בר אבידן -מאמינה באהבה

מתנת חג האוהבים (ולנטיין דיי)

"חג האוהבים 2017"

"אנה, תראי איזה מוכר חתיך," לוחשת לי נינה. היא מכה בי עם מרפקה כאשר אני לא מגיבה.

"נו באמת," אני עונה לה, "יש מישהו שיכול להתחרות עם הגבר שיש לי בבית?"

"הייתי רוצה אותו בשבילי אבל הוא מסתכל רק עליך," אומרת לי נינה, "איזה בזבוז."

אני רואה שהיא מביטה עלי ומשתתקת. "הכל בסדר נינה?" אני שואלת אותה.

"כן. ברור," היא ממלמלת ועושה את עצמה מתעניינת במחשב נייד. אני מכירה את נינה ויודעת שיש לה נטייה למצבי רוח. אני גם יודעת שכשהיא במצב רוח כזה היא אוהבת להיות לבד, לכן אני מניחה לה וממשיכה בחיפוש.

"אני מרק, ואני כאן במיוחד לעזור לך," הוא אומר.

אני מחייכת לעצמי. "איזה משפט פתיחה נדוש."  אני ממשיכה לעיין במכשירים שמונחים על השולחן.

"הייתי רוצה את המכשיר הטוב ביותר, עם כל האביזרים," אני אומרת ומצביעה על הטאבלטים.

"זו מתנה לרוי החבר שלי," אני אומרת בהדגשה, "לחג האוהבים."

"יש לך מושג כמה עולה החבילה הזו שאת רוצה לקנות?" אומר לי מרק בזלזול.

אני מניחה את הלואי ויטון שלי על הדלפק, מניחה את המפתחות של הג'יפ כך שהסמל של טסלה נראה בברור, ולבסוף מוציאה ממנו את כרטיס האמריקן אקספרס סנטוריון שלי, ואומרת לו: "תנסה אותי."

להפתעתו הרבה הכרטיס מאושר מיד. הוא הולך לארוז את מה שרכשתי ופתאום חוזר: "אני מצטער, שכחתי שאני צריך תעודה מזהה."

אני לא יודעת מה באמת הסיבה שביקש, אבל מוציאה את רישיון הנהיגה שלי ומציגה אותו בפניו.

"סליחה," אומר לי מרק לאחר שהוא מאמת את זהותי, "אלה הנהלים ברכישה בסכומים כאלה."

"נהלים הם נהלים," אני עונה לו ומחייכת אליו חיוך רחב שגורם לו להסמיק קלות והוא ניגש מיד לארוז את המתנה שלי.

"את יודעת מה רוי קונה לך?" שואלת אותי נינה בשעה שאנחנו מסתובבות בקניון. היא נעצרת ליד חנות תכשיטים ומסתכלת בחלון הראווה.

"מי יודע? הרי זו אמורה להיות הפתעה, לא?" אני עונה לה, "ואולי הוא ינצל את היום הזה לתת לי טבעת למשל?"

"את באמת חושבת שיציע לך הערב נישואין?" שואלת נינה. הטון בקולה לא מוצא חן בעיניי.

"מאיפה לי לדעת. כבר אמרתי לך זו אמורה להיות הפתעה," אני עונה, אבל מרגישה טעם חמוץ בפה. משהו בטון שהיא מדברת אלי לא מוצא חן בעיני. "נינה מה יש לך היום?" אני אומרת בכעס, לא יכולה יותר להתאפק, "את ממש לא כיפית היום."

"את מכירה אותי," עונה נינה בחיוך עקום, "יש לי את הימים האלה."

"סליחה מתוקה," אני אומרת לה ומחבקת אותה, "אני לפעמים כזו לא מתחשבת."

"את?" היא צוחקת, "את הבחורה הכי מתחשבת בעולם."

"את יודעת נינה, אני חושבת שהיום הזה ממש טיפשי. כאילו שהוא לא אוהב אותי בטרוף כל השנה שאני צריכה דווקא היום לצאת איתו למסעדה שבטח תהיה צפופה ומחניקה, רק כי זה מה שכולם עושים."

"לא ידעתי שאתם הולכים למסעדה?" אומרת נינה, "לא סיפרת לי."

"לא היה לי מתי, הוא שלח לי הודעה לפני שעה שהוא רוצה שנפגש ביורקוויל."

"אה," היא אומרת ומשתתקת שוב. תבינו נינה מאד פטפטנית, והשתיקות האלה לא מתאימות לה.

**

כיוון שאני חושבת באמת שהיום הזה שמסמן את חג האוהבים מטופש, בעצם זה מה שרוי תמיד אומר לי, אני מחליטה לא להשקיע בלבוש יותר מידי. אני לובשת סקיני ג'ינס שחור וחולצה שחורה שעליה זרועים יהלומים קטנים. אני מביטה על עצמי במראה ובוחרת את נעלי הסטילטו האדומות שלי, להעניק קצת צבע. בכל זאת חג האוהבים.

"נפגש שם," שולח לי רוי הודעה.

הבטן שלי מתחילה להתרגש. "למה הוא לא בא לקחת אותי?" אני ממהרת לג'יפ שלי ונוסעת למסעדה. כאשר אני נכנסת אני מופתעת מעט שהיא נראית כרגיל.  אני אומרת למארחת את שמי והיא מובילה אותי לשולחן די חשוך בפינה ליד החלון. 

המבט על פניו של רוי אטום. הוא נושק לי קלות על הלחי וחוזר לשבת.

"חג אוהבים שמח," אני אומרת לו ומושיטה לו את השקית עם המתנה.

"לא היית צריכה," הוא אומר בקול חסר רגש.

"נכון, אבל רצית לפנק את הגבר שלי," אני עונה לו ומחכה לראות את תגובתו. הרי בחרתי לו את הטוב ביותר.

"השתגעת?" הוא אומר לי, "את יודעת כמה זה עולה?"

"ברור שאני יודעת, הרי שילמתי את זה," אני עונה וצוחקת.

"אני לא יכול לקבל את המתנה," הוא אומר לי.

"למה?" אני שואלת אותו.

"כי אני לא קניתי לך כלום," הוא עונה.

"מה זה קשור? מתנה נותנים בגלל שאתה רוצה לתת לא כי אתה מצפה לקבל חזרה," אני אומרת לו. בליבי אני תוהה מה קורה כאן. "האם הוא עומד להציע לי נישואין באמת?"

"ביקשתי להפגש איתך כי…" הוא מפסיק לרגע את דיבורו ולוקח אויר. על פני נמרח חיוך גדול, "כי אני נפרד ממך."

"נו באמת רוי. אני מבינה שאתה מתרגש, אבל זה נשמע מטופש, הדרך שבה אתה אומר את זה," אני אומרת.

"אני לא יודע מה נראה מטופש בזה שאני מודיע לך שהכל נגמר בינינו," הוא אומר ומסמן למלצרים להביא חשבון, למרות שעדיין לא אכלנו.

"מאחלת לך חג אוהבים שמח," אני אומרת וקמה ללכת.

"קחי את המתנה," הוא אומר לי.

"קניתי אותה לך, התקינו עליה דברים לפי הטעם שלך, אין לי מה לעשות אתה. לא רוצה אותה תתרום לחסר בית," אני אומרת והולך ממנו, משאירה אותו מאחור.

"רוי הודיע לי שהוא נפרד ממני," אני אומרת לנינה מיד כשאני ברכב.

היא שותקת.

"את ידעת, לכן שתקת?" אני שואלת את נינה.

"חשדתי שזה עומד לקרות," אומרת נינה ובכך אני מבינה בעצם הכל, ואין לי צורך לשאול אותה מה היא יודעת.

"חג האוהבים 2018"

שנה עברה מאז שנפרדתי מרוי. הדבר האחרון שאני מחפשת זה זוגיות. אני מרבה לצאת עם נינה. סוף סוף כשאנחנו יוצאות לבד אני מגלה שבעצם יש לה גם משיכה לנשים. בערב אחד רווי יין היא גילתה לי זאת, וניסתה לשכנע אותי לנסות. הבהרתי לה שאני לא בעניין. למרבה ההפתעה הדבר גרם ליותר פתיחות בינינו, כאילו גורם התחרות ביננו נעלם.

