בר אבידן -מאמינה באהבה

מיי לאב

**רחלי**‏

‏"בבקשה רחלי תני לי את שולחן 14," מבקשת מעין, "אני יודעת שזה לא האזור שלי, אבל תראי מי התיישב ‏שם." היא תולה בי מבט מתחנן, כזה שתמיד גורם לי לתת לה כל מה שהיא רוצה, והיא יודעת זאת.‏

אני מעיפה מבט לראות מדוע חשוב לה לשרת דווקא את השולחן הפינתי ההוא, בטוחה שאראה איזו ‏אישיות מוכרת. מעין מכירה את כולם בשמות, ומעריצה בסתר חצי מהם. אני מופתעת לראות חמישה גברים ‏לא מוכרים, אני לא אודה בפניה אבל הם נראים מעולה.‏

‏"שלך," אני אומרת לה ונאנחת. אני יודעת שדלית תכעס עלי ולכן מוסיפה: "זה יעלה לך בשני שולחנות. מה ‏שהוגן הוגן."‏

מעין יודעת שאני צודקת, והסיבה היחידה שנעתרתי לה היא שהיא חברתי הטובה ביותר ושותפתי לדירה. גם ‏דלית מסכימה, מאותה סיבה עצמה. שתינו יודעות שהיא לא מלצרית מצטיינת, אבל מאד אהובה על ידי ‏הלקוחות. מצד שני אני לא מלצרית בכלל, ומעולם לא הייתי, כך שאני מתייחסת אליה בסלחנות.‏

אני רואה שהיא ממהרת ללכת לשולחן, טיפה מענטזת ואני צוחקת לעצמי. כמה פעמים אני עוד יכולה לחזור ‏על זה בפניה. היא נראית מושלמת כמו שהיא, בלי איפור, בלי תוספות. לכל מקום שהיא באה, מיד מבחינים ‏בה. אבל היא בשלה, מעטנזת.‏

מעין מוסרת לשולחן "שלה" את התפריטים, והם מבקשים שתתן להם כמה דקות. "מעיני, בבקשה תבדקי מה ‏עם הלקוחות האחרים שלך," אני מבקשת ממנה, בשעה שאני צופה ביד מתרוממת מהכיוון השני.‏

כל שעה עגולה אני נוהגת לעשות סבב בין השולחנות, לראות שהם מטופלים כראוי. ‏אני מעיפה מבט לעבר השעון. השעה עשר בדיוק. לכן אני עוזבת את עמדת אחראי המשמרת ומתחילה לטייל ‏בין השולחנות. ‏

אני מגיעה לשולחן מספר 14. אחד הגברים סוקר אותי מכף רגל עד ראש. עומד לי על קצה הלשון לשאול ‏אותו מה הציון שהוא נותן לי, אבל אני רק מחייכת בנימוס ושואלת: "הכל בסדר?"‏

‏"אני רוצה רק את מעין," הוא עונה לי.‏

‏"אין בעיה, אמסור לה שאתם מוכן להזמין. יש מישהו שרוצה להזמין, או כולכם מחכים למעין."‏

‏"נחכה, רק שתזדרז, לא הבאנו שקי שינה."‏

‏"נו באמת. בואו נזמין," אומר אחד מהם. יש לו קול עמוק ונעים, עם שרידי מבטא זר. את המבטא הזה אני ‏מכירה היטב, גם לי יש אותו, בקיצור אמריקאי. ‏

אני ניגשת לעמוד לידו ושואלת: "מה אפשר להזמין לך?"‏

‏"משהו קר," הוא עונה.‏

‏"קר כמו קפה קר, או כמו מילקשייק, או שייק פירות, או אולי קר כמו בירה?" אני פורשת בפניו את ‏האפשרויות.

‏"שייק פירות נשמע טוב," הוא אומר ולא מזכה אותי במבט אחד.‏

הוא די מכעיס אתי, אבל כיוון שהוא עדיין קורא את התפריט אני ממשיכה: "תות בננה, אננס מנגו בננה, מנגו ‏קיוי.."‏

‏"הפירות טריים?" הוא שואל.‏

‏"בוודאי," אני עונה לה.‏

‏"תביאי את זה עם האננס."‏

‏"זה לא בסדר שאת נדחפת," פונה אלי שוב הגבר שרוצה את מעין.‏

‏"אם אתה דואג לטיפים, אני מבטיחה לך שהשולחן הזה שייך למעין. אני אחראית משמרת ולא מתחלקת איתה ‏בטיפים."‏

