצעים שלנו.

"אני מכינה קפה, להכין לך?" שואלת אותי שירלי.

"בשמחה," אני עונה ונזכרת בעוגות שהבאתי איתי. "הנה קחי את העוגות למטבח ותחלקי לחיילים."

הימים מתחברים ללילות ורשימת הנפגעים מתחילה להגיע.

"דנה," קורא לי המפקד בפנים רציניות, "כנסי לחדרי כשתתפני."

המפקד רב סרן מייקל ואני מסתירים היטב את היחסים בינינו. מייקל פונה אלי תמיד כשם שהוא פונה לכל חיילת, אבל הפעם הרצינות בקולו גורמת לזיעה קרה לרדת במורד גבי. אני מרגישה באוויר שמשהו נורא קרה, אבל לא יודעת למה לשייך את זה. אני מחליטה לא לנסות לנחש ומזדרזת לסיים את המטלות שלי.

"אני יכולה להיכנס אליך המפקד?" אני שואלת אותו בטלפון הפנימי.

"אני ממתין לך," הוא עונה לי בטון רציני.

אני קמה בכבדות מכיסאי, מקישה על הדלת ופותחת אותה.

מייקל שעומד קרוב לדלת, סוגר אותה ונשען עליה. אני מרימה את עיני אליו והוא כנראה מבחין בבהלה שבעיני.

"בואי אלי קטנה, אני אוהב אותך," הוא אומר ואוסף אותי לחיבוק.

"מה קרה?" אני לוחשת ומביטה לתוך עיניו בשאלה.

"הבעל של נעמי נהרג," הוא אומר לי ומחבק אותי חזק.

"הכרת אותו?" אני שואלת.

"לא קטנה," הוא עונה לי, "אבל אני יודע שהפכת לחברה טובה שלה. היא כל כך כרוכה אחרייך שלפעמים אני מקנא. צפויה לך תקופה לא קלה איתה. אני מבטיח לך שאתן לך את כל הגיבוי שאת צריכה."

"היא לא יודעת עדיין?" אני שואלת.

"לא, אבל תוך דקות תדע. אני אבקש משירלי שתחליף אותך. אמנם היא זאת לא את, ואני אתגעגע אלייך מלא.  אני מכיר אותך והלב הגדול שלך, לכן אני משחרר אותך לכמה זמן שתצטרכי."

"תודה," אני אומרת לו, "תודה שאתה כזה."

"יש לי רק תנאי אחד," הוא אומר, "שתתקשרי אלי כל לילה. לא אוכל להרדם בלי הלילה טוב שלך. רק המחשבה שלא אוכל לגעת בך מוציאה אותי מדעתי."

*

הימים הבאים עוברים עליי כמו חלום בלהות. הדבר יחיד שמשאיר אותי שפויה הן שיחות הלילה טוב שלי עם מייקל.

"אני רוצה שיהיה לך ברור קטנה," אומר לי מייקל, " שביום שאת משתחררת את עוברת לגור איתי. להזכירך היום הזה הוא עוד פחות מחודשיים. תתחילי להתרגל לרעיון."

"אני אוהבת אותך," אני עונה לו, מתעלמת ממה שאמר.

אני ממשיכה לבוא כל בוקר לבסיס, עובדת כמו מכונה כדי להספיק את כל העבודה. אין לי זמן לדבר עם מייקל, וקשה לי המרחק הזה ממנו. מידי פעם באה לבקר אותי נעמי, מביאה לי כריכים, כאילו הייתי תחליף לבעלה המת. עם סיום העבודה אני ממהרת לביתה לבקשת אימה ומבלה איתה.

איך אני אסביר למייקל מה אני עוברת עם נעמי?

היא מבלה ימים שלמים ומציירת את בעלה המת, שהיה גבר יפה תואר. אני מנהלת הרבה שיחות נפש עם אמה שמספרת לי על הקשיים של נעמי.

אני מוצאת את יותם אחיה של נעמי מחכה לי כל יום בפתח הבסיס בתירוץ שעבר בסביבה, ומכיוון שהוא נוסע הביתה חשב לתת לי טרמפ. גם בשעות הערב מסרב יותם לתת לי לנסוע הביתה בתחבורה ציבורית, ומחכה עד שאסיים את הביקור אצלה. אני מביטה בעיניו הטרוטות וגוערת בו שהוא צריך לישון, ושאני יכולה לנסוע כמה תחנות לבד.

לאט לאט אני קולטת שלחביבותה של אמא של נעמי יש סיבה שלא נאמרת בגלוי. היא מעוניינת בי בתור כלתה. אני מתרחקת ממנה מעט, אבל יותם עדיין מרבה להיות בסביבתי.

באחד הלילות הוא מושיט ידו ללטף אותי ואני מבינה שאני צריכה לעשות לזה סוף. אני מתרחקת ממנו ואומרת לו: "שים שתי ידיים על ההגה, זה לא בטוח לנהוג כך."

*

"כנסי אלי," אומר לי מייקל מיד עם הגיעי לבסיס בבוקר למחרת.

אני מנסה לגלות בעיניו מה קרה, אבל רואה בהן ריחוק. אני ממהרת להיכנס, ליבי הולם בקצב מטורף.

"את רוצה לספר לי משהו?" הוא שואל.

אני מביטה בו, לא מבינה למה הוא מתכוון.

"אז אני מבין שאת רוצה שאני אספר לך," הוא עונה לי ומבטו לא מפוענח.

"מה קרה?" אני שואלת, "אני לא מבינה מה אתה רוצה שאספר לך."

"אולי העובדה שאת עומדת להינשא לבנו של האלוף שקד?" הוא יורה לעברי.

"מה זה השטויות האלה," אני עונה לו בכעס, "גם ממך אני צריכה לשמוע את השטות הזו."

"גם ממני?" הוא עונה לי בקול קר, "אולי עכשיו את רוצה לספר לי?"

"אין לי מה לספר לך," אני אומרת.

"אז אולי תסבירי לי מדוע האלוף שקד רוצה לשחרר אותך עוד היום כדי לנסוע עם משפחתו לחו"ל. כמובן שיש לו אינטרס אישי, את עומדת להיות כלתו. אלה המילים שלו דנה."

"אז חבל שאותי לא שאלו," אני עונה רותחת כולי, "אין לי שום רצון לנסוע איתם לחו"ל."

"את הבעיות שלך תפתרי איתם. קיבלתי הוראה מגבוה," הוא עונה לי.

"אתה לא מבין שאני לא רוצה להשתחרר לפני הזמן," אני אומרת לו בקול רם.

"זה כבר לא בעיה שלי, דברי עם בעלך לעתיד," הוא עונה לי ומסובב לי את הגב.

"זה בדיוק מה שאני עושה, המפקד. אני מדברת עם בעלי לעתיד, אלא אם כן אתה כבר לא."

מייקל מסתובב אלי ומסתכל לתוך עיני: "מה את אומרת לי בעצם?"

"אתה יודע המפקד, אהבה זה לא משהו שמישהו יכול להכתיב לך, פרט ללבך," אני אומרת לו, "ואיך אני יכולה לתת את הלב שלי למישהו, בשעה שהוא נמצא בידיך?"

ב.א.
מאמינה באהבה