בר אבידן -מאמינה באהבה

פתקים

‏"מאסתי בך, תראי איך את נראית. אני פשוט לא אוהב אותך יותר." כך הוא אמר לה כשפתח את מזוודתו ‏הגדולה.

הוא הכניס לתוכה את זוגות המכנסיים המחוייטים שלו, מקפיד שלא יתקמטו. אחריהם הכניס את ‏חולצותיו המגוהצות למשעי, מחליק עליהן בידיו. את בגדיו התחתונים וגרביו הכניס ברווח שביניהם. הוא ‏פתח את תיק כלי הרחצה שלו, הכניס מה שנכנס, וסגר את המזוודה. במזוודה קטנה יותר, הכניס את נעליו ‏וסגר אותה בטריקה. ‏

כל אותו זמן עמדה ונעצה בו מבט המום ושתקה. הקול שעלה מסגירת האבזם כאב באזניה עד שנאלצה לאטום ‏אותן. היא עמדה עוד זמן רב בחדר השינה שהיה שלהם. היא לא שמה לב לשמש שזרחה, מתי עמדה ברום ‏השמים, והתפלאה כשקלטה שהיא עומדת לבד בחדר חשוך.‏

היא הלכה לאיטה לעבר המראה והציצה על עצמה. "הוא צודק," אמרה לעצמה בקול, "אני נראית לא משהו." ‏היא ניגשה לנייד שלה וראתה שיחות שלא נענו, בעיקר מהעבודה. היא לא הקשיבה לאף אחת מהן. לא עניין ‏אותה לשמוע אם ההודעות היו ממנו, או מאחת המזכירות במשרדם המשותף.‏

‏"איך לא חשבתי מעולם על כך שהוא אוסף תמיד מזכירות צעירות ויפות סביבו?" היא גערה בעצמה.‏

היא שלחה הודעה למזכירתה האישית שתעדר בשבוע הקרוב, וביקשה שתעביר את החומר שבטיפולה לאחד ‏מיועצי ההשקעות בחברה. היא הלכה למטבח, הדליקה את את האור, לקחה פתק מהקוביה המרובעת ,שהיו בה ‏פתקים צבעוניים, והתיישבה לכתוב.‏

הפתקים הצבעוניים נערמו לנגד עיניה, ובהם המשימות שיארגנו לה את השבוע הקרוב.‏

ביום הראשון היא הלכה לחנות הבגדים היוקרתית במרכז העיר. היא בחרה שתי חולצות, וכאשר ביקשה ‏שיתנו לה מידה בינונית, שאלו אותה: "למי החולצות?"‏
‏"לבעלי," היא ענתה.‏
‏"אבל בעלך מידה גדולה יותר."‏
‏"אתה לא תאמר לי מה המידה של בעלי," ענתה בכעס שילמה ויצאה. ‏

היא מהרה להסתלק משם, ומעבר לסיבוב בבית קפה קטן, ראתה אותו, את הבעל שלה, שותה קפה עם אשה ‏אחרת. היא שמה לבה לכך שכתפיו התרחבו, וחשבה לעצמה "המוכר צדק". היא חיכתה לחילופי משמרות ‏וחזרה לחנות. "בעלי לא אהב את החולצות," אמרה, וביקשה לקבל את כספה חזרה. ‏

היא הלכה לחנות שממול ועברה בין החולצות. "למי את מחפשת גברתי?" שאל המוכר. ‏‏"לבעלי," ענתה. ‏
המוכר הביא לה חולצות בד עם כפתורים בשלל גוונים של כחול. "זה מה שבעלך קונה," הוא אמר לה. ‏‏"בודאי," היא ענתה , "אקח לו חצי תריסר." היא לא היתה צריכה לאמר לו את המידה כי הוא ידע. ‏היא הגיעה הביתה, הכניסה את הבגדים למכונת הכביסה, ומהרה לתלות על החבל. שכל השכנים יראו. את ‏הפתק הראשון היא זרקה לפח.‏

למחרת הלכה לחנות וקנתה בשר בקר, בדיוק כמו שהוא אוהב. היא בחרה ירקות, ולא שכחה לקנות אורז לבן, ‏כי זכרה שנגמר לה. היא חזרה הביתה ובישלה בחלון פתוח. ריח הבשר המתבשל, המתובל בתבלינים מעוררי ‏תאבון והרבה שום, הציף את השכונה. המסר הועבר. איש לא ידע שכאשר התבשיל יהיה מוכן, היא תחלק ‏אותו למנות, ותביא אותו למשפחות נזקקות, והוא לא יטעם אפילו פרור ממנו, כי הוא לא גר כאן יותר. פתק ‏נוסף הושלך לפח.‏

היא עצמה לא יכלה לאכול ממש. היא כרסמה קצת גזר, ונגסה במלפפון. היא שטפה את הרצפה עם מים ‏ריחניים והבריקה אותה. פתחה את החלונות, ואיווררה את הבית. בעיקר איווררה אותו ממנו. היא מילאה אותו ‏נרות ריחניים, ולבסוף ירדה וקנתה לעצמה פרחים בשלל צבעים וקישטה בהם את הבית. פתק נוסף הושלך ‏לפח.‏

