בר אבידן -מאמינה באהבה

החום בחוץ מתיש אותה. אין דבר שהיא רוצה יותר מאשר ללגום משקה קר. לאכול ממש אין לה חשק, לכן ‏אין היא בררנית לגבי המקום בו תעצור. היא עוקבת אחרי השלטים בכביש המהיר, וכאשר רואה את שמה של ‏מסעדת אוכל מהיר ידועה, היא מאותתת ופונה במחלף. היא לא צריכה להתאמץ. המסעדה ממש מול עיניה. ‏היא מחנה את רכבה, מוציאה מארנקה שטר של עשרה דולר ויוצאת לקנות את המשקה. בדרך הקצרה בין ‏החניה לדלת הכניסה היא מחליטה שתקנה מים. אין לה חשק למשהו עתיר סוכרים. "זה יצמיא אותי יותר," ‏היא חושבת לעצמה.‏

היא עומדת בתור. לפניה עומדים שלושה גברים. מה בוחר הראשון אינה רואה, אבל השניים אחריו מזמינים כל אחד מנה מס' 4. מסתבר גם שהם יחד. הם עומדים ומתלבטים לגבי המשקה, ועיניה נודדות לגבר ‏הראשון שעומד בצד ומחכה למה שהזמין. היא רואה אותו רק מאחור. על גבו תלוי תיק גב שחור. כאשר היא ‏מתקרבת לעבר הקופה, היא שמה לב שהוא עומד וסופר את מטבעותיו שוב ושוב. לבסוף הוא מביט לעבר ‏הלוח שעליו כתוב התפריט. הוא מחכה שהיא תקנה את השתיה וחוזר לתור. ‏

‏"כמה עולה צ'יפס קטן?" הוא שואל. היא מבינה שהמטבעות הספיקו לו כיוון שהיא רואה שהוא משלם. ‏משהו בו גורם לה להסתכל עליו. הוא לא נראה מוזנח, למעט הזקן שגידל. ‏

היא מתקשתה להתאפק ונעמדת לידו. "אולי תרשה לי להזמין אותך גם להמבורגר ושתיה?"‏

הוא מסתכל עליה בפליאה. היא פותחת את כף ידה ומראה לו שיש לה עודף. "אני כל היום בנסיעות וחם לי כל ‏כך שאין לי חשק לאכול."‏

‏"ואם תרצי אחר כך?" הוא שואל אותה.‏

‏"יש לי פירות באוטו למקרה שיחזור לי התאבון. לא אמרת לי מה בא לך."‏

הוא מביט שוב בתפריט וחושב. ‏

‏"שאני אחליט בשבילך?" היא שואלת בחיוך.‏

‏"כן, אני רוצה שתחליטי את, ילדה יפה."‏

היא מזמינה לו המבורגר משולש כולל הכל, וכוס שתיה.‏

‏"אני אחזיר לך, תגידי לי איך?" הוא אומר לה.‏

‏"מה פתאום. אני לא נותנת הלוואות. זה ממני אליך ושיהיה לך בתאבון."‏

היא פונה ללכת, והוא עוצר אותה. הוא מושיט לה לב מזכוכית אדומה שתלויה על חבל דק. "זה מאד יקר ‏לליבי," הוא אומר, "אני רוצה לתת אותו לך שישמור עליך."‏

היא מתלבטת איך להגיב. הרי אם תאמר לו שהוא זקוק לזה יותר היא יכולה להעליב אותו. "לא הייתי רוצה ‏לקחת ממך דבר שכל כך יקר ללבך," היא אומרת לו לבסוף.‏

‏"אני רוצה שיהיה שלך. מבטיח לך שהוא ישמור עליך."‏ הוא לוקח את ידה וקושר את החבל עם הלב האדום סביב מפרק ידה. "מבטיח," הוא אומר לה , "עלי הוא ‏שמר, הוא הביא לי אותך." הוא ניגש לקחת את המגש העמוס שלו, מניד ראשו לתודה, וניגש לאכול.‏