אני מוסרת את ההזמנה למעין ומבקשת שתדאג לבצע אותה ולקחת את ההזמנות מאחרים. אני חוזרת לעמדתי ‏ובודקת עם המלצרים האחרים אם הכל בסדר. אני שומעת את צחוקה המתגלגל של מעין, וחושבת לעצמי ‏‏"היא שוב מפלרטטת עם הלקוחות." אני מעיפה מבט לעבר שולחן 14 ורואה שהגבר שהזמין את השייק נועץ ‏בי מבט. אני משפילה מבט לראות אולי משהו לא בסדר עם החולצה שלי, אבל הכל בסדר.‏

אני מביטה בו ושואלת: "מה?". הוא מראה לי שהשולחן שלפניו ריק.‏

‏"מעין," אני ניגשת אליה, "מה קורה לך, מה עם שולחן 14? יש שם הזמנה אחת לשייק שלא בוצעה, וצריך ‏לברר עם השאר."‏

‏"טוב אל תכעסי עלי," היא אומרת לי בקול מתחנחן. עכשיו אתם מבינים למה אמרתי שהיא לא מלצרית מי ‏יודע מה?‏

אחרי הסיבוב של אחת עשרה שהיה קצר הפעם, אני יוצאת להפסקה. "אני הולכת לעשן," אני אומרת, למרות ‏שכולם יודעים שאני לא. אני יורדת לחוף, חולצת את סנדלי והולכת לאורכו. אני מתמכרת לרחש הגלים. הם ‏מזכירים לי את החופשות המשפחתיות שלנו בסן דייגו. היינו נוסעים בקרוון מביתנו בסנטה ברברה לחוף ‏האוקיינוס, והולכים לגלוש. אני משכשכת את רגלי במים, ומתמסרת לבריזה ולריח של הים.‏

‏"זה לא חוקי שאת מסתובבת לבד," אומר לי בעל הקול העמוק. הוא פוסע עכשיו לצידי ומתאים את פסיעותיו ‏לקצב פסיעותי. ‏

*קובי*‏

המוות הכל כך מיותר של ג'וש ערער אותי לגמרי. בזמן שכולם חסכו כסף לטיול הגדול של הצבא, אני נעניתי ‏להצעה להתגייס לשרות החשאי. הם אפשרו לי ללמוד באופן חלקי, ובתמורה הייתי צריך להיות זמין לפי ‏קריאתם לפעולות שאיני יכול לדבר עליהם. ‏

אנחנו מתוכננים לצאת לפנות בוקר למבצע מאד מסובך. ברור לנו שלישון נתקשה הלילה. לכן החבר'ה ‏מציעים שנרד למסעדה ליד הים ונשתה משהו, כמובן לא בירה או משקה חריף אחר. לעידו יש חברה אבל ‏הלילה הוא לא רוצה להיות איתה, לגיא יש הרבה יזיזות, לגבי מושיקו ויוסי אינני מעודכן.‏

אנחנו בוחרים בשולחן 14. מעין, המלצרית שמשרתת אותנו היום נראית לא רע, אבל אני ממש לא במצב רוח ‏לפלרטוט. היא מתקרבת בעינטוז, ואני יודע שהיא ממש לא בשבילי. אנחנו מבקשים שתתן לנו לעיין בתפריט ‏ותחזור, אבל היא לא חוזרת. במקום מגיעה רחלי. יש לה מעט מבטא זר, כזה שאני מכיר, אמריקאי.‏ יש בה משהו שמסעיר אותי. אני לא יכול להסביר את זה לעצמי. הרבה זמן לא התעוררתי כך ממישהי. אני ‏מגניב לעברה מבטים. השדה הזו עסוקה כל הזמן. נראה שהיא עובדת קשה יותר מהמלצרית. היא ‏קולטת הכל. היא תופס אותי נועץ בה מבט ושואלת אותי ללא קול: "מה?". אני מאלתר מיד ומראה לה ‏שהשייק לא הגיע אלי, בתקווה שהיא תגיש לי אותו בעצמה. אני מתאכזב לראות שהוא מגיע אליה בידי מעין.‏

אני יודע שאני לא יכול ככה סתם לגשת אליה, ומחליט שאפנה אליה כאשר נעזוב. לשמחתי היא אומרת "אני ‏הולכת לעשן." אני מגלה שזה היה רק קוד כזה שאומר שהיא יוצאת להפסקה. אני רואה אותה הולכת לאורך ‏החוף, ואין סיגריה בידה. ‏