בבוקר למחרת השתלטה על הארונות. היא רוקנה אותם מבגדיו שנשארו ומסרה אותם לצדקה. רק את החולצות בגוונים ‏שונים של כחול שמרה. גם את הארון שלה היא כמעט רוקנה. כל הבגדים הישנים שלה נתרמו. להפתעתה היא ‏מצאה בגד ים שלם ובגדי ספורט בני עשור ויותר. עכשיו היתה לה תשובה מה הוא שלב הבא שלה. היא ‏מיהרה למסור את הבגדים לתרומה, וזרקה את הפתק הנוסף בפח בכניסה. ‏

היא החליטה לא לחכות יותר והלכה להרשם למכון הכושר. היא שלחה הודעה למשרד שתעדר עד סוף ‏החודש, והלכה להחליף בגדים במלתחה. שלוש שעות עברו להן ביעף, והיא ידעה שלכאן היא חוזרת. היא ‏נכנסה למלתחה להתקלח, ובעומדה מתחת לזרם המים הנעים, הרגישה את השינוי שהתחיל להתרחש בה.‏
כאשר חזרה הביתה, לא זרקה את הפתק לפח. היא ציירה עליו פרח ותלתה אותו על המקרר. על הפתק הזה ‏היה כתוב "אני."‏

בבוקר מוקדם היא החליטה לרוץ למכון הכושר, במקום לנסוע במכוניתה. כשהגיעה היתה כבר המספרה ‏פתוחה. היא ידעה שזה עוד סימן מסימני הדרך שלה. ללא היסוס התישבה על הכיסא, וביקשה מהספרית ‏שתקצץ את שיערה. הספרית לא נענתה לה וקיצרה במעט. "עוד אני רוצה," אמרה לה, והיתה צריכה לחזור ‏על בקשתה עוד מספר פעמים, עד שנתרצתה.‏

החודש עבר מהר, והיא חזרה לעבודתה. היא נכנסה למשרד מחייכת ופסעה לעבר חדרה. ברגע הראשון ‏העובדים לא זיהו אותה, והביטו בה בתדהמה. הם לא האמינו שתחזור אי פעם, לאחר שבעלה נראה מנשק ליד ‏כולם את המזכירה הצעירה. היא זימנה את הצוות שלה לישיבה וביקשה להתעדכן. היא לא היתה מרוצה ‏מתיפקודם ונזפה בהם. היא מיהרה לפתוח את המחשב, עברה על הנתונים, רשמה פתקים עם משימות וחילקה ‏להם אותם. באותו אופן שבאה, כך יצאה משם. בחיוך עם ראש מורם. היא מיהרה לחדר הכושר שלה, ‏להתמסר לאימון המפרך.‏

השמועות על השינוי שחל בה הגיעו גם אליו. סופר לו גם על הפתקים עם המשימות שחלקה. הוא הסתקרן ‏לראות על מה כולם מדברים, והלך באדישות מעושה לחדרה. הוא מצא חדר ריק. לשאלתו ענתה לו מזכירתה: ‏‏"היא לא תחזור היום," ולא פירשה. הוא ניסה לתפוס אותה בטלפון, אבל שמע רק הודעה מוקלטת בקולה ‏הנעים והרגוע. הוא ניסה במשך שעות, שוב ושוב ענתה לו ההודעה. המזכירה שלו נכנסה אליו ושאלה בקול ‏מתחנחן "לאן תקח אותי היום?". הוא הביט בה במבט תוהה. "אני הולך הביתה," ענה לה ומהר להסתלק.‏

הוא נסע לבית שהיה שלהם. צלצל בפעמון, אבל איש לא ענה לו. הוא המתין והמתין, ולבסוף אזר אומץ ושלף ‏את המפתח שהיה עדיין בצרור המפתחות שלו, פתח את הדלת ועמד לרגע בכניסה. הבית נראה לו כל כך ‏שונה, כל כך נעים, כל כך מזמין. הוא קרא בשמה, אבל היא לא ענתה. הוא הלך בין החדרים ונדהם מהשינוי בהם. את חדר השינה הוא בכלל לא הכיר. הוא היה מלא אור, וריח נעים אפף אותו. הוא היה חייב להודות ‏שהבית מרגיש הרבה יותר בית בלעדיו.‏

הוא הרגיש שהוא בקושי עומד והלך למטבח ללגום מים. הוא ניגש למקרר וראה את הפתק המקושט שלה ‏שעליו כתוב "אני". הוא הוציא את בקבוק המים, התפעל ממראהו המזמין של המקרר המלא בכל טוב.‏

הוא ניגש לקוביה המרובעת שבה היו הפתקים הצבעוניים. הוא בחר לו פתק ורוד והתיישב עם כוס המים. הוא ‏צייר עליו לבבות ובמרכזו כתב "את". הוא לקח פתק נוסף בצבע סגול וצייר פרחים, כמיטב יכולתו. במרכזו ‏כתב "סליחה". כך ישב שעה ארוכה ומילא את דלת המקרר עם פתקים ומילים, וכל אותו זמן הוא קיווה ‏שתסלח לו. לסוף לקח פתק לבן וכתב לה משני צידיו מכתב, והניח אותו על השולחן.‏

הוא ישב כשראשו בין ידיו, והתקשה לקום. הוא לא שם ליבו כלל לעובדה שהיא עומדת כבר חצי שעה וצופה ‏בו. כשהרים לבסוף את עיניו, נדהם לראות את השינוי שחל בה. "את כל כך יפה," הוא אמר לה, וקם ללכת.‏

‏"דווקא הפתק הראשון שכתבת, הוא זה שקנה אותי," היא אמרה, "זה שכתבת בו: את". ‏

בר אבידן

מאמינה באהבה

5.6.2017