אני נפגשת עם גברים אבל לא נותנת לשום דבר להתפתח. "זה לא אתה זה אני," אני שולפת תמיד את המשפט הידוע.

שוב חג האוהבים. "מה דעתך שנקנה אחת לשניה מתנות יקרות?" היא אומרת.

נינה היא בתו של מנתח פלסטי מאד מצליח שחושב שאין סיבה שבתו תעבוד. כלל לא מפריע לו שהיא כזו בזבזנית. בכך הוא מכפר על העובדה שהוא כמעט לא נמצא בבית. נינה אמרה לי פעם שהיא חושדת שיש לו נשים אחרות.

"מתוקה שלי, אם בא לך שאקנה לך משהו רק תגידי. אני לא צריכה חג בשביל זה," אני אומרת לה, "יודעת מה בואי נלך להתפרע לנו בקניות."

"בואי נלך לראות את מרק החתיך מהחנות של אפל," היא אומרת לי.

"את עדיין דלוקה עליו? חשבתי שאת.." אני שואלת.

"זה עבר לי," היא אומרת לי.

"את לא מספרת לי כלום," אני מתרעמת.

"העיקר שעבר," היא אומרת ומחייכת חיוך מיסתורי. רק כאשר אני מסתובבת לכיוון שהיא מסתכלת עליו אני רואה את מרק.

"אז מה גברת לואי ויטון, גם השנה את באה לקנות לחבר שלך," הוא אומר בהדגשה, "או שמא הוא כבר בעלך?"

"אני מקווה שזה לא יעציב אותך לשמוע שנפרדנו לפני שנה," אני עונה וצוחקת.

"אז את פנויה?" הוא שואל.

"הבנת נכון," אני עונה. נינה שמסתכלת עלי כבר יודעת לאן השיחה הולכת.

"אני יכול להזמין אותך לפאב, מסעדה, משהו?" הוא שואל.

"יכול להיות נחמד," אני עונה, "מה אומרת נינה בא לך?"

"איך זה שכל הגברים השווים מסתכלים עליך?" לוחשת לי נינה לאוזן.

"כל הגברים?" אני צוחקת.

"לא אנה, תסתכלי על הגבר המהמם הזה שמגניב לעברך מבטים."

ואז אני שומעת את קולו העמוק של החתיך התורן של נינה, שמבקש לקנות טאבלט.

"למה שלא תשאל את גברת לואי ויטון?" אומר לו מרק.

הוא מביט בי בהפתעה. "את רוצה לעזור לי לבחור? כי אני לא סגור איזה גודל לקחת."

"זה בשבילך או בשביל אשתך?” אני שואלת ומיד מוסיפה, "כי נשים אוהבות יותר קטנים כאלה שנכנסים לתיק, וגברים.."

"אם את מנסה לברר אם אני נשוי, אז לא, וגם אין חברה נכון לרגע זה," הוא עונה לי.

"בסך הכל רציתי לדעת למי אתה קונה," אני עונה, "רק כך אוכל לענות לך."

"לעבודה שלי," הוא עונה.

אני מראה לו מה לדעתי כדאי לו לקנות ומוסיפה לו גם אביזרים ומשאירה אותו לשלם בקופה.

"תתחדש," אני אומרת ויוצאת מהחנות.

"את השתגעת?!" אומרת נינה, "איך הלכת משם מבלי לתת לו את הטלפון שלך?"

"אני מסכימה אתך שהוא גבר מעלף. היה לי אחד כזה ואני לא מתלהבת כמוך. אם משהו צריך לקרות הוא יקרה."

אנחנו נכנסות לחנויות הבגדים ומכל אחת יוצאת נינה עם שקית אחת או שתיים. אני לא קניתי לעצמי כלום.

הרי כבר אמרתי שהחג הזה לא מדבר אליי.

"התעייפתי," אני אומרת לנינה, "אולי מספיק כבר?"

"טוב," מתרצה נינה, "האמת שאני באמת כבר עמוסה מידי."

אנחנו פונים לעבר החניה. אני שומעת נביחות חלשות של כלבים. "את שומעת?" אני שואלת את נינה,

"לא ידעתי שיש כאן חנות חיות."

"הולכים לראות," היא אומרת לי, "את הרי מתה על כלבים."

אנחנו הולכות בעקבות הקולות ומגיעות לרחבה שמגודרת כולה. על הגדר כתוב:

"אין כמו כלב מתנה לחג האוהבים."

אנחנו נכנסות לשטח המגודר. גורים מכל הגזעים מועמדים לאימוץ. אבל את העין שלי תופס כלב לבן עם עיניים כל כך עצובות. אני נגשת אליו ומחבקת אותו. "אל תהיה עצוב," אני אומרת לו, והוא מתחיל ללקק אותי. אני שוכחת שמרחתי על שפתי אודם בצבע אדום, ומנשקת את הכלב.

"איזה רעיון גאוני," אני שומעת את קולו המוכר של הגבר שעזרתי לו בחנות. הוא כורע לידי ומלטף את הכלב. "את מוכנה לנשק עוד כמה כלבים? זה יכול להיות פרסומת לחג האוהבים. כלבים עם נשיקות אדומות. מה דעתך?"

"אני מנשקת רק את הכלב שלי," אני עונה לו. אני פונה לכלב ואומרת לו: "נכון שאתה רוצה לבוא איתי הביתה?"

"את באמת רוצה אותו? יש פה כלבים יותר יפים," הוא עונה לי.

"רק אותו," אני עונה בנחרצות.

"אין בעיה," הוא אומר לי, "רק שהוא לא בא לבד."

"בסדר," אני אומרת.

"הוא בא איתי," הוא צוחק, "זה הכלב שלי."

"אז מה אתה אומר לי בעצם? שקישטתי אותו לחינם?" אני שואלת.

"לא אשה יפה," הוא עונה לי, "את חסכת לי את ההתלבטות מה לקנות לך לולנטיין. ואפילו קישטת אותו כרצונך."

אנחנו כורעים ליד "וויאט", זה שמו של הכלב, ומדברים ולא שמים לב לזמן שעובר.

"מה קורה?" צועקת לי נינה, "כבד לי."

"עד מתי אתם כאן?" אני שואלת אותו.

"עד עשר" הוא עונה לי.

אני ניגשת לנינה ומוסרת לה את מפתחות הג'יפ, "אני נשארת כאן." אני אומרת לה.

אני רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל משתתקת. אני מביטה לאחור ורואה אותו עומד לידי.

הוא מושיט יד לנינה ואומר לה: "נעים מאד, אני ד"ר גיא היידן, חבר של אנה."

"את לא מספרת לי כלום," מתרעמת נינה, "מתי זה קרה בדיוק?"

"היום," הוא עונה לה וצוחק.

"אז את בכל זאת חוגגת השנה את הולנטיין," היא אומרת.

"לא חושבת," אני עונה לה, "את המתנה כבר קיבלתי," אני אומרת ומצביעה על וויאט.

 "רגע אנה, את רוצה לומר לי שקנית לו את הטאבלט מתנה?" היא שואלת בפליאה.

"מה פתאום," הוא עונה לה, "אני קיבלתי את אנה במתנה."

שנינו מסתכלים על נינה שמזדרזת לצאת, וגיא שואל אותי: "ספרי לי מה הקטע של הטאבלט."

אני מספרת לו מה קרה בשנה שעברה, ועל הפרידה במסעדה.

"איזו מסעדה זו הייתה?" הוא שואל אותי, ואני אומרת לו את שמה. גיא שולף מכיסו את הנייד ומזמין לנו שם מקומות לעשר וחצי.

"למה בחרת דווקא במסעדה הזו?" אני מתפלאת.

"כיוון שאני רוצה למחוק לך את כל הזיכרונות הלא נעימים שחקוקים בך, וכאשר תהיי בטוחה שאת נקיה מהם, אתחיל להניח אבן על אבן במה שיהיה העתיד שלנו יחד. אני מבטיח לך שמה שהתחיל היום בחג האוהבים, ימשך כל ימות השנה, ולא יהיה לנו צורך ביום מסוים לחגוג את זה, כי כל חיינו יהיו חגיגה אחת גדולה של אהבה."

 בר אבידן

מאמינה באהבה