‏"זה לא חוקי שאת מסתובבת לבד," אני אומר לה וצועד לידה. אני מנסה להתאים את צעדי לצעדיה. זה ממש ‏לא קל לי כי גובהי מטר שמונים ושבע ורגלי ארוכות, ואילו היא קטנה כזו.‏

‏'"אז מה החבר שלך לא דואג לך שאת הולכת לבד?" אני שואל אותה.‏

‏"חברה שלך לא מוטרדת מזה שאתה מדבר עם בנות אחרות?" היא עונה לי.‏

‏"זה עדיין לא עונה לי על שאלתי," אני עונה לה.‏ "אני יכול לקבל סיגריה, אני מבין שיצאת להפסקת עישון," אני מתגרה בה.‏

‏"אני לא מעשנת, ובחיים לא יהיה לי חבר שמעשן," היא עונה לי, "לא מסוגלת להתנשק עם מאפרה."‏

אני כבר לא מחכה לתשובה שלה בקשר לחבר. אני נעמד מלה, מסתכל לתוך עיניה, רואה את המבט שלה ‏ומקבל את התשובה. "אז אין לך חבר," אני לוחש לה, "איזה מזל שאני לא מעשן." אני מושיט יד לעברה ‏מלטף את פניה. אני מצמצם את הרווח בינינו ומרפרף בשפתי על שפתיה. זה נעים לי כל כך. עכשיו אני כבר ‏לא שולט בעצמי וכובש אותה בנשיקה סוערת

כאשר שפתינו מתנתקות היא אומרת לי בשקט: "אמרתי לך שזה טעים יותר בלי סיגריות."‏

היא מעיפה מבט על השעה ואומרת לי בצער: "אני חייבת לחזור."‏

‏"אני חייב את מספר הטלפון שלך," אני אומר לה ולוקח ממנה את הטלפון ומחייג לשלי. אני שומר את מספר ‏הטלפון שלה תחת השם "מיי לאב." "עכשיו תורך לשמור," אני אומר לה.‏

**רחלי**‏

‏"היה נחמד אם היית אומר לי איך קוראים לך," אני אומרת לו.‏

‏"נולדתי ג'ייקוב, כאן קוראים לי קובי, את יכולה לקרוא לי מיי לאב." וכך בדיוק אני עושה.‏

‏"אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לי, "מתי את מסיימת הלילה?"‏

‏"אתה נשוי?" אני יורה מיד.‏

‏"רק התנשקנו, את כבר רוצה שנתחתן?" הוא שואל.‏

‏"הלילה אני מסיימת בחצות וחצי, כיוון שהבוס פה והוא סוגר," אני עונה לו.‏

‏"אם כך נפגש בחצות וחצי. בכל מצב אחר הייתי הולך איתך חזרה מחובק, אבל תסלחי לי שלא הלילה."‏ אני לא מבינה את מהות דבריו אבל חומקת חזרה לעמדה שלי וממשיכה לעבוד.‏

בחצות וחצי ודקה, אני יוצאת החוצה וג'קוב מחכה לי על אופנוע גדול. הוא מושיט לי יד, עוזר לי לעלות ‏ואומר לי: "יש לי רק שעתיים, נלך אליך? אני רוצה להיות איתך לבד."‏

‏"אתה טועה לגבי," אני עונה לו, "סקס לא יהיה לך ממני הלילה, ואני גרה עם שותפה, שנכון שהיא עובדת ‏במסעדה עד שלוש בבוקר."‏

‏"את הכתובת," הוא מבקש ומסיע אותי הביתה.‏

‏"לפני הכל, ולפני שאני אומר לך שהתאהבתי בך מעל הראש, אני חייב שתדעי שאני לא יכול לדבר איתך על ‏העבודה שלי, שאני נעלם לזמן לא ידוע, אבל תמיד אחזור אליך. בתמורה אני מבקש שתהיה רק שלי."‏

אני מסתכלת עליו, מנסה לעכל את דבריו.‏

‏"השרות החשאי," הוא מתרצה ואומר לי, "ויותר לא אוכל לאמר לך, בבקשה על תשאלי מיי לאב."‏

אני מסתכלת בעיניו, ויודעת שהוא לא משקר לי. אני פושטת את בגדי ונכנסת למיטה. ‏

‏"הלילה אני רוצה רק לחבק אותך, אני חייב להשאר עירני. אמרתי לך עוד שעתיים אני חייב לעוף מכאן."‏

הוא אוסף אותי לחיבוק, ומנשק אותי נשיקות קטנות ומטריפות, ומצליח להרדים אותי. אני מתעוררת מאושרת ‏ומגלה שהמיטה ריקה. על הכר שלו יש פתק. "מבקש שתחכי לי מיי לאב."‏

*קובי*‏

לראשונה בחיי אני עושה מה שתמיד התנערתי ממנו. אני ניגש לגלית הפקידה ומפקיד בידה מעטפה. "אם ‏יקרה לי משהו," אני אומר לה ומרגיש את ליבי הולם, "תמסרי למיי לאב את המעטפה." אני מסביר לה ‏שבתוכה על גבי המעטפה הפנימית, יש את הפרטים שלה."‏

גלית מסתכלת עלי במבט עצוב. "אני מתכוון לחזור," אני אומר לה, "תאמיני לי שהיא שווה את זה."‏

עכשיו גלית מחייכת אלי. "תשמור כל עצמך ילד," היא אומרת לי למרות שאני מבוגר ממנה.‏

‏"וגלית," אני אומר לה לפני שאני יוצא, "את לא מספר לאף אחד שהפקדתי את המעטפה בידיך."‏

היא נדה הראשה,  לוקחת אותה ומתייקת אותה במקום המיועד ל"צוואה אחרונה."‏

**רחלי**‏

אני עומדת למות כאשר אני רואה את שני הגברים החסונים האלה מתקרבים אלי.‏
אני מנידה בראשה לצדדים. "לא!" אני צועקת, וכולם מסתכלים עלי.‏

אחד מהם נכנס מאחורי הדלפק. "זה בסדר ילדה," הוא אומר ומניח עלי יד מנחמת.‏

‏"זה לא," אני צועקת, "אני לא יכולה לנשום."‏

‏"אני מנסה לאמר לך שהוא חי. אמנם פצוע, אבל חי, והוא יהיה בסדר." הוא מציג בפני את התעודה שלו ‏כאיש השרות, ומבקש שאצטרף אליו. ‏

הם מסיעים אותי ליעד לא ידוע, ומתי שהוא מוחשכים פתאום החלונות ואני לא רואה דבר. אנחנו מגיעים, ‏ואני מובלת לתחקיר בטחוני. מהר מאד הם מבינים ששרתתי במודיעין, ויש לי את הסווג הבטחוני הגבוה ‏ביותר. אנחנו הולכים לאורך מסדרונות מוארים באור פלורוסנט, ופתאום הם נעצרים. ‏

‏"הוא מחכה לך," הם אומרים. "הכרטיס בידך יפתח בפניך את הדלתות." אני ממהרת להשתמש בו ורצה דרך ‏שלוש דלתות עד שאני מגיע אליו.‏

האהוב שלי מתרומם מעט, חבוש בזרועו ואוסף אותי לחיבוק.‏

‏"היו לי כאלו תכניות גדולות לט"ו באב מיי לאב. לא ציפיתי שאבלה את היום איתך במיטה כאן."‏

רק עכשיו אני שמה לב לבלונים שמעטרים את המיטה שלו, אני חולצת את נעלי ומתגנבת למיטתו. ‏ אני מניחה את ראשי על חזהו, אחרי שאני מוודאת שאפשר, ונרדמת מיד.‏

*קובי*‏

קיימתי את הבטחתי לרחלי שאחזור. אמנם לקחו לי ארבעה חודשים להחלים, אבל היתרון היה שרחלי היתה ‏איתי כמעט כל הזמן. בזמן שלא היתה, היא הגישה את עבודות הגמר, ודאגה לרשום אותי ללימודי המשך באוניברסיטה בסן דייגו. טוב, לפחות ככה היא תדע איפה אני נמצא.‏ היא שכרה לנו בית שמשקיף על האוקיינוס, ונרשמה לקבוצה של גולשות.‏

אה, כמעט שכחתי. בט"ו באב אמרתי למיי לאב שאני רוצה להתחתן איתה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהאישפוז, היה לקנות לה טבעת משובצת יהלומים, כדי שהעולם כולו ידע שהיא שלי.‏

והיום ט"ו באב, שנה אחרי, לחוף האוקיינוס השקט, מעט לפני השקיעה, אני עומד לשאת את מיי לאב ‏לאישה, ואני מתרגש בטרוף.‏

‏ ‏

‏ ‏ב.א.

מאמינה באהבה

7.8.2017