היא יוצאת מחייכת לרכבה. בכמה מטבעות עשתה אדם כל כך מאושר. בכמה מטבעות עשתה את עצמה ‏מאושרת. היא נכנסת לרכב, פותחת את הפקק ולוגמת מים צוננים. הקרירות הנעימה מתפשטת בגופה, והיא ‏מרגישה רעננה. היא משתלבת בתנועה של הכביש המהיר ונוסעת עוד זמן מה. היא פותחת את הרדיו, מכוונת ‏לתחנה של מוסיקת קאנטרי ושרה בקול. כשהיא מגיעה ליציאה שלה היא מאותתת ומשתלבת בתנועה. עוד ‏כמה רמזורים ותהיה בבית.‏

משום מקום מגיעה במהירות מכונית ונכנסת בה חזיתית. היא מרגישה את ראשה נזרק לעבר השמשה, וזרם ‏דם מכתים את בגדיה. היא ממששת את כף ידה שחטפה מכה ונתקלת בלב האדום. "ממש הבאת לי מזל טוב," ‏היא ממלמלת, ורואה פתאום את הצמיד משנה את צבעו לנגד עיניה. היא נועצת בו מבטים, נדמה לה שהיא ‏הוזה, בשעה שהיא שומעת קול מודאג: "גברת את בסדר?"‏

היא לא מתייחסת, הרי היא לא גברת. "אבל רגע," היא מבינה פתאום, זה שוטר שבוחן אותה בדאגה. ‏

‏"אני חושבת שכן," היא עונה לו.‏

‏"את מדברת!," אומר השוטר בשמחה, "יש לך מזל גדול ילדה יפה." ‏

היא מחייכת לעצמה . "פעם שניה קוראים לי היום ילדה יפה, פעם הבאה אקבל גלידה?"‏

‏"אין לך מושג איזה נס קרה לך כאן," הוא אומר לה, "מישהו שומר עליך מלמעלה. הנהג הזה היה מחוק ‏מאלכוהול. הייתי בטוח שאין את מי להציל." הוא מסמן לפרמדיק לבוא לבדוק אותה. ‏

‏"יש לך מזל גדול," אומר לה הפרמדיק, "אני בטוח שמישהו שומר עליך מלמעלה."‏

‏"מה קורה היום, כל משפט אני שומעת פעמיים," היא חושבת לעצמה, בשעה שהפרמדיק בודק אותה וחובש ‏את מצחה. ‏

לאחר סדרת בדיקות בבית החולים היא משוחררת לביתה. היא נכנסת מותשת לדירה, וכל מה שהיא יכולה ‏לחשוב עליו זה על זרם מים חמימים שיזרמו על גופה וישטפו ממנו את היום שעבר. היא מושיטה ידה ורוצה ‏להוריד את החבל הכרוך על מפרק ידה, אבל היא לא מצליחה. נראה כאילו הוא מתחמק ממנה. כל פעם שהיא ‏שמה את הלב מתחת, כדי להגיע לקשר, הוא חוזר למעלה. היא מניחה לו ונכנסת למקלחת. "אגזור אותו אחר ‏כך." אבל מסתבר שגם למספריים החבל לא נכנע. היא עייפה ומוותרת.‏

‏***‏

חודש עבר מאז נקשר החבל עם הלב על ידה. הוא הפך לחלק ממנה. לעיתים נדמה לה שהלב משנה את צבעו. ‏כשהיא עצובה הוא מתכהה, והיא מדמיינת בתוכו דמעות. כשהיא שמחה, נדמה לה שהוא מנצנץ. כל יום ‏בשעה לא קבועה, היא חושבת על הגבר ההוא שהלב הזה כה יקר לליבו. היא חושבת שאולי הגיע הזמן ‏להחליף את החבל למשהו יותר ראוי ללב המיוחד שלה, אבל כל פעם שהיא שמה חוט אחר לידו היא רואה ‏שהלב סוער. לבסוף היא כבר לא מנסה. כששואלים אותה לפשר החבל המשופשף והלב מזכוכית, היא עונה ‏להם "הוא מאד מיוחד עבורי, אתם לא תבינו."‏

כל בוקר היא יוצאת לריצה בפארק. הבוקר איחרה לקום, אך היא לא מוותרת. "הרי הלכתי לישון אמש בגלל ‏שעבדתי עד השעות הקטנות של הלילה," היא אומרת לעצמה, "לא יקרה כלום אם אתחיל לעבוד מאוחר ‏יותר." היא מתאימה את נעלי הספורט האדומות שלה ללב, לובשת את האימונית ויורדת לפארק. היא ממהרת ‏למסלול הריצה המפותל ומתחילה לרוץ. היא מרגישה שמפרק ידה מתחמם. היא יודעת שזה בדיוק המקום של ‏הלב שלה. היא מביטה בו בדאגה ורואה שהלב שלה משתולל. היא מרגישה שמשהו מאד גדול קורה סביב כף ‏ידה, ואיננה יכולה להסביר זאת. היא אדם מאד שקול, וכל מה שקורה לה כעת ממש לא מתאים לאופיה.‏

היד ממשיכה להתחמם יותר ויותר. היא מרגישה ממש כמו בכור היתוך. "מה קרה לך לב שלי?" היא שואלת ‏את עצמה. למול עיניה הנדהמות משנה החוט את צבעו לזהב וכך גם הלב. אמנם הוא נותר שקוף, וניתן לראות ‏מה שבתוכו, אבל אין ספק שהוא עשוי זהב טהור. ‏

היא מרגישה שהיא עומדת להתעלף, ורגע לפני שהיא עוצמת עיניה היא מרגישה ידיים יציבות אוחזות בה שלא ‏תיפול. היא פוקחת עיניה. ‏
‏ ‏
‏"ילדה יפה," הוא אומר לה.‏

‏"תראה מה קרה ללב שלי, שלך," היא אומר ומראה לו את ידה.‏

‏"שלנו ילדה יפה," הוא עונה לה.‏

הוא עוזר לה לשבת, עדיין תומך בה ומחייך למראה המבט המופתע בעיניה.‏

‏"ראיתי את המבט שלך בעינים כאשר ראית אותי. לא היה בו טיפת רחמים, לא עליונות ולא זלזול. הסתכלת ‏עלי כעל מישהו שהוא שווה לך. מישהו שבאופן חריג כרטיס האשראי שלו לא עבד. אמרתי לעצמי אם הילדה ‏היפה מאמינה בי, אסור לי לאכזב אותה. עוד באותו לילה התגלחתי , וביקשתי מחבר שיספר אותי. למחרת ‏התיישבתי במרץ לחפש עבודה. רציתי להיות ראוי לך. ידעתי שאם אתן לך את הלב שלי, הוא יחזיר לי אותך ‏יום אחד."‏

היא מספרת לו על התאונה שהייתה לה ואיך הלב הציל אותה. "מדוע הלב כל כך חשוב לך?" היא שואלת ‏ומיד מתחרטת.‏

‏"את זכאית לתשובה," הוא עונה לה, "הלב הזה היה שייך לילדה קטנה שטיפלתי בה. לצערי היא לא שרדה ‏את המחלה. קיבלתי אותו מאמה לאחר שנפטרה. היא הבטיחה לי שהלב ישמח אותי. את מבינה, מותה של ‏הילדה הקטנה הזו שבר את ליבי. הרגשתי שאין טעם לעבודתי כרופא אם אני לא יכול להציל נשמות כאלה ‏טהורות. משהו במעשה שלך, שנעשה מתוך רצון אמיתי לעזור בלי לצפות לתמורה, גרם לי להבין שעלי ‏לחזור לעבודתי."‏

הוא עוצר את דבריו, ומביט על מבטה שמוקסם מסיפורו. היא לוקחת את ידו ומהדקת אותה סביבה.‏

‏"אני רוצה לקוות שהלב הזה הביא גם לך שמחה," הוא אומר לה בשקט.‏

‏"חשבתי שהמטרה שלו הייתה להציל אותי מהתאונה, אבל עכשיו אני יודעת, הוא נועד להביא לי אותך."‏

ב.א.

מאמינה באהבה

#סיפוראמצעשבוע

14.8.2017