בר אבידן -מאמינה באהבה

מפתח הזהב

קוראים לי אליז. נולדתי בקוויבק בקנדה. אני מספרת לכם זאת כדי שתבינו מי אני. אמא שלי גדלה בבית שבו שלטה התרבות הצרפתית, והיא טיפוס מאד רומנטי. אבא שלי לעומתה גדל בחינוך אנגלי מוקפד. היא רואה את העולם דרך עדשת המצלמה, והוא פרופסור למתמטיקה על כל המשתמע מכך.

*

שוב אמא נמצאת בבית אחרי שחזרה מצילומי סרט טבע על לוויתנים. היא מראה לנו התמונות המרהיבות שצילמה במשך היום. אמא לימדה אותי לאהוב חיות, להתייחס אליהן בכל הכבוד הראוי. בכניסה לביתנו, ליד הפעמון לא רשום שם משפחתנו "סמואל" אלא יש מדבקה ירוקה: "תנו לחיות לחיות".

אני אוהבת שהיא בבית, כי יש לנו רגעים שהם רק של שתינו. ביחוד אהובים עלי הרגעים האלה כשאני יוצאת מהמקלחת. אמא לוקחת את המברשת שלה, זו בעלת ידית השנהב, ומברישה את שערי הארוך. היא שרה לי שירים בצרפתית, אני עוצמת עיני, מתמסרת לה ונרגעת.

האחיות שלי צוחקות עלי תמיד: "תראו את אליז, היא שוב הולכת לאיבוד בעולם הפנטזיות שלה."

ברז'יט אומרת לי שיום אחד אלך כל כך לאיבוד שלא אמצא את הדרך חזרה. "זה לא באמת יכול לקרות, נכון אמא?" אני שואלת בחשש.

אמא מלטפת את שיערי הרך ועונה לי: "ברור שלא מתוקונת."

אני מרגישה קצת אשמה. אפילו קצת כמו שקרנית, כיוון שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה באמת קורה לי בשעה שאני עוצמת את עיניי בלילה, כאשר רק המנורה הקטנה דולקת, זו המכוסה צדפים וציור של לוויתן שחור עליה.

לברז'יט יש יום הולדת עוד שבועיים והיא מבקשת מאמא שתקנה לה גור כלבלבים. אמא מסבירה לה שבכלב צריך להשקיע. הוא צריך לאכול שתי ארוחות ביום, ולצאת שלוש פעמים ביום לטיול. לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה כי הוא צריך פיפי, ולפעמים אפילו כשעדיין חושך בחוץ.

ברז'יט בוכה ואומרת שאמא רעה, ושהיא אוהבת רק אותי. כמה שהיא טועה. אני רציתי ארנב ולא קיבלתי. אפילו כשחל חג הפסחא והארנבים הטילו ביצי שוקולד בכל מקום, אמא אמרה שארנב היא לא חיה שמגדלים בתוך הבית. אני לא ויתרתי על החלום שלי, רק תייקתי אותו במגירה השמורה למשאלות. אני יודעת בוודאות שיום אחד יהיה לי ארנב משלי. אולי זה יהיה רק כשאהיה גדולה, אבל בטוח שזה יהיה עוד לפני שיהיו לי ילדים משלי.

רק אחותי ניקול שנולדה לפני, אבל אחרי ברז'יט, קיבלה את החיה שרצתה. כל זה קרה אולי בגלל שהיא ביקשה מאבא בשעה שאמא לא הייתה בבית. כך הגיע לביתנו צ'שייר החתול. אני אישית מאד פוחדת ממנו. האחיות שלי אומרות כמובן שזה הדמיון הפרוע שלי, אבל אני בטוחה שאני לא טועה. צ'שייר הוא חתול שמחייך כל הזמן. גם כשהוא רעב, גם כשהוא עצוב, גם כשקר לו. זה נראה לי ממש לא הגיוני, אבל זה עוד לא הכל. לפעמים הוא בורח ומתחבא, והחיוך שלו, איך אני אסביר את זה, נשאר במקום.

למרות שאמא כבר לא בצילומים של הלוויתנים, אבא עדיין זה שמשכיב אותנו לישון. לאבא יש סדר מאד קפדן. ברור, הרי הוא פרופסור. הוא חולה על שעונים וכל הזמן בודק שכולם עובדים. יש לנו שעון אורלוגין אחד גדול, כל כך גדול שגובהו מהרצפה עד לתקרה כמעט. יש לו דלת שננעלת עם מפתח. הוא כל כך עצום שאני יכולה להיכנס לתוכו ולהתחבא בו כאשר אנחנו משחקות מחבואים. יש לנו גם שעון מרובע שעומד על השידה בחדר האורחים, ושעון קוקיה במטבח, ושעון עם ציורים של לוויתנים בחדר שלי, ולאחותי ברז'יט כבר יש שעון עם מיני מאוס על היד. כמובן שגם לאבא יש שעון משלו, עם שרשרת ארוכה שמחוברת למכנס שלו.

כל ערב אחרי שהוא בודק שהשעונים מכוונים בדיוק של שניה, הוא מושיב אותנו על הספה ליד האח ומספר לנו סיפורים. לא תמיד אני מקשיבה עם עיניים פקוחות, כיוון שלפעמים הלהבות של האש בתוספת המילים של אבא מאד מפחידות אותי. הסיפור שהוא הכי אוהב לספר לנו הוא סיפור על ילדה עם מעיל אדום, שפוגשת את הזאב הרע. אני אף פעם לא מבינה מדוע הוא מספר לנו סיפורים מפחידים, ולכן אני מפליגה בספינת הדמיון למקומות אחרים.

ברז'יט לא מוותרת בקשר לכלב. היא מזעיפה פנים, מסרבת לעזור לאמא, עד שזו מתרצה וכך מגיעה לביתנו כלבת פודל לבנה. צ'שייר לא אוהב את הפודלית ומקרי ההיעלמויות שלו מתגברים. "תראי אמא, החיוך של צ'שייר נשאר באוויר ואיפה הוא?"

"אליז, את והדמיון המפותח שלך, מה אני אעשה איתך," נאנחת אמא.

יום הולדתי מתקרב אני כבר לא מעזה לבקש ארנב. אמא שואלת אותי מה אני רוצה ליום הולדתי ואני עונה לה: "תודה אמא. יש לי הכל," אמנם בלב שלי אני מתפללת שיקנו לי דבר שאוהב אותו, אבל לא באמת מצפה.

בבוקר של יום ההולדת אני מקבלת מאבא מתנה. אני מודה לו ומבקשת את רשותו לפתוח אותה. בתוך שקית לבנה, עטופה בבד עם כוכבים זהובים, מונח לו מפתח מוזהב קשור על חוט זהב דקיק.

"תודה אבא," אני קוראת בשמחה ומנשקת אותו. אני עוצמת את עיני ומנסה להבין של מה המפתח המוזר הזה. אבא לא מסביר לי דבר. אני מראה לכולם את המתנה המיוחדת, וכששואלים אותי עבור מה היא, אני עונה שזה מפתח לדלת קסמים. כמובן שכולם לא מתייחסים אלי ברצינות, ורק שואלים מתי אמא תוציא את עוגת היום הולדת.

**השנים חולפות **

סוף השנה מגיע. כיוון שכבר מלאו לי שבע עשרה, אני מוזמנת לראשונה לנשף תחפושות. לאף אחד אין זמן לעזור לי לבחור לי תחפושת. אמא מותשת מחגיגות החתונה של ברז'יט שלוו בהרבה מריבות, כיוון שברז'יט סירבה לקחת איתה את כלבת הפודל. "את רואה," אומרת לי אמא, "ואת רצית ארנב. מה הייתי עושה עם ארנב אחרי החתונה שלך?"

נדין עזבה עוד לפניה. אני נשבעת שראיתי את צ'שייר נעלם באותו יום בתוך שעון האורלוגין הגדול.

עכשיו אני לבד עם אבא ואמא ואין להם כח וסבלנות אלי בכלל. אני מחטטת בארון הבגדים של אחיותיי ומוצאת בארון של נדין שמלת נשף בצבע תכלת, שמתאימה בדיוק לצבע העיניים שלי. מצורף אליה גם סרט לשיער. אני נזכרת שהנשף הראשון של נדין לא היה מוצלח כל כך, אבל בטוחה ששלי יהיה חלומי.

אמא לא טורחת לראות מה אני לובשת, כיוון שיש לי כאב ראש נוראי, ואבא בודק את שעוניו, כדי שחס וחלילה לא יאחר או יפגר אחד מהם.

"הוא מאחר בשתי דקות," הוא אומר לי בכעס, "אני לא חושב שארשה לך ללכת אתו לנשף."

"על מי אתה מדבר אבא?" אני שואלת.

"על הארנב הזה שבא לקחת אותך לנשף וממלמל כל הזמן אני מאחר."

הלב שלי קופץ. "איך הוא יודע על האהבה שלי לארנבים?" אני חושבת לעצמי. אני נושמת עמוק והולכת באיטיות. אני יודעת שאם לא אעשה כן אני ארוץ אליו, וזה לא יאה לנערה מחונכת בגילי. כאשר אני מגיעה לדלת אני כמעט מתעלפת. רוי הוא הארנב היפה ביותר שראיתי בחיי.

הוא מביט בי במבט מתנצל. "אני מאחר הוא אומר לי, "אני תמיד מאחר."

"אתה טועה רוי," אני אומר לו, מסתירה את האושר הגדול שאופף אותי. אני מובילה אותי בידי ומראה לו: "הקדמת בארבע דקות!"

** ארץ הפלאות**

"אבל אמא," אומרת אודליה הקטנה, "זה עדיין לא מסביר למה אנחנו גרים בארץ הפלאות?"

"נכון קטנה שלי," אני אומרת לאודליה, "רציתי קודם שתדעי מתי היה הרגע שאבא כבש את ליבי. וזה היה בדיוק הרגע ההוא."

"הצעתי לאמא שנלך ברגל למסיבה כיוון שהיה מזג אויר מאד נעים, וכך התאפשר לנו לדבר," מספר רוי לאודליה, " דברנו על כל כך הרבה דברים. אני סיפרתי לאמא על החלומות שלי ועל מגירת המשאלות שלי. אמא הקשיבה קשב רב ולבסוף גילתה לי שרצתה כל השנים ארנב ליום הולדתה. היא הראתה לי את המפתח שהיה תלוי על צווארה. נכון זה מפתח מוזר? היא שאלתי אותי. אמרתי לה מיד שזה מפתח של שעון, בוודאי שעון אורלוגין."

"זה המפתח שתלוי לך על הצוואר גם היום," אומרת אודליה בהבנה.

"לא קטנה שלי," אני עונה לה, "המפתח הזה הוא מפתח הלב שאבא קנה. תקשבי בסבלנות להמשך הסיפור."

"כאשר החזרתי את אמא מהנשף כבר היו שתי דקות אחרי חצות. איחרתי כרגיל," אומר רוי ונאנח. "הצעתי לאמא שאכנס איתה, למקרה שאביה יכעס ואסביר לו שזו אשמתי. אבל כאשר נכנסנו הוריה כבר ישנו, ואני הצעתי לה שנלך לבדוק את המפתח לשעון. זה היה שעון אורלוגין כל כך גדול שיכולנו שנינו להיכנס ולעמוד בתוכו.

"מה שקרה אחר כך יכול היה לקרות רק בדמיון," אני אומרת. "עמדנו שנינו אוחזים ידים, כאשר דלת השעון נטרקה, והמפתח נשאר בחוץ. להפתעותינו נפתחה דלת בקיר וגן קסום נגלה בפנינו. הלכנו לאורך השביל ואת מי פגשנו? את צ'שייר החתול."

"ומאז אנחנו כאן קטנה," אומר רוי, "ואת אהובה שלנו כבר נולדת כאן. ועכשיו אני שוב מאחר, אני צריך להתייצב לעבודה אצל מלכת הלבבות ואת ואמא תלכנה לבקר את החבר שלך הזחל. אולי הוא יזמין אתכן למסיבת הנרגילות שלו."

ב.א.
מאמינה באהבה
וגם באגדות עם סוף טוב

29.11.2017

https://www.amour.co.il/amour-media-story-254353