היא אהבה את החיים הפשוטים, בלי קישוטים ונצנצים.
כסף אף פעם לא היה בראש סולם העדיפות שלה,
ומארון הבגדים שלה אפשר היה ללמוד
שהיא ממש לא אוהבת לטייל בקניונים.
"אני כמו הבעל,"
נהגה לאמר לחברותיה,
"רק שאני לא יושבת על ספסל בכניסה ומחכה,
אלא נגררת אחריכן במסע הקניות המטורף שלכן."
זו היתה גם הסיבה שלא היה לה במקלחת מדף ליד הראי
מלא משחות, וקרמים, לקים ומוצרי איפור. ז
ה לא שלא קישטה את אצבעותיה בצבע כלניות,
או התבשמה בבושם המסוים הזה
שכל כך תאם את הריח שלה
וגרר הרבה מחמאות.
*
בוקר אחד היא התעוררה בבוקר.
הסדין היה מוכתם בדמה.
היא הביטה לעבר ליבה וראתה שהדם זורם מליבה
שהיה מחורר כמסננת.
הכתם הגדול נתן לה להבין שזהו זה נגמר.
היא לא נעצבה אל ליבה.
"אלה הם החיים,"
חשבה,
"ושלי נגמרו."
היא הייתה מאד רגועה.,
ידעה שזה לא היה בלתי צפוי.
הייתה שלווה ושלמה.
מבט אחד אחרון לעבר המדף של הקיר
גילה לה שהיא טעתה.
היא הייתה עדיין כאן.
הבקבוק שאסף את רסיסי ליבה השבור
עדיין לא היה מלא עד סופו,
מה שגרם לה לצאת מהמיטה
לקחת את הפינצטה
ולחפש רסיסים על הסדין המוכתם,
והיא מצאה.
אחד אחד אספה אותם
ונשאה אותם בעדינות לעבר הבקבוק
עם המדבקה בצורת לב.
היא אחזה אותו ביד.
הוא נצץ באור יהלומים,
האור שבקע ממנו
היה אור עצוב מאד,
אבל כזה שלא מוותר.
בכל זאת הייתה בבקבוק הזה
גם תקווה.
אחר כך סגרה אותו בעדינות
והחזירה אותו למדף.
לתוך קערת הכסף
רוקנה לאת כל הדמעות שהצטברו בתוכה
בעת שישנה,
והביטה בה בחיוך עצוב,
כי הבינה שיש בה מקום לעוד דמעות.
היא הניחה אותה בזהירות חזרה,
ואגת שלא תשפך ממנה
אף דמעה.
את המילים הקשות שנאמרו לה
היא שלפה מהזכרון,
שפכה אותן לבקבוק ההוא עם התמיסה
שהמיסה אותן
והעלימה אותן,
כדי שיושמדו עד תום.
אחרון חביב היה השעון
שספר את הכאב.
הוא היה נראה בדיוק כמו שעון חול,
רק במקום להתרוקן
הוא היה מתמלא בכאבים שלה.
אמנם היה מלא מעל חציו,
אך עדיין היה בו מקום,
מה שאומר
שהיא היתה עדיין בחיים.
היא החליטה לעשות מעשה,
נכנסה לרכב
ובמקום לנסוע למקום עבודתה,
נסעה לחוות הלבנדר.
"את צריכה מרפא ללב,"
אמרה לה השומרת בכניסה,
"תמתיני על הספסל האדום ויקראו לך."
היא התישבה על הספסל,
כפי שהורו לה,
הביטה סביבה
וראתה את התמונות על הקיר.
היו בהם פרצופים שאותם לא הצליחה לראות.
רק את הלבבות האדומים הסדוקים, הפצועים ראתה,
ועליהם תחבושת גדולה.
היא הניחה יד על ליבה
ואמרה לו-
"אני כאן בשבילך,
אתה תהייה בסדר."
שעות ישבהעל הספסל,
וככל שעבר הזמן
הרגישה קלה יותר.
היא כבר הבינה
שהשומרים שלה לא תמיד נענים לקריאתה,
לא תמיד שומעים את פירפורי ליבה,
וידעה שלא תמיד היא הכי חשובה.
"ואולי,"
חשבה לעצמה,
"שתיקותי מחרישות את אזניהם."
כיוון שעדיין לא קראו לה
היא יצאה החוצה
ליבה נמשך לשדות הלבנדר הסגולים.
היא טיילה ביניהם,
נוגעת לא נוגעת בהם.
הקשיבה למילים המנחמות ששלחו לה,
עצמה את עיניה
והקשיבה לרוח.
פתאום משום מקום
נחתה עליה ההבנה מה עליה לעשות.
היא מהרה להכנס
ושאלה את השומרת
אם במקרה יש להם בקבוקים צבעוניים.
השומרת לא הספיקה לענות לה,
כיוון שמרפאת התבלינים קראה לה.
"אני חושבת שאולי אני כבר לא צריכה עזרה,"
היא אמרה בקול שקט,
ושמה לב לכך
שליבה פועם בקצב כמעט רגיל.
מרפאת התבלינים הסתכלה עליה
והמתינה להמשך דבריה.
אבל היא שתקה.
"אני מבינה,"
אמרה לבסוף מרפאת התבלינים,
שאת מבינה את הכל.
את כמו המים.
פעם סוערת, ופעם שקטה.
פעם גליך מציפים את החוף,
ופעם מטביעים אותך.
את יודעת מה עליך לעשות.".
היא ניגשה לארון שעל הקיר,
פתחה אותו לרווחה
והציגה בפניה בקבוקים בשלל צבעים
ואמרה לה –
"תבחרי."
***אחרית דבר**
היא פוקחת עיניה.
למרות השמים המעוננים,
היא עדיין מבחינה שקרני השמש מציצות,
ומודה על האמון שניתן בה,
על שהתעוררה שוב ליום חדש.
היא מתמתחת
ועוברת ליד המדף על הקיר ליד מיטתה.
קערית הכסף, שייבשה מזמן,
מלאה בצדפים שאספה מחוף הים.
שעון הזכוכית
כמעט ריק,
רק בתחתיתו יש כמה שרידי כאב למזכרת,
שלא תשכח את הימים ההם.
לידם עומד בקבוק ריק
עם מדבקת לב,
הבקבוק האחרון
מלא בפרחי בר צבעוניים.
היא יודעת
שכל עוד ההחלטה בידיה,
כך זה היה לעולם.
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות